1. האם אפשר לבחור מה לשכוח?
לכולנו יש זיכרונות שהיינו מעדיפים להדחיק – ועכשיו מתברר שזה גם אפשרי, אם נתאמץ. תמיד האמנו שכדי לשמר זיכרונות יש לנקוט פעולה, בעוד ששִכחה היא תהליך פסיבי. אבל לאחרונה התגלה שגם שכחה יכולה להיות תהליך רצוני ומכוון.
הדרך הקלה ביותר לשכוח משהו היא פשוט לנסות ולהדחיק את הזיכרון. ג'רמי מאנינג מדארטמות' קולג' בניו־המפשייר גילה שמספיק רק לבקש "תרחיקו את המחשבות האלה מהראש שלכם" ‑ כדי לגרום לנבדקים לשכוח רשימת מילים ששיננו. "אנחנו לא יודעים איך זה קורה, אבל מתברר שאנשים פשוט יודעים איך לעשות את זה", הודה.
הדחקה מקושרת בדרך כלל להפחתת הפעילות בהיפוקמפוס (אזור במוח בעל תפקיד מרכזי בזיכרון האנושי), על ידי התמקדות בהווה, אומר ג'סטין הלברט מבארד קולג' בניו־יורק. יש גם משחקי מחשב שיכולים לעזור בכך. התברר שבילוי מול הטטריס, אחרי צפייה בסרט שמעורר רגשות קשים ‑ מפחית פלשבקים מאוחרים ממנו. ההנחה היא שהתמקדות במשימה חזותית עוצרת את המוח מלעבד גירויים ויזואליים כמו מוות ופציעות שניחשף אליהם בסרט. עם זאת, פעילות לא־ויזואלית, כמו משחק טריוויה, רק מגבירה את הפלשבקים.
עם זאת, הצוות של הלברט מצא שכשמנסים להדחיק זיכרון שוכחים גם דברים נוספים שקרו באותה תקופה. נראה שההשקטה של ההיפוקמפוס כדי לבלום זיכרון ספציפי גורמת ל"צל אמנזי" שפוגע ביצירת זיכרונות כללית יותר.
ניסיונות ההדחקה גם לא תמיד מצליחים. בעיקר אצל אנשים הסובלים מהפרעה פוסט־טראומטית, ומתמודדים עם זיכרונות שמציפים אותם באופן פתאומי. מחקרים מצאו שהם מתקשים להדחיק גם זיכרונות אחרים, גם כאלה שאינם קשורים לאירועים הטראומטיים.
ויש גם יתרון לזיכרונות, קשים ומביכים ככל שיהיו, אומר הולברט. "אין ספק שהצפה שלהם יכולה להיות לא נעימה, אבל לזיכרונות מביכים יש תפקיד חשוב בהפקת לקחים, שמלמדת אותנו מה לא לעשות שוב".
פני סארשט
2. האם הטכנולוגיה הורסת את הזיכרון?
האם העין של היען גדולה יותר מהמוח שלו? שאלות טריוויה כאלו שימשו פעם לתרגול מחשבתי, אבל מתי בפעם האחרונה ניסיתם לענות עליהן מבלי להיעזר באינטרנט? ומה בנוגע למספרי טלפון ותאריכי ימי הולדת של חברים? מידע שפעם אוחסן במוח ועכשיו ממוקם בסמארטפון שאנחנו מחזיקים.
“מיקור חוץ” שעשינו לזיכרונות מעלה את השאלה האם הזיכרון שלנו נפגם כתוצאה מזה. התשובה העצובה היא כן. אמנם אפשר היה להניח ששיתוף צילומים וסיפורים אישיים ברשתות החברתיות עוזר לנו לשמר זיכרונות, אבל מתברר שההפך הוא הנכון. כשדיאנה תמיר ועמיתיה מאוניברסיטת פרינסטון שלחו נבדקים לחופשה, התברר שאלה שהתבקשו לצלם הרבה תמונות זכרו פחות פרטים מהטיול מאוחר יותר. “העובדה שיצרו עותק קשיח של החוויה במדיה הותירה רק עותק מוחלש של החוויה במוח שלהם”, היא מסבירה.
גם אנשים שמסתמכים על מערכת ניווט לוויינית כדי להגיע ליעד מתמצאים פחות במרחב לעומת אלה שמשתמשים במפות.
“הטכנולוגיה באמת משנה את הזיכרונות שלנו”, אומר סם גילברט מלונדון קולג’. “אנחנו פחות ופחות זקוקים לזכירת תוכן ובמקום זה צריכים לזכור איפה אפשר למצוא אותו”.
הישענות יתר על מכשירים עלולה לגרום להפרעות גם בתפקודו של ה”מטא־זיכרון” ‑ שנועד להעריך עד כמה הזיכרון שלנו בכלל עובד. המטא־זיכרון מאפשר לנו לקבל כל הזמן החלטות בנוגע לזיכרון, כמו האם כדאי או לא כדאי לאפסן מידע במוח? האם אזכור את זה מחר? האם צריך לרשום את זה במחברת? או להתקין תזכורת?
אם יגדל הממשק בינינו לבין המכשירים הטכנולוגיים בעתיד, “המוח שלנו יתחיל באמת להתאים עצמו אליהם בדרכים שאנחנו לא יכולים לצפות כרגע”, אומר מרטין קונוויי, מנהל המרכז לזיכרון ומשפט באוניברסיטת לונדון.
אגב, אם ישאלו אתכם פעם את השאלה על העין והמוח של היען, התשובה הנכונה היא “כן”.
הלן תומסון
3. האם אפשר לשתול זיכרון?
איש לא תרם לחשיפת חוסר המהימנות של הזיכרון האנושי יותר מאליזבת לופטוס. בשנות ה־90 של המאה הקודמת, בשיאה של פאניקה הולכת וגוברת בעקבות גל טענות על התעללות מינית בילדים ‑ הראתה הפסיכולוגית כמה קל לפתח זיכרונות מדומים על אירועים שלא התרחשו מעולם. כל שנדרש הוא רק לבקש מהנבדקים לדמיין את האירוע - טכניקה שהייתה נהוגה בקרב פסיכולוגים כדי לשחזר זיכרונות מודחקים.
לופטוס, מרצה באוניברסיטת קליפורניה, הפכה מאז לעדה מומחית מבוקשת בבתי משפט. המחקר שלה בנושא המהימנות הבעייתית של עדי ראייה קיבל חשיבות מחודשת בעידן הפייק ניוז, תנועת MeToo# ומניפולציות דיגיטליות בצילומים.
"בשנות ה־90 היה שפע של טענות מופרכות על פעילות של כת השטן, ונדמה היה שאנשים מפתחים זיכרונות של דברים שלא קרו כלל", מספרת לופטוס. "במחקר ניסינו לגרום לאנשים לזכור דברים שלא קרו, כמו למשל שהלכו לאיבוד במרכז קניות גדול כשהיו קטנים".
החוקרים אמרו למשתתפים שהם עורכים מחקר על זיכרונות ילדות, ולכן שוחחו עם הוריהם ששיתפו אותם בסיפורים מהתקופה ההיא. "הצגנו בפניהם שלושה אירועים אמיתיים מילדותם, ועוד אירוע בדוי - איך הלכו לאיבוד בקניון, ונותרו מבוהלים ובוכים, עד שניצלו בעזרת גבר מבוגר שהחזיר אותם לחיק המשפחה. גילינו שכרבע מהמשתתפים נפלו קורבן לאשליה שהצענו, ופיתחו זיכרון מלא, או חלקי, של ההליכה לאיבוד".
מה הייתה החשיבות של התגלית הזאת?
"באותה תקופה אנשים נהגו ללכת לטיפול נפשי בגלל בעיות דיכאון או הפרעות אכילה, ולצאת ממנו עם בעיות קשות עוד יותר, וזיכרונות מחוויות ילדות טראומטיות שחשבו שקרו להם. זה לא קרה בגלל שהפסיכולוגים ניסו לשתול במוחם זיכרונות שקריים. הם באמת האמינו שההסבר הסביר ביותר לבעיותיהם הוא התעללות שעברו בילדות, ולכן הם צריכים להציף אצלם את הזיכרונות הללו כדי להחלים. התוצאה הייתה שאנשים חפים מפשע הואשמו ומשפחות נהרסו".
לופטוס עצמה מספרת שבעקבות המחקר החלה לקבל דואר שטנה ואיומים ברצח. "דרשו את פיטוריי מהאוניברסיטה, הוגשו נגדי תביעות וביליתי שנים ארוכות במאבקים בבית משפט. זה נרגע מאז, אבל אני עדיין חשופה לעוינות מסוימת, בעיקר בעקבות תנועת MeToo#.
את חושבת שחלק ממנה עלול להיות מבוסס על זיכרונות שווא?
"זה ייתכן, אבל נכון לעכשיו אנשים לא מעוניינים לשמוע אותי מדברת על האשמות שווא. המטוטלת נעה רחוק מדי לכיוון הקבלה האוטומטית של גרסת המאשימה. פעם היא הייתה רחוק מדי בכיוון ההפוך".
כיום עוסקת לופטוס בחקר תופעה הנקראת "זיכרון עיוור". "נניח שמראיינים עד ראייה שמספר שהפושע לבש ז'קט ירוק. מאוחר יותר אומרים לו שבעצם סיפר שהז'קט היה חום. במחקר אנחנו בודקים אם העדים מבחינים בשינויים שערכנו בעדות הראשונית שנתנו. לעיתים קרובות הם כלל לא שמים לכך לב. זאת עלולה להיות בעיה במקרים שבהם שוטרים רושמים עדויות במקום האירוע ועלולים לעשות טעויות במהלכן מה שיכול לקרות".
לופטוס טוענת שאנחנו יכולים לטעות לא רק בזיכרונות של עובדות אלא גם בזכירת רגשות. "במחקר נוסף שערכנו, ביקשנו מהמשתתפים לבצע משימה קשה, ואז לדרג את רמת הלחץ שלהם. כשנבדק נתן ציון של 60 לרמת הלחץ, אמרתי לו שהוא דירג אותו רק ב־40. אנשים בדרך כלל לא שמים לב שנתתי להם את הציון הלא נכון, ומתחילים להרגיש פחות לחוצים לגבי המשימה. בדיעבד, היא נראית להם פחות מאיימת. אפשר לנסות את זה כשהולכים עם הילדים לרופא שיניים, למשל. סטודנטית שלי עשתה פעם מחקר על ילדים במרפאת שיניים, וגרמה להם לזכור פחות פחד וכאב, ולחשוש פחות מהביקור הבא".
אז יש גם תועלת בזיכרונות שווא?
"אם הילד שלכם עבר טראומה קלה, במקום להתמקד בפן השלילי עדיף להגיד לו: 'היית כל כך אמיץ, לא בכית כמעט בכלל'. בדרך כלל קל יותר לשתול זיכרונות חיוביים מאשר שליליים. אנחנו לא יודעים להצביע על הסיבה, אבל זה מה שמתגלה במחקרים. זיכרונות שגויים יכולים גם לגרום לך להרגיש טוב יותר בקשר לעצמך. ‘עיוותים מחזקי תדמית’ קוראים להם. אנשים שלא הצביעו בבחירות, למשל, זוכרים איך שילשלו פתק לקלפי, כי הם נהנים לחשוב על עצמם כעל מעורבים חברתית ופוליטית. לפעמים זה עלול כמובן לגרום לבעיות, כמו במקרים של ‘אימוץ גבורה’ ‑ כשמישהו מפורסם מספר איזה חייל אמיץ הוא היה, ואז מתברר שבעצם שירת כפקיד במשרד".
מדובר באשליות לא מזיקות בדרך כלל?
"אם העיוותים לא נחשפים, הם מאפשרים לאנשים לחוש טוב יותר לגבי עצמם. אגב, אנשים שסובלים מדיכאון לא מפתחים אשליות כאלה בדרך כלל. אנחנו לא יודעים בוודאות אם היעדר עיוותים מקדמי תדמית גורם לדיכאון, אבל התוצאות מצביעות על קורלציה מסוימת, כך שייתכן שיש יתרון בחוסר המהימנות של הזיכרונות שלנו".
קלייר ווילסון
4. האם אפשר לשפר את הזיכרון?
מי לא היה רוצה זיכרון־על? לזכור כל מה שמתחשק לו מבלי להתאמץ? בעולם שבו אפשר יהיה לשפר בקלות את הזיכרון ‑ הלימודים יהפכו למשימה קלה, מבחנים יהיו משחק ילדים ואף פעם לא תשכחו איפה השארתם את המפתחות. גם הפרעות הקשורות לזיכרון, כמו אלצהיימר, יחלפו מהעולם.
לא פלא שמדענים רבים מנסים למצוא דרכים לחיזוק הזיכרון האנושי. אחת הגישות הפופולריות לנושא היא גירוי עמוק של המוח (Deep Brain Stimulation – DBS) שבמהלכו מחדירים אלקטרודה לאזור נגוע במוח. הליך זה כבר נמצא בשימוש בטיפול בחולי פרקינסון ואפילפסיה.
גם השתלת אלקטרודות באזורים במוח האחראים על זיכרון, כמו ההיפוקמפוס, יכולה להמריץ את הזיכרון לטווח קצר. מספר מחקרים קטני היקף גילו אפילו ש־DBS יכול לשקם כמה מתהליכי ההרס ולתקן נזקים המתגלים אצל חולי אלצהיימר, לעכב את התכווצות ההיפוקמפוס, ולמעשה מעודדים את הגדילה שלו.
גישה מתקדמת יותר גורסת שעדיף ליצור מחדש אותה פעילות חשמלית במוח שמתרחשת כשנוצרים הזיכרונות. חוקרים לימדו אלגוריתם את דפוסי הפעילות החשמלית במוח שמתרחשים כשזיכרונות מאופסנים לטווח ארוך. כשהשתילו אלקטרודות שחיקו את הפעילות הזאת ‑ השתל הגביר את יעילות הזיכרון ב־30 אחוז. טכניקה דומה יכולה להיכנס לשימוש על מנת להשתיל זיכרונות באופן ישיר, מה שיכול לעזור במקרים של אלצהיימר.
בטכניקות מסוג זה מעורב גם ניתוח פולשני, ולכן הן שמורות לאנשים הסובלים מהפרעות נוירולוגיות קשות. אבל רבים מהחוקרים בתחום צופים שיגיע יום שבו כל אחד מאיתנו יוכל להסתובב עם שתלים שמגבירים ומשפרים את הפעילות המוחית.
היזם בריאן ג'ונסון למשל, שהשקיע ב־2016 כ־100 מיליון דולר במטרה לפתח שתלים למוח המעלים את רמת האינטליגנציה, עוסק לאחרונה גם בנושאי זיכרון. גם אילון מאסק, המהנדס והיזם שעומד בראש חברת טסלה וספייס אקס ‑ הקים מיזם בשם “נוירלינק”, במטרה לפתח ממשקים של מוח ומכונה, שיצליחו למזג בין אינטליגנציה אנושית לבינה מלאכותית.
אחד היעדים הוא למצוא דרך למיקור־חוץ של יצירת הזיכרונות במוח: גם כדי להילחם במחלות כמו אלצהיימר, וגם כדי לעזור לנו לזכור איפה השארנו את המפתחות.
ג’סיקה המזלאו
5. מה זה "זיכרון טוב"?
כישורי הזיכרון שלנו נעים על ספקטרום שלם. בקצה האחד, אנשים שלא מסוגלים ליצור זיכרונות בכלל. "אנשים המוגדרים כבעלי ליקוי בזיכרון האוטוביוגרפי מודעים לכך שנכחו בארוחת ערב, למשל, אבל אין להם שום תחושה שהם חווים מחדש זיכרון. זה פשוט זיכרון עובדתי", אומר הנוירו־פסיכולוג בריאן לווין ממכון המחקר ע"ש רוטמן בטורונטו. בקצה השני של הספקטרום נמצאים בעלי "זיכרונות אוטוביוגרפיים בדרגה גבוהה", שיכולים לזכור פרטים מדויקים מאירועים שקרו גם עשרות שנים קודם לכן.
רובנו ממוקמים איפשהו באמצע, מה שאומר שאנחנו נזכרים מדי פעם באירועים שפשוט קופצים לפתע למוחנו. היזכרות לא רצונית כזאת קורית לכולנו, כעשרים פעם ביום בממוצע. "זה אחד המאפיינים הבסיסיים של הזיכרון האוטוביוגרפי", אומרת דורותי ברנטסן מאוניברסיטת ארהוס בדנמרק, שחקרה את התופעה. הם צצים במהירות במוח, וגם נעלמים במהירות. "הם כמו חלומות – אם אתה לא מתעד אותם מיד בכתב, אתה שוכח מהם", אומרת ברנטסן.
המחקרים של ברנטסן מראים שהזיכרונות האלה נוטים להופיע בעיקר ברגעים של שעמום. ולכן היא מסיקה שיש להם מקום חשוב בתפקוד היומיומי. זיכרונות לא־רצוניים רלוונטיים בדרך כלל לסיטואציה שמתרחשת באותו רגע, היא אומרת, "הם יכולים להזכיר לכם למשל את האופן שבו פעלתם בפעם האחרונה שבה הייתם בסיטואציה דומה".
ויש גם סוגים שונים של זיכרון. יש מי שזוכרים היטב עובדות, אבל ממש לא טובים בפרצופים ‑ מה שלא מעיד על טיבו של הזיכרון. אולי אנשים יחשבו שאתם גסי רוח, אבל אל תענו את עצמכם בגלל זה. הזיכרון של כל אחד מאיתנו שונה. ההבדל יכול לנבוע משוני בחיווטים של המוח. אנשים עם פרוסופגנוזיה, "עיוורון פנים", למשל, לא יכולים להבדיל בין פרצופים, גם כשהם שייכים לאנשים שהם מכירים היטב. בקצה השני של הספקטרום נמצאים בעלי זיכרון מופלא לפרצופים.
הזיכרון שלנו (או היעדרו) תלוי בדרך כלל גם בניסיון החיים שלנו. רובנו מתחילים עם בערך אותה יכולת זכירה, אבל "ההבדלים הולכים ומתגברים בעקבות תחומי עניין שבחרנו להתעמק בהם. זה לא מולד, אלא נרכש", אומר הנוירולוג בארי גורדון מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור.
ואכן, תרגול וניסיון יכולים להשפיע מאוד על מה שאנחנו זוכרים. מחקרים שנעשו על "מומחי זיכרון", כאלה שיכולים למשל לזכור אלפי ספרות אחרי נקודת ה"פיי" ‑ מראים שכוחות־העל שלהם נובעים מאסטרטגיות (כמו "לקבץ" ספרות לקבוצות בעלות משמעות), ולאו דווקא כתוצאה מכישרון יוצא דופן. "הם עדיין זקוקים לרשימה על המקרר כדי לזכור מה צריך לקנות בסופרמרקט", אומר גורדון.
אליסון ג'ורג'
6. למה אנחנו שוכחים?
כולנו יודעים שזיכרונות מתעמעמים במהירות, אבל השכחה אינה מקרית. עדויות מחקריות מראות שהיא תוצאה של תהליכים אקטיביים של המוח.
בהיפוקמפוס, למשל, נוצרים תאים חדשים בכל מהלך החיים. מאחר שמדובר בתהליך שדורש אנרגיה, נראה שהתאים החדשים מוחקים זיכרונות קיימים וממריצים את תהליך השכחה.
למה למוח להשקיע אנרגיה בביטול הזיכרונות שלו עצמו? הסיבה איננה פינוי שטח אחסון: בהתחשב במספר התאים ובחיווטים במוח, יש לנו סיבה טובה להאמין שאנחנו יכולים לזכור הרבה יותר ממה שאנחנו זוכרים למעשה.
מטרת המוח איננה לצבור מידע ולשמור עליו לזמן בלתי מוגבל, טוען בלייק ריצ'רדס מאוניברסיטת טורונטו שבקנדה, אלא לייעל את תהליך קבלת ההחלטות בעתיד. נראה שאחת הדרכים לעזור לנו להפיק לקחים חשובים היא דווקא לשכוח את רוב ההתנסויות שלנו בעבר.
כל זיכרון מאוחסן ברשת של תאי מוח, וכדי לשלוף אותו אתם זקוקים לחלק מהתוכן שלו. כדי להיזכר מי בא למסיבת יום ההולדת שלכם בשנה שעברה, למשל, אתם צריכים אולי לדמיין את המקום שבו נערכה המסיבה.
קיבוץ של כמה זיכרונות יחד יכול גם לאתר דפוסים חשובים שיסייעו לנו בתכנון טוב יותר לעתיד. אם נזכור את פקקי התנועה בדרך לעבודה, למשל, נוכל ללמוד באיזה שעות עדיף לא לעלות על הכביש. זיכרון של כל נסיעה בנפרד לא יועיל בזיהוי הדפוסים האלה.
ויש גם סיבות פחות פרקטיות לשכחה. למשל הזדקנות. הגוף שלנו פשוט עדיין לא מותאם לעלייה בתוחלת החיים, אומרת אויפה קיילי מהעמותה למען חולי אלצהיימר בבריטניה.
פרט לתאים החדשים בהיפוקמפוס, "הנוירונים שאיתם אתם נולדים יישארו איתכם כל חייכם", היא אומרת. "אין ספק שיש כאן בלאי של המוח". ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו מאבדים הרבה מהקישורים בין הנוירונים הללו.
גם לגורמים כמו בריאות והשכלה יש תפקיד חשוב באופן שבו הזיכרון שלנו מתפקד עם השנים, מציינת קיילי. ולפעמים, כשנדמה שהזיכרונות נעלמו, הם רק מסתתרים איפשהו, ואנחנו לא מצליחים לשלוף אותם – עד שמגיע הרגע הנכון.
קתרין דה־לאנג
7. למה שני אנשים זוכרים באופן שונה את אותו האירוע?
זהו היום שאחרי המריבה, ואתם מחליטים לטהר את האווירה. אבל כשאתם מנתחים את האירוע עם בן זוגכם, אתם נדהמים לגלות עד כמה הזיכרון שלו מהאירוע מוטעה. זה נראה כאילו לכל אחד מכם יש תסריט שונה לחלוטין.
במידה מסוימת זה אכן המצב, מסביר סיניי שלדון מאוניברסיטת מק'גיל בקנדה.
אנחנו נוטים לחשוב על זיכרונות כעל פיסות מידע המאופסנות במגירות במוח, עד לשימוש עתידי. למעשה, זיכרונות נבנים ומתעצבים רק כששולפים אותם. כל המידע שצברת במהלך המריבה, למשל – מה שאמרתם, איך נראתה הסצנה, התחושות והתגובות שלך – פשוט יושב בתוכך והעלה אבק. רק כשזימנת מחדש את האירוע, למחרת, נוצר במוח הייצוג המנטלי של מה שקרה. ואז מתברר לך לעיתים שלא התמקדת באותם פרטים שאותם בחר האיש שעמד מולך.
אחת הסיבות לכך היא בסיסית ביותר, ונובעת מחיווטים שונים במוח של כל אחד מאיתנו. "אנחנו מבינים עכשיו שיש הבדלים גדולים באופן שבו בני אדם זוכרים", אומר שלדון. אלה שטובים יותר בזכירת פרטים למשל, היו בעלי קישורים חזקים יותר בהיפוקמפוס ובקורטקס הפרה־פרונטלי, הפעיל בנושאי חשיבה והסקת מסקנות. לעומתם, אצל מי שיש להם שפע "זיכרונות אוטוביוגרפיים" התגלו קישורים חזקים בהיפוקמפוס ובאזורים הקשורים לעיבוד ויזואלי.
פרט להבדלים במוח, יש סיבות נוספות לכך ששני אנשים יכולים לשלוף זיכרונות מנוגדים מאותו אירוע. אחת מהן היא התגובה הרגשית שלהם למה שהתרחש. "זיכרונות מאירועים רגשיים נגישים לנו מאוד", אומר שלדון, "ממש כאילו היו מוטבעים במוח שלנו". ויש בזה גם תועלת. הפקת לקחים רגשית יכולה לסייע לנו ליצור קשר עם הזולת. הזיכרון אולי נדמה לנו כרעוע ובלתי מבוסס, אומר שלדון, "אבל בעצם זיכרון סובייקטיבי כזה מעיד על יכולת הסתגלות מרשימה".
קתרין דה־לאנג
8. למה בעצם משמש הזיכרון?
לכאורה, ברור לחלוטין שהזיכרון עוסק בעבר. אחרי הכל, זהו בסיס הנתונים של החוויות שעברנו. אבל למעשה, יש למאגר הזה מטרה רחבה יותר מאשר שליפת מידע. העדויות הטובות ביותר לכך נמצאו במחקרים שנעשו באנשים הסובלים מפגיעה מוחית או מאמנזיה.
"חקר חולים, הסובלים מפגיעה ביכולת לזכור את העבר, מעלה שהם מתקשים גם לדמיין את העתיד", אומרת אלינור מגווייר מקולג' יוניברסיטי בלונדון.
היום אנחנו יודעים שיש קשר הדוק בין היכולת לזכור אירועים מהעבר ליכולת לתכנן פעילות עתידית. בדיקות הדמיה, למשל, מראות שבשני המקרים יש תבניות דומות של פעילות מוחית. נראה שהמפתח נמצא ביכולת לגייס תמונות של סצנות במוח. "כל הפעולות הללו – שליפה של זיכרון עבר, דימוי סצנה עתידית ואפילו ניווט ‑ דורשות מאיתנו בנייה של סצנה ויזואלית", אומרת מגווייר. ייתכן שהיכולת שלנו לזכור תמונות מהעבר מאפשרת לנו גם לדמיין את העתיד ולתכנן אותו – יכולת קוגניטיבית מורכבת, המפרידה בינינו לבעלי החיים”.
אם אנחנו לא יכולים לזכור את אירועי העבר, גם היכולת שלנו לקבל החלטות נפגמת, שכן במהלך תהליך קבלת ההחלטות המוח משתמש בידע שצברנו ‑ כדי להעריך את האפשרויות השונות שעומדות בפנינו ולדמיין מה תהיה התוצאה של כל אחת מהן.
כיום סבורים המדענים שייתכן שהזיכרון התפתח כדי לאפשר לנו לתקשר עם בני מיננו. "חוויות והתנסויות אישיות מחזקים אותנו והופכים אותנו לדוברים משכנעים ומדויקים יותר", אומר יוהנס מאהר מאוניברסיטת בודפשט. שליחת סיגנלים משכנעים היא חלק חיוני בניהול מערכות היחסים החברתיות שלנו, הוא טוען. בכל מקרה, ברור שהזיכרון הוא הרבה יותר מסתם מאגר מידע של אירועי עבר. הוא כלי חיוני גם להווה ולעתיד שלנו.
אליסון ג'ורג'
9. איך מעצבים זיכרונות?
כשמנסים להבין מה הופך אותנו למי שאנחנו, קל לחשוב שניתן למצוא את התשובה בזיכרונות שלנו. פרט לעדויות הפיזיות שהזמן החולף מותיר על גופנו ‑ הזיכרונות הם אולי הדבר היחיד שקושר את ה"אני" שלנו היום ל"אני" מכל יום אחר בקיום שלנו. לא יהיה מוגזם לומר שהזיכרונות הם תמצית המהות שלנו.
לכן גם לא מפתיע שרבים מהחוקרים בתחום מדעי המוח מפנים את מרבית המאמצים שלהם להבנת התהליכים שיוצרים ומשמרים את הזיכרון.
אבל הגילויים המרתקים ביותר עולים ממחקרים שעוסקים בתחום האפל של הזיכרון – השכחה.
כשזיכרונות יקרים נמוגים או כשאנחנו לא מצליחים להיזכר במשימות חשובות ‑ קל מאוד לחוש שהזיכרון בוגד בנו. אבל הממצאים החדשים חושפים שההתייחסות לזיכרון כמנגנון מדויק הוא טעות. במקום זה, הזיכרונות שלנו גמישים ומתעצבים מחדש בקלות, ויש לכך סיבה טובה.
במקום לתייק, אנחנו למעשה מייצרים בכל פעם זיכרונות חדשים התואמים את סגנון החיים שלנו. זיכרון, כך מתברר, איננו אלא אשליה – משהו חדש שאנחנו יוצרים בכל פעם שאנחנו שולפים זיכרונות מן העבר. משהו שמעוצב ביד אמן כדי לעזור לנו להמשיך ולחיות את חיינו.
10. מה קורה לזיכרונות שלנו כשאנחנו ישנים?
"עצת סבתא" ידועה מציעה להניח את פתקי השינון מתחת לכרית, בלילה שלפני הבחינה - כדי לזכור את החומר טוב יותר למחרת. נשמע מוזר, אבל ייתכן שיש בזה משהו – לאור העובדה שאנחנו באמת לומדים תוך כדי שינה.
"שינה משחקת תפקיד חשוב ביותר בתהליך המיון של זיכרונות חדשים", אומר בוב סטיקגולד מבית הספר לרפואה בהרווארד. השינה קובעת מה יישלח לאפסון לטווח ארוך ואיזה חלק מהזיכרון לשמור, ומקשרת בין זיכרונות חדשים לרשתות זיכרון קיימות. "והיא עושה זאת מדי לילה, כל הלילה", אומר סטיקגולד.
אחת השאלות הגדולות, שנותרה ללא מענה, היא איך יודע המוח הישן איזה זיכרונות לחזק ומאיזה להתעלם. "אנחנו לא יודעים מהם האלגוריתמים המשמשים את המוח בקבלת ההחלטות הללו במהלך השינה ואיך הן מיושמות", מודה סטיקגולד.
מה שאנחנו כן יודעים הוא שהשינה היא תופעה מיוחדת. "במהלך שנת גלים ארוכים נוצרת מערכת נפלאה וייחודית של אינטראקציות בין חלקי המוח, שונה מזו שאנו רואים בזמן ערות", אומרת אנה שפירו מבית הספר לרפואה בהרווארד. לדבריה, מתנהל שיח בין אזורים החיוניים לזיכרון, כמו ההיפוקמפוס (שבו מאופסנים הזיכרונות הטריים) והקורטקס (שאליו מגיעים הזיכרונות לאפסון ארוך טווח). שפירו מצאה, למשל, שמספיק שיאמרו לאנשים שהם עתידים להיבחן על חומרים מסוימים ביום שלמחרת ‑ כדי שיזכרו אותם טוב יותר אחרי השינה.
בכל מקרה, זיכרונות הכוללים מרכיבים רגשיים זוכים לטיפול מועדף – בעיקר אלה המקושרים לרגשות שליליים. זה הגיוני מנקודת מבט אבולוציונית, אם אנחנו רוצים לזכור את הטעויות שלנו, כדי לא לחזור עליהן ולהגדיל את סיכויי ההישרדות שלנו.
עם זאת, יש גם רמזים לכך שהשינה עשויה לעזור בוויסות זיכרונות. "אם יש לכם זיכרון עז במיוחד, השינה יכולה לגרום להפחתה בעוצמת הרגש המעורב בו", אומרת שפירו.
זה יכול להיות קריטי לבריאות הנפשית שלנו. "ייתכן מאוד שהפרעות פוסט־טראומטיות הן פועל יוצא של כישלון התהליכים תלויי השינה להפחית את עוצמת התגובות הרגשיות לזיכרונות", אומר סטיקגולד.
זה יכול גם להסביר למה חסך בשינה מסוכן לנו כל כך. כשלא ישנים מספיק, הזיכרונות השליליים משתלטים על אלה הנייטרליים או החיוביים, אבל אנחנו גם הופכים פחות חכמים, אומר סטיקגולד. "אנחנו זוכרים עובדות ואירועים, אבל לא מצליחים לפענח מה המשמעות האמיתית שלהם לנו ולעתידנו".
ומה לגבי מי שיש לו בחינה בקרוב? "עדיף ללכת לישון בין שלב הלימודים לבין הבחינה, מאשר להישאר ער וללמוד כל הלילה", אומרת שפירו. אז הניחו את דפי הלמידה מתחת לכרית ותנסו להירדם. המוח שלכם אמור לעשות את כל השאר.
קתרין דה־לאנג
תרגום: לילית וגנר
