לפני הרבה מאוד שנים הייתי מבקר טלוויזיה. זו הייתה תקופה די יפה בחיי: הייתי שרוע על כורסת טלוויזיה בסלון ביתי במשך ימים שלמים, ואמרתי לאפרת שאני עובד. ״אבל הטלוויזיה לא דלוקה״, היא הייתה מעירה לי לפעמים, ואני רק היסיתי אותה וביקשתי מכולם לדבר בשקט, כדי לא להפריע לאבא לפרנס.
אחת התובנות האישיות שהיו לי באותה תקופה קשורה לשידור הפיגועים, לכל "הגלים הפתוחים" לסוגיהם. באופן אישי, הפסקתי בשלב מסוים לצפות בהם. הייתי מחכה בסבלנות למהדורת הערב להבין מה קרה. הרגשתי שמדובר בתהליך חסר תוחלת. באותה תקופה היו פיגועי אוטובוסים קשים, והסצנריו היה זהה: פריצה של כל הערוצים עם ידיעה ראשונית, דיבור על איזה בום גדול, ואז במשך שלוש או ארבע שעות היית צופה בלייב במלאכת איסוף המידע על מה שאירע. לאט־לאט היו נוספים עוד ועוד פרטים: מדובר במטען או במחבל מתאבד/ זה כנראה מחבל מתאבד/ אולי שניים/ בעצם אחד/ יש מספר נפגעים/ אולי יש כמה הרוגים/ כן יש הרוגים, ואז המספר החל מתעדכן, וכתבים בבתי החולים, ובין לבין עדי ראייה עולים ומתארים את הדבר שעדי ראייה תמיד מתארים, קצת חזרות לאולפן, לפרשנים ולכתבים – ובסוף, לאחר מסע מפרך של כמה שעות, אתה מקבל את השורה התחתונה, את הפרטים הקשים: פיגוע התאבדות, מספר הנרצחים ושמותיהם. אבל מה עשית בארבע השעות האלה? מה נתנה לך הצפייה בכל תהליך איסוף המידע? למה נדבקת למסך באותו הזמן?
סהדי במרומים שאיני שופט את מי שלא נוהג כמוני. אין לי ביקורת למי שנצמד למסך, ובוודאי שלא כלפי כלי התקשורת שעושים עבודתם. אני רק מבקש שנשאל מדוע אנחנו עושים זאת. מדוע אנחנו נצמדים לטלוויזיה למשך שעות כשיש אירועים ביטחוניים, ומה התועלת שאנו מפיקים מכך. חשוב להיות מעודכנים, אבל גם לשמוע מהדורת חדשות פעם בכמה שעות יעשה את העבודה. האם יש הכרח להיצמד למסך, להיות בסלולרי, לקבל עשרות פושים מכלי תקשורת שונים שמדווחים במקביל על כל צבע אדום? בואו ואעיד מניסיון אישי: אחרי שסיימתי תפקידי כמבקר טלוויזיה הפסקתי עם המנהג הזה ושום דבר מהותי לא נגרע מחיי. אדרבה. הרגשתי שזה מנקה אותי.
הטור הזה יורד לדפוס ביום שלישי, ואינני יודע מה יהיה המצב בשעה שתקראו אותו: האם החלה רגיעה? הרי במדינה כמו שלנו, עד שישי יכולה להיות פה מלחמה כוללת עם שש מדינות, מתיחות בלבד או שקט גמור ותחושה של שלום אזורי כולל. הכל נפיץ ומתהפך במהרה. אבל בעת כתיבת הטור, אנחנו במצב של חרדה, ובמצב של חרדה אנחנו מנסים לייצר תחושה של שליטה במצב. אנחנו מנסים לארגן לעצמנו איזה סיפור, איזו אשליה שאם אנחנו יודעים מה קורה, הסכנה פוחתת. חוסר הוודאות מחרפן אותנו. כמו אנשים שלוקים במחלה כלשהי ואוספים עליה הרבה יותר מידע בגוגל, ובדרך זו מרגישים שהם אקטיביים ועל ידי כך החרדה שלהם מעט מתפוגגת כי הם באשליה של ״עשייה״.
אלא שבנקודה הזו נחשף גם צד אפל יותר, זה של שמועות הווטסאפ. כולם הרי רוצים לדעת מה קרה. הם שומעים חילופי אש ורוצים להבין מה עומד מאחורי הקוד. זה רצון לגיטימי, אבל יש מי שמנצל זאת כדי להפיץ שמועות, בגלל צורך נרקיסיסטי להיות זה שיודע. חלק ממפיצי השמועות הם אנשים רעים ממש, פסיכופתים מהסוג שהפיץ שמועה בזמנו שהנערים החטופים נמצאו בחיים, וגרמו לעוול בלתי נתפס למשפחותיהם. עם אנשים אלה אין לי שיג ושיח. שייכרתו להם הביצים מצידי. אבל אלה מיעוט. רוב האנשים אינם רעים בבסיסם, ונדמה לי שהגיע הזמן לקבל על עצמנו יחד להפחית במנהג הזה.
אני כמובן לא מדבר על אדם שחושש ליקירו בשטח ומנסה להשיג מידע על האירועים. זה אמנם לא ישנה את המציאות לדעת חצי שעה קודם מה קורה, אבל זה צורך אנושי מובן שאין לשפוט אותו. אני מדבר על מי שסתם לשם הבחשנות והאקשן הופכים עצמם לאנשי חדשות. מספרים שיש חטוף ואז אומרים שאין, מעבירים תמונות של לוחם שנפל למרות שאמרו במפורש שאסור (אני מעדיף לא לדבר כרגע על הפוליטיקאים שעשו שימוש ציני באירועים, כי זה באמת ידכא אותי).
אבל עדיין, אני מאמין שביסודנו אנחנו אנשים טובים. בעת צרה אתה רואה מכל עבר רצון להתנדב ולעזור ולהיות שם עבור מי שחוטף אש, יש יוזמות מקסימות לארח תושבים מהדרום, להופיע בפניהם, לתמוך בחיילים. ונדמה לי שכאשר נבין את הנזק שגלי השמועות גורמים, ובעיקר כשנפנים את חוסר התוחלת של המנהג הזה, נוכל להוריד את ממדי התופעה הזו ולחזור לאיזושהי שפיות.
הבן שלי שאל אותי השבוע מה הדבר הכי קשה במגורים בעוטף עזה בזמן ההפגזות (מי ישמע, אנחנו גרים במיקונוס). הוא תהה אם אלה האזעקות וזה שצריך לרוץ למקום ממוגן כל הזמן. "נדמה לי שהאזעקות מפחידות", אמרתי לו, "לרוץ למקום ממוגן עם הילדים זה מעיק - אבל החרדה האמיתית היא הבומים".
אני זוכר את הבומים האלה מכמה וכמה אירועים בצבא. את הקולות של הירי. כשהוא יוצא וכשהוא מגיע. עברו יותר מעשרים שנה, אבל הרעש (והריח) נחרתו בתודעה. זה דבר אחד לשמוע אזעקה ולרוץ למרחב מוגן, ודבר אחר לגמרי לשמוע את קולות הירי והנפץ סביבך ולהרגיש, פיזית ממש, שאתה צריך לסוכך על ילדיך מפני הטיל.
תושבי הדרום היקרים, אינני יודע מה המצב אצלכם כעת, כשאתם קוראים מדור זה, אבל בשעה ששורות אלה נכתבות עודכם תחת אש, ויש דיווחים על רגיעה. הבוקר עוד הייתי בדעה שאסור לפעול מהבטן, שאסור להיות אמוציונליים: צריך לנשום עמוק, לספור עד עשר, ורק אז לזיין לחמאס את הצורה. אין מדינה ריבונית שיכולה לאפשר מצב כזה שבו אזרחיה מטווחים. מצד שני, אם הושג שקט בדרך אחרת אני גם זורם, כי תכלס מה אני מבין? רק דבר אחד באמת ברור לי: שהלב של כולנו איתכם ועם החיילים ששומרים עליכם. ושתהיה שבת שלום.
