בסוף הגיעו החיילים. כמו בסרט הוליוודי עם סוף טוב, חיל הפרשים הגיע ברגע האחרון. עמוק בתוך ליל הבחירות הצמודות בבית־שמש, שמדינה שלמה רותקה אליהן, בין ראש העיר המכהן, משה אבוטבול, לד"ר עליזה בלוך. "קולות החיילים" – הנה הפעם האחת שהיה למושג משמעות – הכריעו את הכף לטובת בלוך. מרביתם פשוט הצביעו למנהלת המיתולוגית שלהם, המורה עליזה.
"ידעתי שננצח. לא היה בי ספק", מספרת בלוך. "אבל בעשר בלילה, לפני שהתחילו לספור, אמרתי לכולם: אני לא יודעת מה תהיה התוצאה, אבל מי שרואה את החבורה הזו מבין שהחברה הישראלית כבר ניצחה: מעגלים של חרדים משכונת חפציבה, נשים מרוקאיות משכונת ביאליק, כיפות סרוגות, חילונים, אתיופים, אמריקאים, חברי קיבוץ, אנשים שלא דיברו אחד עם השני קודם – ואני מחוברת לכולם, במובן הכי עמוק שיש.
"הסיפור הוא הרבה יותר גדול מבית־שמש ומעליזה בלוך. אני הגעתי כדי לסמן שלב חדש. האתגר הגדול של מדינת ישראל אחרי שבעים שנה הוא לא האיום האיראני, סליחה ביבי, ולא האיום הביטחוני: הדבר היחיד שמאיים עלינו הוא הפערים והאיום החברתי. האתגר שלי הוא מציאת הטוב המשותף".
התנצלות מראש: זה באמת סיפור טוב לב, מקסים, שצריך להתאמץ כדי לטנף. וממילא מאה ימי החסד תכף יסתיימו, ועליזה בלוך תישאר עם העיר המעורבת הענייה ביותר בארץ, מוזנחת, מסוכסכת, עם דימוי נורא בקרב החברה הישראלית. סיפור נפלא: איך במציאות שבה הכל הופך ויזואלי, זוכה מועמדת שרבים ממצביעיה לא יכלו לראות. איך בעולם שמאבד פרטיות, רק חשאיות ההצבעה מביאה לתהליך דמוקרטי. סיפור על אשת חינוך, שכבר הושלכה מהבית הפוליטי שלה אבל לא איבדה את התקווה, ועשתה את זה בעצמה. על קמפיין חיובי במפגיע, שבירת מחסומים שבטיים ודפוסי הצבעה. ועל סולידריות של נשים, שמראות לגברים שהעולם יכול להיראות, אינשאללה, טוב יותר.
ביום שלישי הקרוב תיכנס בלוך לראשונה אל לשכת ראש העיר. המליאה הרשמית הראשונה תתכנס בנר ראשון של חנוכה, "במודע, נו כן, 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'", היא מחייכת. "ולא, אני לא אתעקש על 'ראשת העיר'. אני לא נמצאת ב'מאבק פמיניסטי'. מרגישה מספיק חזקה כאישה".
למסע הזה יצאה בלוך בלי הרבה כסף ובלי בדל תקווה מסביב. "הסיפור הוא על הציבור החילוני המיואש. האתגר שלי בהתחלה לא היה החרדים בכלל. אנשים עוד היו בטראומת הבחירות הקודמות. אמרו לי, 'את מייצרת תקווה ששוב תתרסק'", היא משחזרת. "ואז, לייצר פלטפורמה נגד ראש עיר מכהן עם כל הכוח, ואדם נחמד בפני עצמו. ואז המגזר החרדי, והממסד הרבני־פוליטי. ועוד סוגיה: אני אישה! עשיתי בחירה שלא לפרסם תמונות. פשוט לא היו פה תמונות שלי, אולי רק באזור הרכבת, טיפה".
קמפיין בחירות בלי תמונות זה באמת תקדים עולמי.
"כן, במציאות שאף אחד לא עושה כלום בלי להעלות לאינסטגרם, זה מטורף. פרט למשפחה שלי, שהולכת איתי בכל, כל המעגלים הקרובים, חברים והמשפחה הרחבה, אמרו: עליזה, את משוגעת".
כמה כסף הוצאתם?
"1.2 מיליון שקל. קמפיין מאוד־מאוד עני. מאות מתנדבים. חילקנו את העיר ועברנו בפינצטה, מבית לבית, מילולית. אל תשכח, אני מנהלת, כן? (צוחקת). עד שבאיזשהו שלב אנשים הוציאו שלט, 'כבר הצבעתי עליזה בלוך', כי הגיעו אליהם ארבע פעמים. באמת!"
העלבון והזעם
מוטיבציה הייתה לה תמיד. "מגיל 15 הייתי עסוקה באיך להשפיע על המציאות", מספרת בלוך. "פעם זה היה בקומונה, ואז ללכת לחינוך, ולכתוב דוקטורט על בתי הספר המקיפים בעיירות הפיתוח, ולנהל תיכון, ולכתוב ספר שיהווה גשר ("לבנות את הגשר הזה", על המהפכה בתיכון ברנקו וייס). אני לא מוכנה לקבל את המציאות כמות שהיא. לחיים יש משמעות, והתפקיד שלך הוא להחליט מה אתה רוצה לעשות איתם: מה ללמוד, עם מי להתחתן, איפה לגור ומה לעשות".
המשפט האחרון נשמע כמו קלישאה שכל אדם שני מספר לעצמו, אלא שבלוך באמת הלכה והגשימה את התוכנית, אחת לאחת. "רוצה לשמוע למה בכלל בית־שמש?" היא צוחקת. "לפני 26 שנה התחתנו. ידענו שאהרל'ה ילמד רפואה, וידענו שאנחנו רוצים שילדינו לעתיד לא יפגשו רק אנשים שנראים כמו ההורים שלהם. אז החלטנו: אם אהרל'ה ילמד בטכניון, נגור בעכו או באור־עקיבא. ואם הוא ילמד באוניברסיטה העברית, נגור בבית־שמש".
מה, עכו הפסידה אותך כראש עיר?
"אולי הרוויחה! (צוחקת). בית־שמש בתחילת שנות ה־90 הייתה פחות מרבע מהגודל שלה היום. מקום חם ומחבק, אבל עם בעיה קשה של דימוי ואמונה בעצמו. יש פרק מדהים של עמוס עוז ב'פה ושם בארץ ישראל', שכמנהלת לימדתי אותו הרבה שנים: 'העלבון והזעם'. זה השסע שהיה קיים אז: הוותיקים והעולים, האשכנזים והמרוקאים, הקיבוצניקים מול המעברה. ואז האתיופים שעלו, והרגישו שקופים, חיים בשכונה שלהם מול אמריקאים. ורק אחר כך הגיע הסיפור החרדי".
עבור מרבית הישראלים, "בית־שמש" היא חור שחור. סלב בודד יליד היישוב: קותי סבג, זוכה "האח הגדול". לנושאי המגבעת היה שיר סוריאליסטי על המקום־לא־מקום הזה: "הלוך וחזור, הלוך וחדור, מתגלגלת השמועה: המוזיקה אילמת, כוכב הרוק מת. לייב אין בית־שמש". כוכב מת, יישוב מנומנם, מזרחי־מסורתי בעיקרו, האחות הקטנה של ירושלים, שמשנה את פניו במהירות, רק שלאף אחד לא אכפת. מראי מקום בודדים: שמעון פרס מתעמת עם מצביעי הליכוד בבחירות 1981, מכנה אותם "פשיזום, חומייניזום", מדבר על "התנועות המזרחיות שלכם". הנה לכם העלבון והזעם. ואז גל הגירה גדול של הציבור החרדי, ועימו דיווחי חדשות מכוערים. מדרכות נפרדות, השלכת אבנים, יריקה על ילדות. בית־שמש, סיפור מלחמה.
בית־שמש היא העיר החצויה ביותר בארץ בין חרדים ושאינם. בארבעת היישובים החרדיים הגדולים – בני־ברק, ביתר־עילית, מודיעין־עילית ואלעד – הרוב החרדי כמעט מוחלט. בית־שמש היא בערך חצי־חצי, עם רוב חרדי קטן ההולך וגדל, בעיקר בשל שיעור הילודה הגבוה במגזר החרדי. שיעור תלמידי כיתה א' החרדים בעיר קפץ מ־42 אחוז בשנת 2000, ל־76 אחוז בשנת 2015.
יהיו שיגידו, הפעם הצלחת אבל הדמוגרפיה מנצחת. פעם אפילו הייתה הצעה להפריד את בית־שמש לשני יישובים, ציוני וחרדי.
"היפרדות היא הבחירה הקלה. מי שרוצה להבין את החברה הישראלית, צריך להפנים: אף אחד לא עומד ללכת מפה. כולנו מאוד ליברלים ופתוחים, לכל אחד יש חבר שמאלני או מתנחל או טבעוני – אבל פנימה, רוב האנשים בטוחים שהדרך שלהם היא הנכונה, ואם רק כולם יהיה כמונו, הכל יהיה פה מושלם".
אבל החברה הישראלית מתפרקת ממילא למגזרים. הכל גזור, הנשיא ריבלין מדבר על שבטים שונים, והוא לא לבד.
"ב־80 אחוז מהדברים, לפחות, רובנו דומים: בית, חינוך טוב, תעסוקה, זמן פנאי. הרב־תרבותיות של היום מאפשרת מגוון גדול וזה נפלא מצד אחד. ומצד שני, ילד יכול לגדול בבית מסוים, בשכונה מסוימת, בבית ספר מסוים, לשמוע רדיו מסוים, לבלות במקום מסוים – וברגע שיפגוש ילד מהרחוב ליד, הוא אפילו לא יבין את השפה שלו!
"דווקא הרב־תרבותיות יצרה פירוד, ניכור וחוסר סולידריות. אנשים, וקודם כל פוליטיקאים, עסוקים בדאגה לאנשי שלומם. והכי נורא: ככה נוצרים אנשים שטחיים. אתה פוגש אותם חברים ושומע אותן דעות, תקוע ב'אקו צ'מבר' שלך ומשוכנע שאתה הכי טוב. כשאנשים בתל־אביב דיברו על קליטת אתיופים, אמרתי, אז איפה הם? מאוד יפה להיות יפה נפש על חשבון אחרים, שנמצאים רחוק.
"בית־שמש היא הזדמנות עצומה. מאוד קל להישאב לקירות ההפרדה והשנאה וגטו של אתיופים וגטו של דוברי יידיש. אבל האתגר הוא לראות את השוני. אני לא רוצה לטשטש את ההבדלים. בתפיסה שלי יש יותר מדרך אחת להיות ערכי. יש אמיתות שונות".
כמה מיואש המגזר החילוני בעיר?
"ייאוש קולוסלי. הרבה יותר גרוע: נדרש טיפול בטראומה. כמות המשפחות החילוניות שעזבו את בית־שמש בחמש השנים האחרונות מטורפת. הייתי במלא מסיבות פרידה. משפחות מחכות שהילד יגמור י"ב, ועוזבות. צעירים לא קונים פה בית. בבחירות הקודמות אבדה התקווה כי הדיבור היה, 'זו הפעם האחרונה שאפשר לעשות משהו'. וברגע שאיבדנו את זה, איבדנו את הסיכוי".
הטראומה החלה בנטישה מצד מפלגת האם שלה, "הבית היהודי". לקראת מועד הבחירות הקודמות, החליט מנהיג המפלגה, נפתלי בנט, לקיים סקר פנימי שיכריע מי יהיה המועמד האטרקטיבי יותר מטעם המפלגה. עוד לפני הגעת התוצאות, הודחה בלוך לטובת אלי כהן. חושי הסטארט־אפ של בנט הכזיבו: המועמד הנבחר כהן הפסיד, בבחירות שכשלעצמן נפסלו בשל זיופים ואי־סדרים.
בלוך נותרה גם עם חובות בסך כ־370 אלף שקל, בגין התחייבויות אישיות לספקים שנאלצה לשלם מכיסה, בהבטחה שתיפרע. נדרשה תביעה משפטית כדי לפצות אותה. אבל שום דבר לא פיצה על העלבון. "הרגשת נבגדת?" אני שואל, והיא משתהה ארוכות. "תראה, אין ספק שעברתי שיעור בעולם הערכים", היא מסתפקת בתשובה לקונית. "אבל אני כבר לא שם. שמתי את זה בצד. לא רוצה להישאב למרירות ולתסכול".
בנט כבר חטף פוטו־אופ מחויך לצידך.
"וזה בסדר מבחינתי. נתקדם. האם הוא התנצל? לא. האם הוא אמר, טעינו? גם לא. את השאלות האלה כדאי שתפנה אליו".
החלק המשמעותי הנוסף בהצלחה של בלוך הוא השינוי, אפילו מהפכה, שיצרה בדפוסי ההצבעה במגזר החרדי. "הצביעו עבורי מכל הכיוונים. לא רק 'חרדים עם פלאפון' כמו שזה נקרא, וכל זה, כשלא הלכתי לקבל הסמכות מרבנים. עשיתי מאמץ לבקש מהם פשוט לא להתערב. פגשתי אותם אחד־אחד, בארבע עיניים. זה הישג אדיר כשלעצמו: לאפשר לאנשים לבחור בעצמם. יש פה פרק בהתפתחות החברתית שלנו: אתם כבר לא קהל שבוי! אתם יכולים לקחת אחריות על הגורל שלכם".
אמרו שהצבעה עבורך היא "חילול השם".
"חלק מהאנשים שאמרו להם שזה חילול השם אכן חזרו בהם, למרות שהתכוונו להצביע עבורי. אבל חלק מהאנשים, דווקא בגלל זה, החליטו לבחור עליזה! כי רגע: אתם מתייחסים אליי עד כדי כך?"
לטובת העניין נעזרה בלוך במאות מתנדבים. "היה לי מטה ברמת בית־שמש ג', רק חרדים, שחור־לבן, גברים בצד אחד ונשים בצד שני. הקבוצה הזו היא פורצת דרך. מאז הבעש"ט לא היה כזה שינוי בעולם החרדי־תורני", היא מפליגה ומתרגשת מחדש.
להביא את הדמוקרטיה לעולם החרדי?
"בדיוק. וזה סיפור עצום. יש כאן אנשים שאומרים, אני חרדי ורוצה ככה לגדל את ילדיי, אבל בתוך העולם הזה אני רוצה שיתייחסו למה שאני חושב, רוצה שייתנו לי זכות לבחור, להתייחס לרבנים שלי אחרת".
ועם כל הכבוד לגברים, הסיפור, גם כאן, הוא קודם כל נשים. מין קומנדו של נשים, גם חרדיות, שעמד לצידה של בלוך, ופעל לעיתים בחשאיות הכרחית. "נשים מופלאות, שעצם קיומן והשתתפותן בעייתי, שצריכות להיזהר במה מותר להגיד ומה אסור, ומה הבעל יודע, ומה הילדים יודעים", היא מספרת, ואני נזכר ב"ליזיסטרטה". המחזה היווני שבו הנשים מכריזות מרד על הגברים, עד לניצחון. זו רק פנטזיה, לא הפוליטיקה הפנימית של בית־שמש, אבל למה לא לדבוק בסיפור טוב.
"אנחנו מגיעות לבית והאישה אומרת לי, 'עליזה, הייתי מתה להצביע לך, אבל מה אעשה, הרב עובדיה אמר להצביע אבוטבול!' עניתי: 'את רוצה להצביע אבוטבול, תצביעי. רק בואי נשאיר את הרב עובדיה בשקט. הוא נפטר לפני הבחירות הקודמות! הוא לא השאיר צוואה, אבוטבול לנצח!'"
אפרופו מרן, בלוך זכתה בשבועיים האחרונים לקמפיין בתמיכה של הנכד הנושא את שמו. "והיה מאוד לא פשוט להביא אותו, לצאת נגד הממסד. הבאתי גם את הבת של הרב עובדיה. בזמן שאנשים אומרים לה, 'אבא שלך בוכה בשמיים'".
זה איום על הכוח של הממסד החרדי, ועוד מידי אישה. היו עלייך איומים ממש?
"בקטנה. טלפונים, תמונות שלי בשטריימל, 'היא רק מתחפשת, תיזהרו ממנה, היא זוללת חרדים'. קיבלתי החלטה מודעת, לא להגיב, ב־כ־ל־ל. הפעילים החרדים, חלקם, חטפו איומים של ממש. ממקומות עבודה, ממוסדות לימוד של הילדים. למשל תלמידה שסיפרה שהוריה מצביעים עליזה בלוך, הוציאו אותה מהסמינר. היו עניינים של פגיעה ישירה שהצריכו התייחסות, אבל לא להגיב בציבור, כדי לא להפוך את זה ל'מלחמת דת', כביכול, וכדי לטעת ביטחון בפעילים. כי הדרך חשובה כמו הניצחון".
על הקצה
בית־שמש היא היישוב העני ביותר בארץ, בקרב יישובים לא ערביים ולא חרדיים. אשכול 2. "אנחנו בתחרות עם אום אל־פאחם", אומרת בלוך. בדומה לרצועת עזה, מחצית מהעיר מתחת לגיל 17. השכר הממוצע נמוך בכ־20 אחוז, שיעור התעסוקה נמוך משמעותית – איפה שלא תבדקו, הכל הולך מטה. "תדמית ירודה, הזנחה. בעשר שנים האחרונות לא קמו מפעלים, בזמן שהעיר שילשה עצמה בגודל ולא ייצרה מקומות עבודה. רק בנתה דירות", אומרת בלוך. "סוכם שיופנו הנה הרבה זוגות חרדיים כדי לפתור את בעיית הדיור במגזר, אבל זה לא בא ביחד עם עוד דברים. תן להם תעסוקה, תן תעשייה, תשתיות, מבני ציבור. שום דבר! זה מטורף. שילוב של החלטת ממשלה וניהול לא נכון של העיר".
אולי זו הכוונה של המדינה, להפוך את בית־שמש לעיר חרדית? אולי רצוי שיהיו ערים חרדיות נטו? זה הרציונל.
"אתה מייחס למישהו פה רציונליות? אגיד את זה בזהירות: חייו של פוליטיקאי הם פתרון עכשיו. להגיד, עשיתי. עבור התמונה הגדולה צריך אופק וסבלנות. מי שהיה חושב, היה מתכנן אחרת, מייצר איכות חיים. מה, זה שהם חרדים אומר שלא מגיעה להם איכות חיים? תתפלא: גם האמא החרדית רוצה בית ספר טוב ורחוב נקי וזמן פנאי איכותי לילד שלה".
אולי העוני בלתי נמנע בגלל הבחירה בלימוד תורה? זו בעיה לאומית: הרבה חרדים בוחרים לא לעבוד.
"גברים חרדים כבר יוצאים לעבוד. חלק מדרך הניהול במדינה דוחק חרדים לא לעבוד, או לעבוד בשחור. נשים חרדיות עובדות או רוצות לעבוד. אבל אין להן מקומות עבודה פה. אני מתכוונת לייצר מענה תעסוקתי לנשים חרדיות. היי־טק למשל. למה לא? אל תתייג אנשים מראש למשבצות".
התיוג של האישה החרדית: צניעות. הפרדה. "קול באישה ערווה". החילוני הממוצע רואה את המחיצות בין הרוקדים, ולא מוכן שזה יגיע גם לכיכר רבין.
"כל פנאטיות מסוכנת, וה'ליברליות' הזו היא סוג של פנאטיות בעיניי. לי אין בעיה לרקוד מעורב. אבל חשוב לי שיהיה מקום שגברים ונשים יוכלו לרקוד בנפרד. לכן גם לא הייתה לי בעיה עם חוגי בית נפרדים. כמו שברור לך שלא תגיש בשר לאורח צמחוני".
זה לא אותו דבר. המחיצה מחזקת את הדימוי של אישה כסוג ב', אסורה במגע, אסורה אפילו במבט, יושבת מאחור. מה זה, לקום ולצאת כשאישה מתחילה לשיר?!
"לא אחזק את מי שקם. בוא נראה, 'הלבנת פנים' מול 'קול באישה ערווה', לא בטוחה מה עומד לפני מה בתרי"ג מצוות. כשהקיצוני מנהל את השיח יוצאים דברים שליליים. מבחינתי, הקמפיין 'בואו נפתח עסקים בתשעה באב', והקמפיין 'נקום כשבחורות שרות' שניהם מגונים".
זה לא קיצוני, אלא בנפשו של הציבור החילוני: אין הפרדה במרחב הציבורי.
"אני לא שופטת עולם תרבותי של מישהו אחר. אליי באים הביתה בשבת. אני לא נוסעת בשבת, אבל אני אוהבת שהאחים שלי מגיעים אליי, מבחינתי זה בסדר גמור, אני לא מתערבת בבחירה האישית שלהם".
הגישה המזרחית־מרוקאית, שנעדרת מהחיים בארץ: הכלה ומתינות.
"בדיוק כך. כבר הכרזתי שאני רוצה שבית־שמש תהיה קיצונית במתינותה. אני רק רוצה לחדד את המושג 'בחירה'. רוצה לחיות בחברה של אנשים שבוחרים".
אפרופו בחירה, מה דעתך על מפלגות שנשים לא יכולות להיבחר בהן? אולי צריך את התערבות החוק?
"עניין של זמן וזה יקרה. מה שקרה בבית־שמש הוא דוגמה. אבל שאלות חברתיות־ערכיות כמו גיוס ועבודה לא פותרים בבתי משפט. לא הכל שפיט".
אבל כבר יש פה המון חוקים שאוסרים פתיחת מקומות בשבת, ב־8102 אין אפילו תחבורה ציבורית בסוף השבוע!
"נכון, אבל ללכת לחקיקה זה הכי קל. היום אני בשלטון, מחר הוא – ככה לא בונים חברה! שאלות של זהות לא פותרים בכיפוף ידיים. אני רוצה שהחלטה על מקומות בילוי ומסחר בשבת, על בריכה מעורבת – מה, יש המון נושאים! – תגיע ממקום של דיבור. כשהקצה מנהל את השיח, אי־אפשר למצוא טוב משותף. הרוב השפוי משתתק, אבל הוא יכול להכיל מורכבות. לכן הבחירה בי מבטאת משהו יותר עמוק, בגלל שבירת כל הפרדיגמות".
יש סיכוי שאוכל לראות בבית־שמש סרט בשבת?
"קודם שיהיה פה סרט בימים א'־ה'. אין פה קולנוע (צוחקת). על מה אתה מדבר, אני מקבלת עיר שסגורה כל השבוע. אני רוצה לחיות בעיר שיש בה מקום לכל התושבים. אז יהיה פה קאנטרי, ויהיה פה היכל תרבות, ויהיו בתי מדרש, ובתי כנסת - לכולם יש מקום. לא צריך לנסוע עד לברוקלין כדי להבין שזה אפשרי!"
בלוך מעידה על עצמה כחסידה מושבעת של ראש העיר המיתולוגי של ניו־יורק, רודי ג'וליאני, ותיאוריית "החלונות השבורים": חלון שבור מעיד על הזנחה, שגוררת עוד חלונות שבורים, ועוד הזנחה ופשיעה – ולכן יש להילחם כבר בחלון השבור בכל הכוח. "מאמינה בזה מאוד. הייתי מנהלת מאוד קשוחה", היא אומרת.
אם יושלכו שוב אבנים באחת השכונות?
"אפס סובלנות. אפס! אני הולכת לטפל בזה, מיד".
ב־2012, בעקבות פרשת היריקה על הילדה נעמה מרגוליס שהפכה שלא בטובתה לסמל, הגיעה בית־שמש עד ל"ניו־יורק טיימס". בלוך שומעת את השם ונאנחת. "בבית־שמש כ־122 אלף תושבים, בתוכם קבוצה קנאית, קטנה מאוד. צר לי שאוטומטית זה מה שמקבל כותרת".
איך הרגשת כשזה פורסם?
"התעצבנתי. ניהלתי אז את ברנקו וייס. היו לי כמה אפשרויות: אל"ף, עליזה, את מנהלת התיכון הממלכתי הכי גדול בעיר. בואי תובילי את נס המרד! תוציאי את התלמידים להפגנה! בי"ת, להגיד, זה לא מעניין אותי. בחרתי בגימ"ל. להקים שולחן עגול, להפגיש חרדים עם תלמידי בית ספר. הגיעו אנשים מכל הארץ - אבל לא התקשורת. זה חלק מהסיפור".
סובלנות וקבלת השונה זה אומר גם אפשרות לנישואים אזרחיים?
"מה, אפילו נסעתי לנישואים אזרחיים של תלמיד שלי. אני מאוד שם, אבל רוצה שתתייחס גם לאפשרות הנישואים ברבנות כבחירה. אני מוכנה לעשות הרבה כדי שיהודי, ערבי, חילוני, חרדי, מרוקאי, אשכנזי יוכלו להרגיש פה בבית. בשביל זה הקימו פה מדינה!"
זה אומר גם זכויות להט"ב?
"ידעתי שתשאל! זה חלק מהסט, חנויות בשבת, היריקה, להט"ב – די עם השיח הזה! למה שלא תשאל אותי על תיאטרון?"
בכיף, אבל קודם להט"ב. מה, קשה לך לענות בגלל העמדה ההלכתית?
"מה פתאום. ההלכה לא דוחקת בי להגיד שום דבר. נושא המיניות הוא עניין אישי. אני לא מספרת לך על חיי המין עם בעלי, ואל תספר לי על חיי המין שלך עם בת או בן זוגך. מבחינתי זה כמו שמירת שבת. מי שרוצה שישמור שבת. מי שרוצה שיקיים יחסים עם גבר. מה זה מעניין אותי?"
תגידי, את אוהבת תיאטרון?
"מאוד. יש לי מינוי לתיאטרון קריית־גת. גם כדי לפגוש את המשפחה, וגם כי אם אני כבר שמה את הכסף, שילך לעיר פיתוח, ולא למרכז. אותו דבר בנוגע לקניות הגדולות של המשפחה, אוכל, בגדים לילדים, לבית ספר - לא ברשתות, רק אצל הקטנים. אז תיאטרון קריית־גת, עד למינוי בתיאטרון בית־שמש. חכה בסבלנות".
הטובים להוראה
בלוך, 51, נולדה בקריית־גת בשם גאולה־עליזה בן חמו. הוריה ממרוקו. אבא יצחק מארפוד, בפתח הסהרה. הוא נפטר לפני שנתיים בערב יום כיפור, שהוא גם יום הולדתה. "היה לו אירוע מוחי חמישה חודשים קודם. תהליך אובדן גדול, שבסופו הוא כבר לא זיהה אותי. מאוד עצוב".
היא מאמצת בחום את הטלית שהותיר אביה המנוח. מאמא שלה, חנה, קיבלה צמידים. משפחת האם באה מקזבלנקה, כמה קרובי משפחה עדיין שם. "מאוד טוב להם. המשפחה התפזרה בפריז, בלונדון, בצפון אמריקה. לא באו לארץ. גם בגלל התדמית של איך שנקלטו פה".
עליזה היא הצברית הראשונה במשפחה, בת חמישית. "ההורים עלו לארץ וביקשו לגור באזור חיפה, ליד המשפחה של אבא שלי. אמרו להם: 'קריית־גת זה ליד הקריות של חיפה, תעלו על הגג ותראו את הים'. זה מזעזע, אבל מעולם לא גדלתי בבית שקיטרו בו על הדבר הזה, לא היה שום אנטי, לא מטענים על 'איך דפקו אותנו'. למרות שאבא נסע לעבוד בבניין בבאר־שבע ביום ראשון וחזר רק בחמישי בערב, ואמא הייתה מטופלת בשבעה ילדים בבית קטן, הכל היה מאוד מחבק ואוהב את המקום".
ראית את "סאלח, פה זה ארץ ישראל"?
"נו, בוודאי. לטעמי הסדרה לקתה קצת בחד־כיווניות. יש לי ביקורת על הדרך שבה נקלטו העולים ועל ההסללה ל'חוטבי עצים ושואבי מים'. הרי זה הדוקטורט שלי. יש לי ביקורת על ההתנשאות, וחוסר השוויון בהזדמנויות. ובאותה נשימה אי־אפשר להמעיט בתהליך של חברה קטנה, שקלטה מיליוני עולים, בתנאים־לא־תנאים".
ומתוך הרבה גזענות.
"ברור! לגמרי. לכן הנושא הזה לא דעך בחברה שלנו, ואין מקום להקל בביקורת. אבל צריך להיות הוגנים. כי גם הדור של הילדים שלנו יגיד שעשינו טעויות".
איפה היה העניין המרוקאי בבחירות?
"לא שיחקתי על שום קלף. אני בן חמו, ויש כאלה שזה עזר להם להתחבר אליי. יש כאלה, בגלל שאני בלוך. וחלק בגלל שאני מורה ודוקטור. וחלק בגלל שאני נשואה לרופא! (צוחקת). 'את יודעת שבעלך טיפל בבעלי?' איך תנצח את זה".
בעלך, שהיה פייטר ביחידה של נפתלי.
"בעלי שירת במגלן. זו לא 'היחידה של נפתלי', בוא!"
בעלה הוא ד"ר אהרון בלוך, רופא בכיר בהדסה עין כרם, ולהם ארבעה ילדים, מגילי 20 ל־13. "כולם שומרי מצוות, כולם עם ראש פתוח. לא הייתה שום התלבטות אם לשרת בצבא", היא אומרת.
היא עצמה יצאה ללמוד באולפנה. "להרבה מתושבי עיירות הפיתוח שרצו תיכון טוב, זו הייתה האפשרות היחידה", היא מודה. "באוריינטציה אשכנזית, לגמרי". משם המשיכה לשירות לאומי, קומונרית בטבריה וערד. השלימה תואר ראשון במתמטיקה - "אני טובה גם באקסלים!" היא צוחקת - ודוקטורט על עיצוב מערכת החינוך העל־יסודית. ומן העיוני למעשי: כשש שנים שימשה כמחנכת בבית הספר גבעת גונן בשכונת קטמון בירושלים, ומשם לתיכון ברנקו וייס, 14 שנה, 1,200 תלמידים, שבו כיהנה כמנהלת. ב־2011 זכתה בפרס רוטשילד לחינוך. "מהרגע שהבנתי שיכולת ההשפעה כאיש חינוך מוגבלת, עשיתי קפיצה לפוליטיקה".
המנהלת, אם זה תלוי בך, כולם ילמדו לימודי ליבה?
"מצד אחד, הורה צריך לבחור איך הוא רוצה לגדל את הילד שלו. אני לא רוצה שהמדינה תיכנס לבית שלי ותחליט איך אני מתלבשת, מה אני אוכלת, מה אני מלמדת. מצד שני, אני חסידת החינוך הציבורי. אילו זה היה תלוי בי, היום הייתי סוגרת את החינוך הפרטי במדינת ישראל. אני כראש עיר צריכה לקבל החלטה אם להיכנס לחזית הזו כרגע. שאלה! יש פה מערכת חינוך של יותר מ־50 אלף תלמידים. אני רוצה שיהיו לכל ילד את המרחב והתנאים ללמוד ולהצליח".
ואם יגידו לך, אל תיכנסי לתלמוד תורה?
"יהיו כאלה. אבל יש כאלה שמעוניינים לפתוח את הדלת. המון. המושג 'רחוב חרדי' הרבה יותר מגוון מהחילוני. הליטאים והחסידים, והעובדים, והאמריקאים, ודוברי היידיש – זה לא רחוב אחד".
לימודים מעורבים לא תורמים?
"אין לי תשובה חד־משמעית. אני ניהלתי תיכון מעורב, אבל יש גם מחקרים שמראים שבנות מתפתחות טוב יותר בחברה נפרדת. בלונדון למשל המוסדות הכי אליטיסטיים הם נפרדים. אבל השאלה ליבה־או לא, מעורב־או לא – זה משני, השאלה המרכזית היא מי הדמויות שהחברה שולחת להיות מורים. החלום שלי הוא שהאמא תגיד לבן, 'תצליח, כדי שתגדל להיות מורה'. אני הייתי משקיעה בתנאי קבלה של מורים, בפיתוח מקצועי שלהם. כל היתר זה בונוסים, מחשבים או כיתות חכמות. העניין הוא אנשים חכמים".
מכל עבר ממשיכים להגיע אנשים ומברכים בעיניים נוצצות. בבית הקפה בקניון "ביג" החליטו ממש לצ'פר אותנו, והוסיפו גם פוקצ'ה על חשבון הבית. בלוך מעיפה מבט – אולי תוהה אם זו מתנת אחרי־בחירות מותרת – וממשיכה לנזוף במראיין. "איך זה שעדיין לא ענית בעצמך על השאלה הכי־הכי חשובה בכל הראיון: מתי אתה עובר לבית־שמש?" היא מחייכת. "אני רצינית. בית־שמש יכולה להיות מודל לחיים משותפים. אנחנו במרכז הארץ, בין ירושלים לבין תל־אביב. אבן שואבת ליזמים, זה המקום להשקיע בו, אחרי שנים של הזנחה והחמצה. יש פה מוחות מעולים, הון אנושי מטורף. אני קוראת לזוגות צעירים, בואו! נקים שכונות למגזר החילוני והממלכתי. כבר קיימתי פגישות עם מנכ"ל משרד השיכון, אפגוש גם את משרד החינוך והלאה למשרד האוצר", היא מגלה. "כי אני רוצה שגם המדינה תיקח אחריות על העיר. אני פונה לכולם, הורים, מורים, תקשורת ומנהיגות: איזו חברה אתם רוצים להשאיר לילדים שלנו? האם אתם מעוניינים בעוד הפרדה ופיצול, או בטוב המשותף?"
אדם בהנהגה הארצית עם חזון: מכירה אחד כזה?
"מקווה שיקומו".
