משה ליאון הוא אדם טוב. החקירות שעבר והמתקפות התקשורתיות הפכו אותו לדמון, לא בצדק. הקמפיין שניהל, לעומת זאת, היה מחריד. כך נראים קמפיינים פוליטיים בימי נתניהו וטראמפ. תמכתי בעופר ברקוביץ בכל מאודי והצטערתי שלא נבחר. זה לא הופך את ירושלים של משה ליאון לאזור מוכה אסון. אבל היבחרו ימשיך את אותה מגמה. מה שהיה הוא שיהיה, רק עם כמה עננות של קומבינות פוליטיות מעל ראשו.

ביום הבחירות הסתובבתי בירושלים במעוזים הטבעיים של ברקוביץ. החל בקטמון, דרך רחביה, ממילא, סן סימון וכלה בבית הקפה בגבעת רם. ירושלים מחולקת בין שכונות חרדיות, שכונות ערביות ושכונות מעורבות של דתיים וחילונים. אפשר להעביר חיים שלמים בלי לחצות את השכונות של "האחר".

בשכונות המעורבות ירושלים יפה ורומנטית כמו בסיפורים. אבנים גדולות עם אזוב וגרניום. סימנים של היסטוריה ושל עתיד. מי שרוצה עבר הולך לעיר העתיקה, מי שרוצה עתיד מבקר בהר חוצבים. באמצע יש כבישים רחבים ודרכים צרות, סמטאות, מדשאות ובליל של צבעים, שפות ואנשים. מהשכונות האלה ירושלים נראית פלורליסטית: אינספור בתי כנסת לזרמים שונים, מניינים שוויוניים, רבנים וכמרים. בשוק מבלים חרדים מודרניים לצד חילונים, פאבים מגישים אוכל כשר ומוזיקה שמנצחת את הקור הירושלמי. את הספרים והשירים הטובים על ירושלים כתבו שם. את הסיסמאות והשמלות הדפיסו כשזו ירושלים שבראשם.

אלה השכונות של ברקוביץ עם בתי ספר הממלכתיים, משרתי המילואים והגיוון הדתי. אלא שהשכונות של ליאון גדולות יותר. בשכונות החרדיות והערביות, הזהות השבטית קובעת. הציונות היא לא חלק מהמשחק. זר שינחת בירושלים יעמוד על אופי השכונה גם בלי הסברים. השוני זועק מכל אבן ופינה. גני השעשועים, מוסדות התרבות, בתי הקפה ורמת הטיפוח. ירושלים של רחביה שונה לחלוטין מירושלים של מאה שערים או סילוואן.

ההבדלים ניכרו גם במפלס הדאגה ובשיעור ההצבעה בסיבוב השני. בשכונות של ברקוביץ היו מוטרדים מהמצב הביטחוני יותר מהמצב בקלפיות. תחושת השותפות עם הדרום גברה על תחושת השייכות העירונית. הראש היה בצווי 8 למילואים ולא בצווי קריאה להצבעה. אחוז המצביעים בשכונות המעורבות היה נמוך. הערבים החרימו, רק בשכונות החרדיות של ש"ס ובקרב הליטאים, צווי ה־8 הפוליטיים הוציאו אנשים מבתיהם. בחלק מהמקרים הוציאו מתים מקבריהם וזקנים עם דמנציה מבתי האבות.

הפסקת האש טרפה את הקלפים. העימות בדרום נגמר, נפתחה מלחמה חדשה. המצביעים נהרו. לרגעים אחדים הייתה אופוריה ותחושה של ניצחון במטה ברקוביץ. הרגשה משכרת בלילה, בבוקר נשאר הנגאובר. הפער בין המתמודדים היה 3,765 קולות בלבד. חלק מהחסידים הצביעו ברקוביץ, חלק מהחרד"לים הצביעו ליאון, והיתר נשארו בבתים. האדישות של הציבור הממלכתי היא הגורם המכריע בניצחון של ליאון.

האדישות היא הגורם המכריע בעתיד העיר. אילו היה ברקוביץ מנצח, ירושלים הייתה הופכת באחת לסיפור. עם הזכייה של ליאון, ירושלים תשוב לסטטוס המוכר והקבוע. סמל, אבל מרחוק.

ביום שאחרי הבחירות צריך ראש עיריית ירושלים להתמודד עם הפער הגדול בין ירושלים של מטה לירושלים של מעלה. בין הצהרות הפוליטיקאים, ההבטחות והשמלות המרהיבות לבין העובדה שרוב הציונים מעדיפים את תל־אביב, אפילו השרים שנשבעים אמונים.

כשמדובר בהצהרות ריקות על עזה הבעיה לכאורה נשארת בדרום, כשמדובר בהצהרות ריקות על עיר בירה, הבעיה הופכת לעניינה של המדינה כולה.

רוב מוחלט של תלמידי כיתות א' לומדים בחינוך לא ציוני. קרוב ל־70%. תכירו את המספר הזה, תעכלו אותו ותבינו מה זה אומר לגבי העתיד. צעירים חילונים ממשיכים לנטוש את העיר, דור ההורים הולך בעקבותיהם ונוטש אף הוא. המגמה קבועה. דתיים לאומיים מתגוררים בשכונות המעורבות, מחירי הדירות שם גבוהים ואין כמעט בנייה חדשה. ירושלים מאבדת את צביונה הציוני. מי שטורח כמוני לחגוג עם העיר ביום ירושלים ימצא את עצמו בתוך חג של הציונות הדתית. ירושלים הופכת לסמל מרחוק. אתר תיירות אטרקטיבי, ופחות עיר בירה של מדינה מודרנית.

לכל זה אפשר להוסיף את הערבים, שלמרבה המזל בוחרים להחרים את הבחירות. חמש שכונות שמחוץ לגדר, ועליהן מופקדת חטיבת עוטף ירושלים. עיר הבירה היחידה בעולם שבה מפקד צבאי אחראי על חמש שכונות, ואין כניסה לישראלים או לראש העיר.

על חצי מהבעיות בעיר מעדיפים לא לדבר - לתחוב אותן בין האבנים וההצהרות. זה מסובך. אם ידברו על השכונות הפלסטיניות מעבר לגדר, נגלה חלילה שממשלת ישראל הסכימה בשתיקה לאזור ירושלמי חסר משילות. אם ידברו על מזרח העיר, נגלה חלילה שיש שם הקפאת בנייה ליהודים. אם ידברו על החינוך הממלכתי בכיתות, נגלה חלילה שירושלים משנה את אופייה.

לברקוביץ אין כוחות קסם, גם לא ניסיון מיוחד, אבל הוא היה סמל למהפך שיכול היה באופן תיאורטי להתרחש. ליאון מסמל את ההמשכיות. יום אחד נתעורר, בעוד 20 שנה, ירושלים תהיה עדיין הבירה כמו בימי דוד המלך, אבל המלך כבר יגור בתל־אביב או בקיסריה. התושבים ייסעו ברכבת המהירה, שעד אז תעבוד ללא תקלות, הלוך וחזור אל משרדי הממשלה ומהם. העיר שאוחדה לה יחדיו ושוררו לה שירים תהיה נגישה לתייריה, אבל רחוקה לאוהביה.

לא מדברים על זה

כך נראה משבר מנהיגותי רחב היקף. הניתוחים הפוליטיים על עתיד הקואליציה והסקרים כבודם במקומם מונח, הניתוח המשמעותי שייך לעולם אחר של נפש האדם והפוליטיקאי. לכמה רגעים, ביום רביעי, הייתי משוכנע שישראל הנועזת חזרה אל עצמה. שהכל הונאה אחת גדולה: ישיבת הקבינט הארוכה בהיסטוריה כדי לא להחליט כלום, ההודעות של אל־ג'זירה על הפסקת אש בזמן שאצלנו, עד לרגעים אלה, אף אחד לא עמד והכריז על דבר. ישראל הנועזת, קיוויתי, מתכננת מבצע הונאה שכמוהו נראה רק במלחמת העולם השנייה. עכברי חמאס יחשבו שניצחו, ייצאו מהבונקרים כדי לחגוג בחוץ, ואז בבת אחת נחסל את שדרת הפיקוד. צה"ל ישמיד את כל המטרות הצבאיות מעל פני השטח. מבצע צבאי - אבל בתנאי הפתיחה שלנו, לא כשחמאס קובע את הזמן והמינון. ככל שעבר הזמן הבנתי שמדובר בתרחיש דמיוני, ישראל של 2018 היא אחרת. מגדל קלפים של מילים שבכל התנגשות נשארת אמת עירומה.

ישראל נמצאת במצב מצוין למרות כל הבעיות, ויש בעיות. מי שמתנגד לביקורת על הממשלה רוצה שיחשבו שהיא מושלמת. אבל אין חיה כזאת, מדינה או ממשלה מושלמת. ההישגים בהיי־טק לא מחפים על חוסר ההחלטה האסטרטגית לגבי עזה. הפגישות עם ראש ממשלת הודו לא מתקזזות עם מאות רקטות שנוחתות על תושבי הדרום. היחסים הטובים עם נשיא ארה"ב והתמיכה החשובה בישראל לא פותרים את השבטיות שמטפח פה נתניהו דרך הפוליטיקה.

מי שלא רוצה לדבר על הבעיות, מי שמנסה להעלים אותן, יתקשה להתמודד איתן.

אי־אפשר לבחור כיוון ולהתנהג כאילו הלכת לכיוון אחר. משבר האמון נובע מחוסר היכולת של נתניהו להגיד בקול שבחר להעביר כסף קטארי לחמאס, שבחר בהפסקת אש, שבחר להכיל את האירועים. שבחר מאז "צוק איתן" לא לבחור.

לנתניהו יתרונות והישגים. לרבע מהישראלים נדמה שאין לו תחליף. אבל יש לו גם רשימה ארוכה של חסרונות. החקירות וכתבי האישום מעל ראשו הם ביטוי לחלק מהן.

הבעיה המרכזית היא שבתקופתו מתפתח זן חדש של פוליטיקה - פולחן אישיות נטול חיבור אידיאולוגי. יותר מדי אנשים מחליטים אם הדרום שווה לתל־אביב או לא, אם הם בעד מו"מ עם חמאס או לא - לפי תגובות נתניהו, יותר מדי ישראלים קובעים את עמדתם בעניין סיאוב ושחיתות רק לפי פרמטר אחד: האם זה פוגע בנתניהו או לא?

כשזה המצב, מפלגת השלטון מלאה באומרי הן נטולי יכולת ביקורת. ליברמן שר ביטחון מושלם לקואליציה עד שהוא מתפטר, נדרשת הכרעת חמאס עד שנתניהו מחליט על הפסקת אש. אי־אפשר להיות ראש ממשלה תחת חקירות וכתב אישום, עד נתניהו.

הנה סיפור קצר: במוצ"ש האחרון פגשתי את ח"כ אמיר אוחנה מהליכוד ב"פגוש את העיתונות". בחור לכאורה רציני שהיה דסקאי בשב"כ, נציג הלהט"בים בליכוד. השיחה עסקה בפרשת 3000. במשך רבע שעה לא הצליח אוחנה להגיד שהפרשה מטרידה אותו. הוא ישב ודיקלם סיסמאות מדף מסרים שנתניהו לא אשם. ומה מלבד נתניהו? מפקד חיל הים לשעבר, שר לשעבר, עו"ד ושליח אישי ועוד? כלום. כמו תוכי הוא חזר על הדוגמאות של רבין שלא התייחס להאשמות נגד שבס ושל המפכ"ל שלא ידע על הניצבים שלו וטען שהתקשורת קראה בכוונה לפרשה 3000 כדי לקשר לנתניהו. לבסוף אחרי שהאשים אותי בכוונות פוליטיות הסכים לומר שהפרשה מטרידה וחזר להאשים אחרים.

יותר מדי אנשים בסביבת נתניהו הפכו את הביקורת לסכנה ברורה ומיידית. את שחיקת ההרתעה מול חמאס מכילים. פוטנציאל לשחיקת ההרתעה מול ח"כ זוטר בליכוד זו כבר קטסטרופה. אוחנה הוא דוגמה. זה מעורר מחשבות נוגות בעיקר בקרב מי שנמצא בימין. 

התנגש בקיר

אביגדור ליברמן, הפוליטיקאי המיומן, התנגש בקיר. מפופוליסט זול שתוקף את צה"ל בכל הזדמנות על מחדלים ביטחוניים שלא הבין בהם דבר, הפך לממלכתי ורגוע. השינוי התרחש ביום אחד, בלי התראה מוקדמת, כשנכנס למשרדו דרך שערי הקריה. מי שהחליט שכך יקרה היה נתניהו. כל מה שנותר מאותו ליברמן ישן הייתה תפיסה לוחמנית של המציאות. הוא ביקש להכריע את חמאס במבצע הבא. למרות היעדר הניסיון הצבאי שלו, הייתה בגישה הזאת הרבה חוכמה צבאית.

ויכוח אידיאולוגי נוקב ניטש בין אלה שאומרים תנו לצה"ל לנצח או תורו לצה"ל לנצח צבאית, לבין אלה שטוענים שאי־אפשר לנצח טרור. אני שייך לאסכולה שמאמינה ביכולת להכריע ארגוני טרור וגרילה בכוח צבאי, מותר לחשוב אחרת. בעבר, סביב אינתיפאדת אל־אקצה ומבצעים ברצועה - הוויכוח הזה התנהל בין שמאל לימין. הימין רצה להכריע - לפחות בדיבורים (ראו ערך נתניהו האופוזיציונר), השמאל טען שצריך להכיר במגבלות הכוח.

אנחנו בימים שונים, אם עוצמים עיניים ושומעים את דודי אמסלם ומיקי זוהר מדברים על הצורך למנוע מלחמות, על חוסר התוחלת בלחימה, אפשר לחשוב שמדובר בכנס שלום של נוער הפרחים והנרות. משבר אמון פורץ כאשר מצהירים א' ועושים ב'. השבוע זה היה בוטה.

ליברמן שמר על הגישה הימנית יותר, זו שמאמינה בהכרעה, ואז התנגש בקיר המציאות. המבצע הנוכחי שלא יצא לפועל היה הקש ששבר את גבו של ליברמן. כל מילותיו יורטו באוויר. 500 רקטות על תושבי הדרום, ולא הכרעה ולא נעליים. חברי הליכוד והבית היהודי שממעטים להשמיע ביקורת נגד נתניהו הפכו את ליברמן לשק חבטות. זו הייתה פחדנות אבל גם תמרון פוליטי. אם היה נשאר בממשלה, היה מגיע לבחירות נטול בוחרים. הוא התפטר וצימצם נזקים.

אם נתניהו רוצה להגיע לבחירות עם נקודת פתיחה טובה מהנוכחית, אין לו ברירה מלבד למנות את אהוב נפשו, נפתלי בנט, לשר ביטחון. תנאי הפתיחה של בנט טובים בהרבה מאלה של ליברמן. מהיום הראשון בפוליטיקה הוא מכשיר את עצמו לתפקיד. אם לא בנט - אז בחירות עכשיו, בדרך כלל אין לנתניהו אסטרטגיה טובה יותר מלדחות.