ספר טיסה: במערב אין כל חדש - אריך מריה רמרק

במערב אין כל חדש אריך מריה רמרק

מאה שנים לסיומה של מלחמת העולם הראשונה, וכשהדי הפיצוצים מרעידים את דרום הארץ בעוד סבב לחימה מדמם, אני חוזר אל "במערב אין כל חדש" (מגרמנית: גדי גולדברג/ הוצאת מחברות לספרות), ספר המופת של אריך מריה רמרק שמבהיר פעם נוספת כמה הוא רלוונטי למין האנושי בכל דור ודור. הרומן הזה, שהתפרסם ב־1929 והיה לרב־מכר עולמי עם צאתו, נשאר אחד התיעודים הספרותיים המטלטלים ביותר של המחיר שהמלחמה גובה. סיפורם של ארבעה צעירים בני 19 שאיבדו הכל, שלא נותר להם דבר מלבד הזיכרון. תלמידי כיתה אחת שיצאו יחד למלחמה, חלקם נפלו, ואלה שחזרו כבר לא היו אותו הדבר.

אחר כך יבוא הסרט בבימויו של לואיס מיילסטון, שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר ולבימוי. אבל תהיה זאת תמיד היצירה הספרותית שתישא את חותמת הנצח, עם משפטים אלמותיים כמו, "החיים שנשאו אותי כל השנים הללו עודם בידיי ובעיניי. איני יודע אם התגברתי עליהם. אבל כל עוד החיים קיימים, הם יבקשו להם דרך, בין שאותו דבר בקרבי האומר 'אני' ירצה בכך ובין שלא".

העלילה מתמקדת בסיפורו של פאול בוימר, שגויס עם חבריו לצבא הגרמני עם פרוץ המלחמה. הספר מתאר את הקטל הברוטלי ואת חוסר התכלית ואת זעקות הכאב מחרישות האוזניים, "הזעקות נמשכות. לא זעקות של בני אדם, בני אדם אינם מסוגלים לזעוק זעקות מחרידות כאלה", ואת הצער על החיים היקרים שהופקרו בידיהם של מנהיגים. כמה נורא לקרוא את הספר הזה ולהבין שעולם, עדיין, כמנהגו נוהג.

ומעל הכל זהו "המנון לנוער אבוד", כשם שירו המפורסם של וילפרד אוון, אחד ממשוררי מלחמת העולם הראשונה המפורסמים. רמרק כותב על תחושת חוסר המשמעות של הדור ששרד את המלחמה ההיא, שרד אבל נשאר אבוד. "איש לא יבין אותנו — כי לפנינו צמח דור שאמנם בילה כאן איתנו את כל השנים הללו, אבל היו לו לפנים מיטה ומקצוע, ועכשיו ישוב לעיסוקיו הקודמים וישכח את המלחמה; ואחרינו גדל דור הדומה למי שהיינו בנעורינו, והוא יהיה זר לנו וידחק אותנו הצידה. אנחנו מיותרים אפילו לעצמנו, נגדל, אחדים יסתגלו, אחרים ייכנעו, ורבים יהיו אובדי עצות. השנים יחלפו, ולבסוף נאבד".

עמודים: 204 (כולל אחרית דבר מאת גדי גולדברג).

ציטוט: "הימים חמים והמתים מוטלים בלי קבר. אין ביכולתנו לאסוף את כולם כי איננו יודעים מה לעשות בהם. הפגזים יקברו אותם".