המשקה שהכניס צבע לחיינו

אתם בטוח מכירים את האמרה הידועה שבכל מקום שיש יהודי בעולם, תמצאו לידו שני דברים, קוקה־קולה ובית חב"ד... אז זהו, שבכל מקום שיש חרדי אמיתי ואותנטי, אין שום קוקה־קולה בסביבה, ואין שני דברים. יש דבר אחד בלבד על שולחננו, וקוראים לו: "סופר דרינק".

אין "קידוש", "שולם זוכער", "בר מצווה" או כל אירוע חרדי קלאסי אחר, סיום מסכת, חלאק'ה, בלי המשקה הירוק/כחול/אדום/צהוב/לא ברור הבולט הזה. זה הפך להיות חלק מהדי־אן־איי החרדי. כמו שב"שידוכים" שואלים אצלנו: "נו, אז איזה צבע סופר דרינק החתן אוהב?".

זה הפך לחלק מאיתנו, המשקה הצבעוני הזה, ומה שקורה כאן איננו הרס של חברה כלכלית, איום בסגירתו של מפעל או הפסקת קו ייצור של משקה כלשהו, אלא מדובר בהרס מוחלט של החברה החרדית, חיסול אמיתי של כל מה שגדלנו עליו, פגיעה עמוקה בשורשים של כולנו, החרדים.

אני בטוח שכשמפגין מנטורי קרתא חוסם כביש ממוצע, ורואה לנגד עיניו את זרנוק ה"בואש" המשטרתי והצבעוני מופנה לעברו, הוא מכוון את ידיו ועיניו כלפי מעלה ומדמיין שהנוזל המופנה כלפיו, אינו אלא "סופר דרינק", ועל כן פניו שמחות ומאושרות, כביכול הוא בעיצומו של קידוש ממוצע בבית־כנסת, קוגל ירושלמי והרינג על צלחתו, ולא נשאר לו בעולמו אלא לבחור את הצבע של המשקה, ירוק, אדום, כחול, וכולי. זו בדיוק הסיבה שכל המפגינים מסתערים על זרנוקי ה"בואש". לו המשטרה הייתה חכמה מספיק, הייתה מביאה נוזל בצבע לבן. או אז, הכביש היה ריק מאדם.

אבל עבורנו, עבור החרדי שחייו הוויזואליים מתמקדים בעיקר בצבעי השחור־לבן, המשקה הצבעוני הזה, ה"סופר דרינק" היה קשת של צבעים שפתח לנו עולמות, הוא היה האור בשולחן השבת של רבים, והיה הטעם המדויק שמשתלב בחצרות החסידים עם החמין, הקישקע והכבד הקצוץ.

לא אגזים ואומר כי העולם החרדי האותנטי מחולק לימים של לפני "תן לשתות" לבין הימים המודרניים וההרסניים של לאחריו, מהבוקר. אז כעת, כשאולי "סופר דרינק" לא יהיה עוד על שולחננו, ולא יהיה מי שיחליף את הכתמים על החולצה הלבנה שלנו, זה הזמן של כולנו לומר תודה - למותג, לצבעי המאכל שהיו למנת חלקנו מדי שבת בשבתו, על היותכם חלק מאיתנו. על כך שנתתם לכולנו, לדורות של חרדים, את החוויות והצבעים הבלתי נשכחים הללו, ויהי רצון שנאמר לצרותינו די.