משחק הילדים האתיופי שהפך לאפליקציה

זה לא כל כך נעים לראות גן סגור, אבל זה ממש מעצבן לראות גן שעשועים שכל המתקנים בו עומדים מיותמים בשעה שהילדים שאמורים לטפס עליהם שקועים בתוך הסמארטפונים. כאשר אדיסו מקונן ראה את הסיטואציה הזו, הוא הרגיש שהוא חייב לעשות משהו כדי לשנות את המציאות. לפחות את זו שקרובה אליו.

ואז הוא גם נזכר בחודש הכואב בחייו שבמהלכו נאלץ לחזור לאתיופיה בעקבות אסון אישי שפקד אותו, ובמשחק הילדים האתיופי שהוא מתכוון להביא לפארקים בישראל. אבל לפני זה, קצת רקע:

מקונן, 30, עלה לארץ בגיל 12 מאתיופיה. עד אז הוא התגורר בעיר גונדר ושם, לדבריו, פיתח אופי יזמי, עוד לפני שידע שקוראים לזה ככה. "מאז שאני זוכר את עצמי הייתי ממציא דברים", הוא אומר. "בגיל 7 בניתי מאוורר, לקחתי מנוע קטן, חיברתי אליו קרטון שחתכתי לצורה של להבים. האמת שבאותה תקופה, זה אפילו היה מספיק טוב כמאוורר", מקונן צוחק, אבל מהר מאוד הצחוק מתחלף בדמעות כאשר הוא חוזר לאחור במסע הזיכרונות.

"לארץ עליתי בגיל 12 יחד עם אמא ו־11 האחים שלי. אבא שלי לא היה יהודי והעלייה שלו לארץ התעכבה. הגענו לחיפה, התחלתי ללמוד עברית והיה ברור לי שאחרי שאסיים את התיכון אני מתגייס לצבא". מה שהוא לא ידע זה שחודשיים אחרי הגיוס החיים שלו כפי שהכיר אותם יתהפכו עליו.

צילום: אסף פרידמן

"התגייסתי לחיל האוויר, וחודשיים לאחר מכן החיים שלי נעצרו. אבא שלי, שנשאר לגור באתיופיה ולא הספיק לעלות לארץ, נפטר. נשברנו כולנו, אבל יותר מכולנו אמא שלנו נשברה, וחודש לאחר שאבא נפטר היא הלכה בעקבותיו. העובדה שהוא מת פשוט שברה לה את הלב. היא לא הייתה מסוגלת להמשיך. האובדן הזה של שניהם, בבת אחת, במשך זמן כל כך קצר ובאופן כל כך פתאומי. אין לי דרך להסביר את התחושה", הוא אומר ועיניו מבריקות מדמעות. "ברגע אחד הפכתי להיות יתום. זהו. המוות הכפול הזה הוא שהגדיר אותי. גם בצבא ההגדרה שלי השתנתה והפכתי לחייל בודד. היה לי ברור שאחרי שאסיים את השירות הצבאי אני קונה כרטיס טיסה לאתיופיה כדי לחזור למקום שבו השארנו את אבא. הייתי חייב לסגור את המעגל הזה".

בזכות הילדים האתיופים

שלוש שנים לאחר החודש הטראגי ההוא, אדיסו ואחיו הבכור אבטו הידקו את החגורות במטוס שלקח אותם למולדת: "טסנו לחודש, הייתי מוכרח לתת לעצמי את הזמן הזה להתאבל. לא רק על המוות של אבא ועל כך שלא אראה אותו ואת אמא יותר לעולם, אלא גם על תחושת ההחמצה של הפרידה ממנו. אחי ואני עלינו לקבר של אבא, מצאנו את עצמנו חוזרים בזמן, משוטטים במחוזות הילדות שלנו, מריחים את הריחות, שומעים את הקולות שהכרנו ושנטמעו בנו. ברחובות גונדר ראיתי ילדים משחקים בטייזר — משחק ילדים אתיופי, שמבחינתי סימל את פעם. כשהיינו ילדים, באתיופיה, היינו מכינים כדור מגרביים, קושרים אותו בעזרת חבל לעץ או לעמוד ומתחילים לשחק, כאשר המטרה היא ללפף את החבל שבקצהו הכדור סביב העץ או העמוד ולמנוע מהיריב שלך לעשות את זה. מי שהצליח ללפף את כל החבל סביב העמוד קיבל נקודה, וכך נספרו הנקודות עד סוף המשחק. זה די פשוט, אבל תוך כדי אתה מאבד הרבה אנרגיה ועובד הרבה על קואורדינציה ועל תנועות גוף".

אדיסו לא חשב פעמיים והצטרף לקבוצת הילדים ששיחקה ברחוב. "באופן אינטואיטיבי, הצטרפתי לשחק איתם, וכל הערב התחושה שלי משַחק התרוצצה לי בתוך הגוף ולא עזבה אותי. הרגשתי שרעיון חדש מדגדג לי, שאני רוצה לעשות עם זה משהו, אבל כשחזרנו לארץ המציאות ניצחה את הדימיון, הייתי עסוק במחשבות איך אנחנו ממשיכים מכאן את החיים בלי אמא ואבא, והרעיון לייצר את המשחק האתיופי הפשוט בעולם המודרני נזנח".

נזנח, אבל חזר אליו בדיוק לפני חמש שנים, כאשר שוטט בגינת המשחקים ההיא שבה ישבו על הספסלים ילדים הלומי טכנולוגיה שלא הזיזו עצם אחת בגופם. אדיסו הביט בהם ונזכר בילדים האתיופים בגונדר שהתרוצצו שמחים וצועקים סביב כדור סמרטוטים, וזהו. הקליק נשמע במוחו וההמצאה שלו יצאה לדרך.

"החלטתי לבנות דגם ראשוני של הטייזר. לקחתי עמוד ועטפתי אותו בספוג, חיברתי אליו חוט עם כדור, והוספתי גם נורה שנדלקת במידה והרווחת נקודה — כדי שהילדים יספרו לעצמם את הנקודות וגם יש באור שנדלק משהו שמייצר סיפוק מיידי. הצבתי את העמוד בפארק וחיכיתי שילדים יגיעו לגלות אותו בעצמם. הילדים שהגיעו הבחינו בדגם ולאחר כמה דקות הם כבר היו בשיא המשחק", הוא אומר ומחייך חיוך רחב.

מהר מאוד הוא גם הבין שכדי לגרום למשחק הפיזי להתחבב על הדור הדיגיטלי הוא צריך להיות נתמך באפליקציה, זאת אומרת שבמקום לגרש את הטלפון החכם מהזירה צריך לעשות בו שימוש לטובת המטרה. אבל הוא לא סתם עשה בו שימוש אלא העניק לו מקום של כבוד — הסמארטפון הוא בעצם השופט שמחליט האם המתחרים השונים יקבלו ניקוד או לא, בהתאם לביצועים שלהם.

תכל'ס, איך זה עובד?

"מדובר במתקן, עמוד שמחובר אליו חבל עם כדור, בדיוק כמו בטייזר. כדי להתחיל במשחק צריך להוריד את האפליקציה, ולאחר מכן לבחור בין מספר אופציות — משחק יחיד, זוגי, קבוצתי או אפילו משחק רשת שבו אפשר לשחק און־ליין עם ילדים מכל העולם שמורידים את האפליקציה. את הסמארטפון מחברים למתקן, והוא בעצם הופך להיות השופט. הוא מכריז על הניקוד, וניתן גם לגבות באמצעותו את המשחקים. כדי להשתפר במשחק, אפשר להשתמש בסמארטפון גם כמאמן — בעזרת חיישנים עליהם פועלת האפליקציה, הסמארטפון יכול להגיד לך אם ללכת ימינה, שמאלה, ואפילו לאן לבעוט ואיך. כל המטרה של המשחק באמצעות הטלפון היא לגרום לילדים להוריד את העיניים מהמסך ולהניח אותו בצד — אבל עדיין להשתמש בו, פשוט בצורה חיובית ואפילו חיונית", מסביר אדיסו.

את רישום הפטנט הראשון הוא עשה בארצות־הברית ובעקבותיו גם בישראל כאשר חממה טכנולוגית בחיפה החליטה להיות המשקיעה הראשונה בארץ. מקונן הקים את חברת BOGOLOG וכבר הספיק לרשום את הפטנט גם בסין ובאנגליה.

מגייס את הסמארטפון

עם תואר ראשון במנהל עסקים, מקונן היום רואה את עצמו כסטארטאפיסט. חשוב לו לציין שלא מדובר רק בפיתוח של משחק אלא בשינוי של גישה כלפי האופן שבו יש להניע ילדים לחזור לפעילות גופנית, כך שהוא רואה בכך גם תרומה לקהילה. וכעת רוצה להביא את הבשורה לילדים באשר הם. "אם יהיה מתקן של בוגולוג בכל בית ספר או בגנים ציבוריים, הילדים יחזרו למשחקי חצר, בלי הצורך המפחיד לנטוש את הסמארטפון", הוא אומר בלהט. ואני מאמינה לתשוקה שנשמעת בקול שלו ויודעת שהיא אמיתית ושהמנוע שלו הוא באמת הרצון לחולל שינוי ולפתע מתוך עיניו של מקונן הבוגר עולה וצוחק מקונן הילד ששיחק בכדור סמרטוטים ברחובות גונדר ובכלל לא ידע שיום אחד יהפוך ליזם.

למה אתה כל כך בטוח שגם המשחק הזה לא ישעמם את ילדי הסמארטפונים?

"ברגע שיש ביד שלנו סמארטפון, אנחנו אוחזים בתוכן", הוא מסביר לי. "וזה מה שעושה כאן את ההבדל. כרגע האפליקציה מאפשרת לילדים לשחק טייזר, אבל אנחנו יכולים לפתח עוד הרבה אפליקציות, בכל מיני כיוונים, כמו למשל לחבר לעמוד איגרוף במקום כדור, או מחבט טניס. גם באפליקציה עצמה יש הרבה פיצ'רים. למשל, העובדה שהילד יכול לבחור לשחק מול שחקן נוסף בחו"ל באופן וירטואלי — זה חדשני. אפילו המשחק wii שסיפק לנו חוויה וירטואלית עוצמתית, לא מספק את אותה התחושה. שם אתה חובט באוויר, כאן אתה יכול להרגיש בצורה פיזית את המשחק. מדובר במשחק מוחשי, ספורטיבי ומאתגר שמשלב גם טכנולוגיה והכי חשוב — גורם לילדים להזיז את הגוף".