ירה בתוך הנגמ”ש

ההתמודדות של ישראל עם המצב ברצועת עזה אינה פשוטה, ויש לה היבטים ביטחוניים, כלכליים, הומניטריים ומדיניים. האמירה שיש פתרון פשוט למצב – "מיגור חמאס" מצד אחד או "הסרת המצור" מצד שני - אינה אלא אחיזת עיניים. מה שנדרש מהמנהיגות הוא לימוד מושכל של הנסיבות, בחינת כמה שיותר חלופות וגיבוש אסטרטגיה בעלת מעוף. נדרש, כמובן, גם אומץ ליישם את האסטרטגיה שנבחרה ונכונות לקבל עליה אחריות, גם מול התלהמות פופוליסטית.

הניסיון של השר נפתלי בנט לקשור בין הקשיים בהתמודדות בעזה לבין הפחד כביכול שמטילים הפרקליטים הצבאיים על הלוחמים הוא ההפך הגמור מהמנהיגות הנדרשת. הפרקליטות הצבאית אינה קובעת את המדיניות בעזה. היא מסייעת לצבא למלא את משימותיו ולהתמודד עם האתגרים הביטחוניים בהתאם לחוק, הישראלי והבינלאומי. אפשר להיאבק בטרור – ובהצלחה מרשימה - במסגרת החוק.

יותר מכך, במאה ה־21 אין מתכון בטוח יותר לכישלון, צבאי ומדיני, מאשר התעלמות מהמגבלות שמטיל המשפט הבינלאומי על אופן הלחימה. לא ניתן יהיה לתרגם שום הישג צבאי־טקטי להישג מדיני ארוך טווח, אם ישראל תיתפס כמדינה מצורעת של פושעי מלחמה. לכן, הייעוץ המשפטי שמעניקה הפרקליטות הצבאית לצה"ל אינו מכשול או עדות לחולשה, אלא להפך – כפי שציין הרמטכ"ל – מרכיב חיוני בעוצמה של צה"ל וביכולתו לשמור על ביטחון המדינה.

מילה נוספת מתבקשת על ההתייחסות של השר בנט לפחד של הלוחמים מהפרקליטים ("פוחדים מהפצ"ר, יותר מאשר מסינוואר"). פחד נובע לעיתים קרובות מאי־ודאות ומחוסר ביטחון. גם בהקשר זה למנהיגות תפקיד חשוב. יש לתת לחיילים פקודות ברורות וחוקיות, ובאמצעות מפקדיהם בלבד. צבא נתון למרות הממשלה, אולם כאשר הדרג המדיני מבקש לעשות שימוש בסמכותו עליו לעשות זאת בהחלטות פורמליות הכרוכות בנטילת אחריות. לעיתים קרובות מדי פוליטיקאים, גם חברי הממשלה או הקבינט, מעדיפים להשמיע בתקשורת הצהרות חסרות אחריות שמתיימרות להנחות חיילים מה לעשות (למשל, בהיתקלות עם מחבלים). בכך הם פוגעים בוודאות הנדרשת ללוחמינו. על החיילים לדעת שיקבלו גיבוי מלא, גם אם טעו במילוי תפקידם, כל עוד פעלו בתום לב ובמסגרת הפקודות שקיבלו.

כתובע צבאי ראשי לשעבר אני יכול להעיד כי רוב גדול של הבדיקות שהתקיימו בנוגע לאירועי לחימה שבהם נפגעו אזרחים הסתיימו ללא משפט, בשל העיקרון שאין שופטים פעולה הנעשית בלחץ זמן ובמצב של סכנת חיים בחוכמה שבדיעבד. כך, למשל, נהגנו כשהובאו בפנינו מקרים של חיילים שירו בפלסטינים שרצו לעברם ולא נענו לקריאות אזהרה, אך התברר בדיעבד שלא היו חמושים. לעומת זאת, חיילים שהתעללו בעצורים כפותים הועמדו לדין בפני בתי דין צבאיים.

יש להעביר לחיילי צה"ל מסר חד־משמעי שאם יפרו במכוון את הפקודות, יתנו על כך את הדין. ציוצים של פוליטיקאים לא יעזרו להם. גיבוי כן – חיפוי לא. √

עו"ד אל"מ (מיל') לירון ליבמן, לשעבר התובע הצבאי הראשי, כיום חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה