שוחה בשמן

מחקרים מראים שהתקופה החשוכה ביותר במהלך חייו של אדם ממוצע נעה סביב השנים שבהן הוא מוכרח, בנסיבות שאינן תלויות בלעדית בו, לרכוש כרטיסים לפסטיגל, וגרוע מזה: להגיע אליו, לעיתים ברכב ממונע.

נדמה לי שאין צורך בהסברים, אבל השנה התברר שאפילו לאומללות הזו יש תחתית כפולה; כי השנה עצם השגת כרטיסים למופע הכל־כלול הזה הפכה לסוג נואש של מרוץ; הכרטיסים אזלו במהירות שיא, ואני מצאתי את עצמי רודף, משורבב לשון, אחרי משהו שהייתי מוכן לשלם כפול כסף כדי שלא אצטרך להשיג מלכתחילה.

הפסטיגל הוא רק סימפטום; חנוכה הוא עיקר הבעיה - ומותק, חנוכה התנפחה. אין לי מושג מה החג הזה בלע - להערכתי לפחות שמונה כדי שמן - אבל מדי שנה, בוודאי שבעשור האחרון, מתברר כל חנוכה כשמן, גדול, יקר ונפוח מקודמו, ולא אתפלא אם - תוך שאני מרכיב כאן את משקפי הכלכלן שלי - אנחנו מסתכלים על, ובכן, בועה.

מילא הפסטיגל, שהפך למפלצת מונומנטלית המסוגלת לדרוס כל סוג של התנגדות הורית; אבל לצידו משייטים כעת עשרות לוויינים, כולם מופעי חנוכה ברמה כזו או אחרת - כנראה אחרת - גם הם מתרבים ומולידים בינם לבינם מופעים נוספים בשיתוף אותם משתתפים. ויש כבר כרטיסי אשראי שמוכרים לכם חבילה שלמה של מופעי חג, כאילו סתם פסטיגל בודד הוא בבחינת נר שאין בו כדי לגרש את החושך.

הצפת מופעי החג מצטרפת לאינפלציית הסופגניות, שהפכו גם הן, כזכור, למצעד גאווה של שילובים, צבעים, הזרקות וחמישים גוונים של התבוללות, ולמי עוד אכפת בכלל מריבת תות תעשייתית בתוך סופגנייה בסיסית.

גם פרק הזמן שבו מציפים מופעי החג והסופגיות את המרחב הציבורי חצה זה מכבר את גבולות הטעם הרע - ובוודאי שאת גבולות החג עצמו - והוא מוסיף להתפשט ולהתרחב ככתם שמן סביב שבוע החנוכה. במקביל, הפכו הסביבונים לעינוי מתמשך באמצעות ריצוד ולופ אינסופי של "ימי החנוכה". וסך כל האירועים שישראלי מחויב בהם כיום לרגל החג - עוד ועוד טקסי הדלקת הנרות אצל משפחה וחברים, שינוע ילדים לאינספור מופעים, ערבי סופגניות בבית וטקסי גן מושקעים המחייבים גברים בוגרים להעלות, לעיני כל, גרסת ליפ־סינק זולה ל"חנה זלדה" - מבהירים כי חנוכה יצא סופית מפרופורציות.

מה שהתחיל כחג אורים צנוע וחסר יומרות - מין אחיין מעט מנוזל ומעוכב התפתחותית במשפחת החגים - סובל בשנים האחרונות מהשמנת יתר ומוסיף לאבד צורה. קשה לראות חגים אחרים עוברים תהליך דומה; אם בכלל, סוכות דווקא רָזָה יופי, ראש השנה שומר על גזרה ואפילו פורים נשאר מה שהיה, בשעה שחנוכה מתקשה לקשור לעצמו את שרוכי נעליו והפך לתעשייה מגלגלת מיליונים המאיימת להטביע הכל למשך כחודש. באותו כסף - אולי אפילו פחות - שווה כבר לייבא לכאן את המקור ודי. יאללה כריסמס.