ראשון 26 במאי 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    7 לילות • 20.11.2018
    כישרון
    טלי שרון הייתה האיט גירל של העשור הקודם, והלכה הצידה לעולם שכולו ילדים ובורגנות רמת–גנית. עכשיו, בשיא משבר גיל 40, היא חוזרת לעניינים עם תפקידים בטלוויזיה ובסרט 'הרמוניה', מספרת על הדיכאון שחוותה אחרי לידה, התקפי החרדה שהביאו אותה לחדר מיון, וגם למה היא מרשה לעצמה לנסוע לצימר ולא לחופשה רומנטית, אלא רק כדי לשבת עם עצמה ולשמוע תקליטים
    גילית קוזבה | צילום: תומר טרלן בן אבי

    גם כשטלי שרון הייתה האיט גירל של ישראל, היא הרגישה יותר כמו אי־טי. "הייתי הולכת ברחוב עם הכלבה שלי והאוזניות. מרגישה כמו הילדה הזאת שמסתובבת בקניון ולא מוצאת את ההורים שלה. פעם מישהי אמרה את זה עליי וזה היה הדימוי הכי נכון ששמעתי אי פעם. זו כנראה תחושה פנימית שיש לי מגיל צעיר. אני עדיין שם. פעם זה היה נראה לי אבוד, עכשיו זה נראה לי חמוד. ואני בת 40 עוד מעט".

      

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    40 בפברואר או בקיצור - משבר. קלאסי. מצד אחד החיים הנוחים ברמת־גן, נישואים ושלוש בנות. זוהר, בת שמונה, נור בת חמש וסופי שעוד מעט בת שנתיים. ומצד שני המרוץ, והשאלות, ופתאום קצת קמטים. "נהייתי סחית", היא מחייכת. "אני אפילו לא נהנית לשתות אלכוהול יותר. דווקא אתמול נרדמתי ב־12 ועוד יצאתי. ועכשיו נסעתי לצימר לשלושה ימים לבד, עם עצמי. וזה מסוג הדברים שכבר לא עושים. לבד־לבד. זה היה צימר שהיו בו תקליטים ושמעתי מוזיקה. בשנים הראשונות הדברים האלה נזנחו. איבדתי את עצמי. שנים לא ישבתי ושמעתי מוזיקה עם עצמי. זה פשוט איום ונורא. או יום שלם לשכב במיטה ולקרוא ספר. זאת הפנטזיה שלי. אולי זה יקרה כשאני אהיה חולה. אני לא קוראת רומנים יותר. כל מה שאני קוראת זה ספרי עיון. החיים שלי הפכו לצ'ק־ליסט. בשנה האחרונה אני ממש נלחמת על זה, להחזיר לעצמי את עצמי, לצאת בערב, להיפגש עם חברות, למצוא זמן לצאת עם אסי (בן זוגה, השחקן אסי סולומון)".

     

    עכשיו זו הגרסה הרגועה. פעם החיים של שרון היו פיקניק, בפארק, בזמן סופה שמעיפה את כל הצלחות. כשהייתה בת עשר אביה נפטר, לפני כן היו גירושים. ילדות משוחררת בצל עצב גדול. "אמא שלי נתנה לי חופש מטורף, לא היה לי פחד ועשיתי הרבה דברים שעכשיו נראים לי הזויים. טרמפים לאילת, לכל מקום בארץ. מסתובבת בפרדסים כל היום, חוזרת ב־12 בלילה מגיל צעיר. נוסעת לתל־אביב לבד".

     

    והיא לא שאלה איפה היית?

      

    "לא יותר מדי, נתנה לנו המון חופש, לטוב ולרע. אבל התמודדתי עם מכשולים. אנחנו עכשיו ההורים מאוד מגוננים. לא נותנים לילדים לחוות צער, כאב. והם גדלים להיות רופסים, אין להם את הכלים להתמודד עם מכשולים".

     

    כמה המוות של אבא שלך נכנס למחשבות, בתור אמא?

     

    "לא יודעת אם זה קשור לאבא שלי, אבל אחרי שילדתי בפעם הראשונה זה הציף המון־המון פחדים".

     

    דיכאון אחרי לידה?

     

    "כן. בדיעבד הבנתי את זה. לא באותו הרגע. היו לי חרדות על כל דבר. פחדתי שתהיה רעידת אדמה וכולנו נמות. שיבוא מחבל וכולנו נמות. כל פעם המצאתי איזה סיפור ונכנסתי באובססיה לתוכו וגדלתי בתוכו והייתי בו".

     

    איך יצאת מזה?

     

    "טיפולים, טיפולים ועוד טיפולים. פסיכולוג, טיפול גרינברג. זה משחרר המון דברים. לקח לי זמן להבין שמה שקורה לי זה חרדה. כשאתה נכנס להתקפי חרדה אתה חושב שאתה הולך למות. בטח כשהגעתי למיון. המצב במיון כל כך מזעזע, שאמרתי לעצמי שפעם הבאה שאני מגיעה לפה זה רק עם אלונקה. הם די מבינים שזה חרדה ואז משחררים אותך אחרי עשר שעות. דבר ראשון אתה רואה שם דברים מזעזעים ואת אומרת לעצמך, 'טוב, אני נושמת, הולכת'. והחידלון הזה של לחכות שם שעות. ולא שמים עליך כי יודעים שאתה בהתקף חרדה אז אתה מחכה שעות שמישהו ייקח לך מדדים, אז זה מפיג לך את בועת ההיסטריה ומחזיר אותך למציאות. פעמיים הייתי במיון. נתנו לי ואבן, לא לקחתי".

     

      

    צילום: דנה קופל
    צילום: דנה קופל

    × × ×

     

    בשנות האלפיים הייתה האישה הכי נכונה של הרגע. התפוצצה כשחקנית מוכשרת, אפלה, מסקרנת, כולל רומנים עם כוכבים כמו עפר שכטר, ותפקידים שנעו על הקו שבין 'טלנובלה בע"מ' ל'בטיפול' ומאוחר יותר ב'סרוגים'. עכשיו היא מעבירה סדנאות משחק שפתחה לאנשים שהם לא שחקנים, והרצאות שהיא מעבירה גם לארגונים וחברות.

     

    את לא במשחק של ההשקות. זה פגע בך בלקבל תפקידים? כי אין ספק שהלכת קצת הצידה.

     

    "פשוט לא הצלחתי לשחק את המשחק, לא הצלחתי להביא את עצמי לדבר הזה. אין לי הסבר לזה, פשוט נשאבתי למסלול טיפה שונה, ומצאתי תחומי עניין חדשים שרציתי לעסוק בהם. היה לי מאוד חשוב ליצור משהו שהוא שלי, להקים עסק, לא רציתי להיות בפוזיציה התלותית הזאת או לחכות שייתנו לי תפקיד, אז השקעתי הרבה אנרגיה כדי לפתח לעצמי עוד מסלול, עצמאי. ויכול להיות שהאנרגיה הזאת לקחה אותי מהמסלול השני. אני לא מצטערת, רציתי מקום מבטחים. לא יכולתי להיות תלויה באוויר. אני גם לא עשיתי הרבה כדי שיקרו הדברים האלה. אין לי אופי לוחמני ואסרטיבי עד כדי להתקשר לבמאים למשל. אני לא מסוגלת לעשות את זה. אין לי את זה".

     

    לבחור להיות שחקן, זה להיות במקצוע שכל הזמן אתה בורח ללהיות מישהו אחר.

     

    "כן, פעם נורא התלהבתי מזה שלכמה חודשים אני יכולה להיות מישהו אחר. עכשיו יש לי ילדות, אין לי יותר פריבילגיה של להתנהג כמו הדמות. פעם הייתי ממשיכה לחיות את הדמות, לכתוב יומן כאילו אני היא. אני לא יכולה לצלול לזה ממש ואז לחזור לעולם אחרי שבוע. אני עוד עושה את זה קצת אבל זה לא בלי גבולות, ואולי עדיף ככה".

     

    ועכשיו היא חזרה למסך עם תפקידים ב'אוטונומיות' ובסרט החדש 'הרמוניה', של הבמאי אורי סיוון (שיעלה לאקרנים ב־29 בנובמבר). שרון מגלמת שם את שרה, נגנית נבל בתזמורת, שנשואה למנצח שלה, אברהם (אלון אבוטבול). ולתמונה נכנסת נגנית צעירה, הגר (יאנה יוסף), עם כל הרפרנס התנ"כי ההוא, למעין משולש רגשי ויצרי. "ביני לבין הדמות של יאנה לא מתפתח רומן, אבל יש שם יחסים שיש בהם מהארוטיקה. מערכת יחסים שהגבולות בה לא ברורים. נגנית צעירה שרוצה להצליח ולהתקדם, ולמצוא חן, כי היא קולטת שיש פה זוג משפיע מאוד".

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

    רלוונטי מאוד בעידן MeToo.

     

    "כן. כי שחקניות צעירות תמיד ירצו למצוא חן בעיני הבמאי ולעשות הכל כדי שהוא יאהב אותן, או המפיק, או המורה שלהן. ויש מישהו שצריך להיות המבוגר האחראי ושיוכל להסתכל על זה ולהגיד, 'היא צעירה, היא לא מבינה מה היא עושה' ולהגיד לא, ולשים את הגבול הזה. ונשים צריכות גם לקחת אחריות על עצמן, ולהבין מה סוג התקשורת שהן מייצרות. ועדיין יש מצבים שצריך להיות מישהו אחראי ובעל סמכות לשים קו אדום. כל מה שקורה בבתי ספר למשחק מאוד בעייתי.

     

    "נשים משתמשות במיניות שלהן, וגם גברים משתמשים במיניות שלהם, זה לא דבר שצריך לנתק, יש דבר כזה שהוא מתחת לפני השטח והוא עובד. ואם זה מתחת לפני השטח וזה הדדי אז זה בסדר, אני יכולה לפגוש מישהו שיש לנו מתח מיני וזה בסדר. זה יצר שקיים, אי־אפשר ללכת רק למקומות פוריטניים, זה יגמור אותנו. מה שאני מפחדת זה שאנחנו נגרום לילדים שלנו להרגיש אשמה לגבי המיניות של עצמם. לגבי מותר לגעת או אסור לגעת. כי ילדים חוקרים את זה, הם עושים את זה בגן אפילו, וזה נורא טבעי".

     

    את מנסה ללמד את הבת שלך גבולות ברוח ה־MeToo?

     

    "היה קטע שהבת שלי הלכה עם החולצות האלה עם הנצנצים שמעבירים עליהם יד והם מחליפים צבע. אז הן לובשות את זה והולכות לגן ואז כל הבנים מלטפים אותן, וזה לא נעים להן. אז זה משהו שהבת שלי אמרה לי, 'אני לא רוצה ללבוש את הבגד הזה כי כל הזמן נוגעים לי בחזה'. היא הייתה בת ארבע־חמש אז העפנו את החולצה. זה קטע, כי לא חשבתי על זה בכלל. זה גם הכי אינסטינקט ילדי לגעת בנצנצים, אבל אני שמחה שהיא ידעה להיות קשובה לעצמה ולהגיד לי.

     

    "אגב, לי כילדה הייתה תפיסה שאני לא רוצה להיות רק אישה, כי אם אני אהיה רק אישה אני אהיה מוגבלת. קלטתי באינסטינקטים שלי שלבנים מותר יותר, שהם יכולים להרשות לעצמם הרבה יותר, שהם עושים יותר, ושבנות מגבילים. וזה הלך איתי המון שנים ועדיין מוטמעים בי דברים שוביניסטיים. אני קונה להן מטבח ובגדים ורודים ולא קונה להן ציוד עבודה. זה נראה לי הדבר שהכי זיעזע אותי ב־MeToo. שיותר מזה שגברים הם שוביניסטים אז אני בעצמי שוביניסטית בכלל וכלפי נשים אחרות".

     

    היום, היא מביטה אחורה על הדברים בראייה אחרת. "היו הרבה דברים שלא הבנתי. הייתי נורא תמימה. כשהייתי מדברת עם גבר זה היה נראה לי שאנחנו חברים, ומדברים ומפתחים אינטימיות - וכל העניין של גבר שרוצה לזיין אותך בכלל לא היה בסיסטם שלי. יכול להיות שדברים שנראו לגברים כפלירטוט לא היו מבחינתי פלירטוט.

     

    "ויש גברים שלא מחפשים בכלל את המסרים ומנסים לכפות, וזה גם קרה לי. אני חושבת שכשהייתי צעירה היה בי משהו שמנסה למצוא חן, שיאהבו אותי, רציתי אהבה, לא רציתי משהו שמתקשר למין או משהו כזה. וכשהייתי צעירה הרבה פעמים התקשורת לא הייתה ברורה, הגבולות לא היו ברורים. אני עדיין רואה צעירות מתנהגות ככה. זה דבר נורא טבעי, הבעיה זה כשמישהו שיש לו סמכות מנצל את זה".

     

    אמרת באחד הראיונות שבגדת וגם שבגדו בך.

     

    "הדחקתי את התקופה הזאת. הייתה פעם אחת שבגדתי וזה היה מאוד־מאוד טראומטי לשני הצדדים. כי זה חרא. אני חושבת שאז החלטתי שאני לא אעשה את זה יותר בחיים. עד עצם היום הזה, כן? לא לוקחת אחריות על מה יקרה. הייתי ילדה בת 20, תל־אביבית, פתאום התפרסמתי ויצאתי לעולם ופגשתי אנשים, והייתי תמימה וחשופה, וחיפשתי המון אהבה, היה לי חלל עצום. וגם הייתה לי בעיית גבולות, לא הבנתי כל כך בגבולות. אז כנראה שהייתה סיטואציה כזו וזה היה מגעיל ולא נעים. יש לי גם בעיה לשקר, אני לא יכולה לחיות בשקר. אני מאוד משתדלת לא לשקר כי אם אתה משקר אז זה הולך וגדל, ואתה מסכים לשקר על עוד משהו ולעגל עוד פינה. אז אני משתדלת לא לשקר בכלל. וזה מאוד קשה לי".

     

    ועכשיו היא במרוץ החיים והזוגיות השוחקת. "אנחנו עובדים על הזוגיות, זה לא פשוט. עדיין נלחמים על לצאת פעם בשבוע. גלולת ההצלה. ברור שזה לא מספיק. הזוגיות כרגע היא במצב הישרדותי, שזה משהו שאני מקווה שיירגע עוד כמה שנים, שנוכל לנשום ולהיות אחד עם השני. אנחנו לא נותנים לזה עכשיו מספיק זמן. אבל אני גם מקבלת את זה, כי בכמה דברים אפשר להשקיע ביממה. אנחנו חיים כמו אנשים משוגעים, במרוץ. יש לנו שלוש ילדות קטנות שאנחנו כל היום מפרפרים סביבן והן כאילו הדבר היותר חשוב, אז הרבה פעמים הזוגיות נזנחת ומשלמים על זה מחיר. אני מקווה שעד שהן יגדלו אנחנו נשרוד. אגב, אני חושבת שחזרנו לימי הקיבוץ עם הבתי ילדים - אנחנו שמים אותם בגן בבוקר, הם גדלים עם ילדים אחרים ועם מטפלות, ואנחנו רואים אותם שעתיים ביום".

     

    gilit-k@yedioth.co.il

     

     

     


    פרסום ראשון: 20.11.18 , 16:05