שבת 30 במאי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
הכי מטוקבקות
    חנוך דאום
    7 ימים • 20.11.2018
    החיים על פי ד'
    עשו לכם מנהג: חפשו חבר אחד שחי, חושב ומתנהג לגמרי מחוץ לקופסה
    חנוך דאום

    העניין עם ד׳ הוא שאתה אף פעם לא יודע עד כמה הוא רציני. כלומר אתה מבין שהוא לא מתבדח, אבל הוא רואה את העולם בצורה כל כך משונה ואחרת מכל מי שאי־פעם פגשת, שתמיד יש חשש שהוא חומד לך לצון. פעם, באיזו שמירה ארוכה שעשינו במקרה ביחד ברמת הגולן, שאלתי אותו אם יש לו טראומות מהילדות. אם קרה לו כילד, פעם, משהו באמת כואב. "הייתה איזו בעיה עם האוגרים", הוא אמר, "אבל אני לא רוצה לדבר על זה". עם האוגרים, תהיתי, הטראומה שלך קשורה לאוגרים? אוגר אנס אותך?

     

    בתחילה ד' שתק, אבל התעקשתי והשמירה הייתה ארוכה, אז לבסוף הוא נשבר: "לדודים שלי היו אוגרים שמאוד אהבתי", הוא סיפר. "אוגר ואוגרת. בשלב מסוים האוגרת הייתה בהיריון וציפיתי ללידה בהתרגשות. כל יום ביקרתי אותם, האכלתי אותם, ליטפתי. והנה, ביום גשום ומבורך, המליטה האוגרת לא פחות משמונה אוגרים. לא אשכח את המראה הזה: שמונה גורים מתוקים וקטנים, ששניים מתוכם היו אמורים להיות שלי לאחר שיגדלו. הלכתי לישון בהתרגשות ולמחרת, אחרי בית הספר, כשבאתי להאכיל את האוגרים ראיתי שהכלוב ריק מגורים. 'האם אכלה את גוריה', הסבירה לי דודתי ביובש. 'אל תיבהל, זה משהו שקורה לפעמים בטבע'".

     

    מזעזע, אמרתי לד'. ואיך זה השפיע עליך בעצם?

     

    "מאז אותו היום", הוא ענה לי, "אני לא מפנה את הגב לאמא שלי. לא לוקח סיכונים".

     

    אין שום דבר שגרתי אצל ד׳. זה אדם שכאילו לא מסתובב במרחב שלנו, ותמיד הייתי מלא קנאה על כך. פעם הוא ראה אותי קורא ספר, הביט בי במבט מלא משמעות ואמר: "תדע לך, חנוך, החלום הכי גדול שלי זה לקרוא פעם ספר". אז מה הבעיה, התפלאתי. תקרא. כדי להסביר את הבעיה ד' סיפר לי בדיחה שעד היום אני מחשיב כאחת המוזרות (ובשל כך מצחיקה) ששמעתי:

     

    "השופט שאל את הנאשם: אתה יכול להסביר לי למה אחרי 39 שנות נישואים רצחת את אשתך? 'וואלה, עצלנות כבוד השופט', השיב הנאשם, 'כל יום אמרתי מחר'".

     

    ד׳ שימש כטכנאי טנקים ומדי פעם, כשהיו שולחים אותנו לבסיס שלו, היינו מדברים. פעם הוא ראה שאני כותב לעצמי במחברת כל מיני דברים, ושאל אם אוכל להסביר לו מה זו "מטאפורה" ומה זה "ביטוי" ולמה בכלל כדאי להשתמש בזה. הוא אמר שיש לו בלגן בראש ולא נעים לו לשאול מישהו אחר. אמרתי לו שביטוי עוזר להעביר מסרים. אתה יכול למשל לומר על מישהו שהגמל לא רואה את דבשתו, ובעצם על ידי כך להגיד שיש לאדם הזה בעיה בשיפוט העצמי, כלומר שיש לו חולשה או בעיה אישית שהוא לא מבחין בה. ד' התעצבן, ובגלל שהוא היה עצבני הדברים שאמר היו מאוד קומיים: "אז אם זה מה שאתה רוצה לומר על אותו אדם, למה לא להגיד את זה? מה נותן לי הגמל? בשביל מה צריך גמל? חנוך באמת, תסביר לי, למה היה צריך גמל?"

     

    לד' לא הייתה יומרה. הוא סיפר לי פעם שמכיוון שאין לו דעות בנושאים אקטואליים, לפני אירועים משפחתיים שבהם הוא ידע שידברו על פוליטיקה, הוא צופה ב"ערב חדש", והאדם הראשון שאומר משהו - הוא מצטט את זה אחר כך במפגש המשפחתי. אני זוכר גם שהוא סיפר לי שההורים שלו התגרשו כי "הם לא הצליחו לשמור על המסתורין בחיי הנישואים. מסתורין זה חשוב, חנוך", אמר לי, "הם היו 16 שנה יחד וחשוב שיהיה קצת מסתורין. אז אבא שלי נעלם לה לשלושה חודשים - והיא החליטה להיפרד. זה היה יותר מדי מסתורי עבורה. לך תבין".

     

    בליל הבחירות של 96' הייתי עם ד'. הוא נרדם על ספה בבסיס, ואני הייתי צמוד לטלוויזיה. בבוקר הסברתי לו שהתוצאות כל כך צמודות, שצריך לחכות לקולות החיילים. "לי לא אכפת", ד' אמר לי, "אני הצבעתי לשניהם. שמתי גם פרס וגם ביבי". אז הפתק שלך נפסל, אמרתי לו, אבל הוא גיחך: "אתה באמת לא הבנת חנוך שהפעם מצביעים בשני פתקים?"

     

    פעם היה ניסיון בבסיס להכניס את החיילים ליותר כושר. מישהו תרם חדר כושר והציעו למי שרוצה להצטרף לאימון, שייערך פעמיים בשבוע לפני ההשכמה. מובן שרשמתי למד"ס הבוקר הזה את ד', ובבוקר באו שני חיילים להעיר אותו. הוא כמעט הרביץ להם. "מה לי ולמד"ס בוקר", זעק, "עופו מפה". סליחה, אמרו החיילים ויצאו מהחדר. יומיים אחר כך שוב פורסמה רשימה על לוח המודעות: מי שרוצה לקום למד"ס שיירשם ויכתוב באיזה חדר הוא. רשמתי את ד' שוב, אבל הפעם הוספתי בסוגריים: "אם אני לא רוצה לקום תתעקשו איתי, זו סתם עצלנות". והנה, באשמורת ראשונה הגיעו החיילים ל־ד', ושוב ניסו להעיר אותו. ד' צעק עליהם: "הניחו לי! אני לא רוצה לעשות כושר בהתנדבות, זה לא חובה. למה אתם מעירים אותי?". ד', הם אמרו ברוגע, כרגע אתה אומר שאתה עייף אבל אתה תצטער על זה שלא קמת כמו בפעם שעברה. תקום. לא נוותר לך. גם האירוע הזה כמעט התפתח לקטטה.

     

    ואז ד' הבין שמישהו רושם אותו. הוא מיד בא אליי. זה הצחיק אותו, אבל הוא דרש שאפסיק. מאליו מובן שבשבוע לאחר מכן שוב באתי לכתוב את שמו על הרשימה בלוח המודעות, אבל כשהגעתי כבר היה כתוב: "נא לא להעיר את ד', אתם כל הזמן מתבלבלים, כי החלפתי עם חנוך חדר, הוא רוצה לקום אז בבקשה תעירו אותו". זרקתי את הפתק כולו לפח והאימון בוטל.

     

    פעם אחרת, ד' התעורר בעפיצות וקרא לי. "היה לי חלום הזיה שרון ארד חוזר לארץ והוא פצוע אז לא עושים לו טקס", מילמל לעברי, "אבל יש מחאה ציבורית כי מגיע לו טקס". עכשיו אתה חולם את החלום הזה, אמרתי לו, אחרי שרון ארד חוזר? ד', שרק התעורר משינה והיה הלום מהחלום, השתתק. הוא היה כל כך מבולבל שהוא לא רצה לשאול אף אחד אם זה נכון, כדי לא להתבזות, אז הוא נסע בטרמפים לקצרין כדי לקנות עיתון ולראות אם כתבו על זה משהו. כשסיפר לי את זה שאלתי אותו למה פשוט לא פתח רדיו. "פתחתי, אבל לא אמרו על זה כלום אז לא ידעתי אם זה נכון או לא". ומה ראית בעיתון? "האמת שגם בעיתון לא כתבו כלום, אבל רק אז הבנתי שאם לא כותבים זה לא קרה. משום מה מהרדיו לא הצלחתי להסיק את המסקנה הזו".

     

    הרבה מאוד שנים לא פגשתי את ד'. לפני שבועיים נכנסתי לחנות רהיטים. חיפשתי כורסה. ד' עובד שם כמוכר. התחבקנו. "אתה לא מבין איזו עבודה מדהימה זו למכור כורסאות", הוא אמר לי, "אתה כמו מנכ"ל. כל היום יושב על כורסה". איש גדול.

     

    daum30@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 20.11.18 , 22:27