החיים הם קופסת שוקולד, טענה פעם אמא של פורסט גאמפ. לא פעם אתה לא יכול לדעת מה תקבל. אבל כשמתבגרים, מגלים שלפעמים מותר גם לבחור. במשך שנים נחשבה סיון ששון לאחת ההבטחות הגדולות בתיאטרון הישראלי. בשנה השלישית ללימודיה בסטודיו למשחק של ניסן נתיב כבר החתימו אותה בתיאטרון הבימה על חוזה יוקרתי. היא עבדה עם הבמאים הבכירים, שיחקה לצד הכוכבים הגדולים וביססה את מעמדה כג'ינג'ית המתולתלת של התיאטרון הלאומי. 12 שנה מאוחר יותר, בהחלטה שנחשבה אז התאבדות מקצועית, החליטה לעזוב את מקום העבודה היציב שלה ולוותר על הקביעות. "לא משהו שזורקים לפח", היא אומרת בעצמה. זה קרה כשבעלה, המחזאי והבמאי הפלסטיני אמיר ניזאר זועבי, הציע לה לגלם את התפקיד הנשי הראשי במחזה שכתב, "האהוב ("The Beloved"), שהוצג בלונדון במשך שמונה חודשים ברציפות וזכה לשבחי הביקורת.
"עבדתי בהבימה 12 שנה, ואני מניחה שכל דבר שתעשה 12 שנה ברצף, מתישהו תעצור ותשאל את עצמך שאלות", מספרת ששון. "מצאתי את עצמי המון זמן בוואנים. אין שום דבר רע בלנסוע ולהופיע בארץ, אבל כשאת עושה את זה כל הזמן, ואת לא עפה על מה שאת עושה – זה רק נחמד – היה ברור לי שאני צריכה שינוי. כשאמיר אמר לי יום אחד: 'במחזה שאני כותב יש לך תפקיד', ידעתי שזאת הזדמנות. קראתי את המחזה, וזה לא עזב לי את הראש. הייתי עולה על הבמה בהבימה ולא מפסיקה לחשוב על המחזה של אמיר. אמרתי לעצמי, יש לך נקודת מפנה. את יכולה לקחת אותה, ואת יכולה להמשיך לקטר.
"כבר עמדתי בפני הזדמנויות כאלה בעבר. לפני עשר שנים חבר טוב שלנו מלונדון הציע לי לבוא לעשות אודישן ל'חתונת הדמים'. הייתי בחזרות בהבימה להצגה חדשה, אז אמרתי: 'לא, תודה'. לימים, ההצגה שעשיתי אז הייתה פלופ, אבל המחשבה שפיספסתי הזדמנות לא הירפתה. ידעתי שהפעם אני לוקחת את ההזדמנות הזאת של אמיר בשתי ידיים. הייתי בת 35. חשבתי, מה, זה מה שנשאר לי? לגור ברוטשילד כל החיים וללכת ערב־ערב לעבוד בהבימה עד גיל 80? ברגע ההוא הרגשתי שאני במשבר אמצע החיים. השנה בלונדון הייתה חוויה ייחודית ושונה מכל חוויות התיאטרון שהיו לי בארץ. הגעתי למקום אחר כשחקנית. עבדתי עם הקרם דה לה קרם של תעשיית התיאטרון האנגלית ופגשתי מחזאים ובמאים מהשורה הראשונה. כל החוויה הזו הייתה מעוררת וברור שיש בי געגוע לזה. נגעתי בזה לרגע ואני מקווה שזה יקרה לי שוב".
שש שנים חלפו מאז, ורק עכשיו, נשואה פלוס שניים, ששון מתחילה לחזור לעניינים. כפי שעוד יתברר בהמשך, היו לה סיבות לא רעות לקחת פסק זמן מהביזנס, אבל הרעב לבמה הכריע את כולן. מאז הקיץ היא משחקת ב"משרתם של שני אדונים", בעיבוד החדש והמצליח של בית ליסין, ולמעשה רושמת קאמבק כפול: לתיאטרון הישראלי, וגם לאחד התפקידים הראשונים שלה על הבמה. "כשנכנסתי להבימה, הדבר הראשון שעשיתי היה להחליף את רמה מסינגר ז"ל ב'משרתם של שני אדונים' לצד שמואל וילוז'ני. גם אני וגם יניב ביטון (שאף הוא שיחק בהפקה של "משרתם" — א"ס) כל הזמן במין תחושת דז'ה־וו. זה מוזר להיות זקני השבט בקאסט".
"לא נהניתי"
היא בת 42, אבל התלתלים הפרועים מטשטשים את העובדה שהיא בעשור החמישי לחייה ואם לשניים: נור (11) ותמרה (5). היא נולדה בפתח־תקווה וגדלה בהוד־השרון. בת בכורה לשני אחים. אמה הייתה גננת, אביה עסק בהיי־טק, ואף שלא הייתה מסוג הילדות שעומדות על כיסא ומכריחות את כולם להיות קהל בהצגה שלה, ידעה תמיד שתהיה שחקנית.
בעשור הקודם, סמוך לפריצתה, סימנה וי בכל התחנות ההכרחיות לכוכב המתחיל: היא שיחקה בטלנובלה "מיכאלה", הצטרפה לערוץ הילדים, ואפילו הופיעה בפרק האיחוד של "קרובים קרובים". במבט לאחור היא מודה שעל אף הגעגוע לימי תהילתה, היא לא באמת הצליחה ליהנות מהתקופה הזאת. "אלה היו שנים מאוד סוערות ועמוסות. הייתי צעירה, אמרתי 'כן' לכל דבר, לא היה לי מערך סינון. גם סרט, גם טלנובלה, גם ערוץ הילדים. ערוץ הילדים לקחו אותי, אבל לא סיפקתי את הסחורה. הייתי בהתנגדות. מאבק זהותי. האם אני שחקנית? מנחה? היום אלה שאלות מצחיקות, כי היום אפשר להיות הכל. זאת הייתה תקופה קשה כי לא החלטתי מי אני ולא נהניתי. היום הייתי מתנהלת אחרת, וביותר אהבה".
הבלבול שהיא מתארת לא מאפיין את סיפור ההתאהבות שלה בזועבי. הם הכירו במהלך לימודיהם בניסן נתיב. לעובדה שהוא ערבי לא הייתה שום משמעות מבחינתה. "כשהכרתי את אמיר השנה הייתה 98'. אווירה אחרת בארץ. סדר היום לא הורכב משנאת זרים, פליטים, ערבים, אשכנזים, מזרחים או חרדים. היום אתה נדרש לבחור את הפלח שלך ולהבין מי איתך ומי נגדך. זאת לא הייתה האווירה אז. אולי בדיעבד היא הייתה מזויפת. ברגע שהתחילה האינתיפאדה השנייה, הדברים התחילו להשתנות".
אחרי מהומות אוקטובר 2000, היא מספרת, החלה לגבש לעומק את זהותה הפוליטית. יחסים בין בני זוג הם לא פוליטיקה ולא דת, אמרה בעבר, אבל המציאות בישראל, כמו תמיד, הכניסה אותה בעל כורחה לקלחת הפוליטית. לקח לה זמן להבין את החיים הפריבילגיים שנולדה אליהם. "גדלתי בהוד־השרון, הכל סביבי היה 'לבן ומגניב'. שנים חייתי בתחושה שכולם שווים. זה השתנה אחרי רצח 13 האזרחים הערבים שהלכו להפגנות וירו בהם באש חיה. הבנתי שאם אני הולכת להפגנה, אני מוגנת. אם בן הזוג שלי הולך להפגנה, יכולים להרוג אותו, זה בסדר".
אפשר להגיד שקודם התאהבת, ורק אחר כך הבנת את המשמעות?
"הבנתי מה המשמעות, אבל לא את הכובד שבו אנשים מסתכלים על זה. כשקיבלתי ריקושטים מחברים ומהמשפחה, הפתיע אותי כמה זה אישיו בשבילם. היו שאמרו לי: טוב, תהיי איתו קצת, תיהני ותמשיכי הלאה. מה את יכולה לענות לאנשים על זה, כשאת מרגישה שפגשת את הבן אדם שלך לחיים?"
איך נשארים חזקים מול הצורך של כולם לדחוף את דעתם כל הזמן?
"זה לא היה כל הזמן. אבל בכל פעם שיש פרויקט של צה"ל – אני בכוונה קוראת לזה פרויקט ולא מבצע – אז האווירה מתלהטת. כולם מיישרים שורות. כולם בעניין של אחדות. זה ישר אנחנו או הם. אני יכולה לספור על יד אחת את מספר האנשים – גם החברים השמאלנים שלי – שהדעות שלהם דומות לשלי. מצאתי את עצמי בסיטואציות בקפטריה של הבימה, מול הטלוויזיה, שחקנים אומרים לי: בואי תראי, החברים שלך מחמאס הפציצו. דיבורים של אספסוף".
התודעה הפוליטית שלך השתנתה עם השנים?
"לגמרי. הלכה והקצינה שמאלה. המצב בארץ נהיה יותר קיצוני ימינה, ואף פעם לא הייתי מרכז. תמיד הייתי שמאל, למרות שאני לא בטוחה שאני בכלל יכולה לקרוא לעצמי שמאלנית. יש לי ויכוחים עם שמאלנים עד מחרתיים. אני לא חושבת שאני ממוקמת בתוך המפה הפוליטית בארץ".
אני יודע איך יגדירו אותך הטוקבקיסטים: עוכרת ישראל.
"זה ברגיל, אני לא מתרגשת מזה. אני בן אדם נורא רגיש, אם אני בוויכוח פוליטי בוואן, אני מסוגלת לבכות. אבל בדיון הטוקבקיסטי אני מרגישה שאני הצד החכם והצודק ושהפריזמה שלי יותר פתוחה. הטוקבקיסטים הם עיוורים מבחינתי, עדר של אנשים שאין לי דיאלוג איתם".
אולי הפנמת את הנרטיב הפלסטיני, ואיבדת את ההזדהות שלך עם הצד הישראלי?
"לא אימצתי את הנרטיב הפלסטיני. אני פשוט מודעת אליו. מה שישראל לא מבינה הוא שאין פה נרטיב אחד ויש מקום לשניים. אצלנו אין מקום לצד השני. זה רק ישראל צודקת, ישראל היא הקורבן וישראל חוטפת קסאמים. אני, בניגוד לרוב המכריע, כן מכירה גם בנרטיב הפלסטיני ואני מכירה בכיבוש ואני מכירה בעוולות שהמדינה הזו מעוללת. זה עדיין לא אומר שאני שוללת את הצד הישראלי. מי שנוח לו לראות רק את הצד שלו ולחשוב שהוא אחלה ובסדר וכל שאר העולם נגדו, שיהיה לו לבריאות. לי אין את הפריבילגיה הזו לעצום את עיניי.
"כשיש פתאום התלקחות ויורים בדרום הארץ, מתהפכת לי הבטן. זה עושה לי רע ואני מיד בהזדהות. אני אמא שדואגת לילדים שלה ומפחדת. תקופה ארוכה אחי גר בשדרות ואני לא מבינה איך הוא הצליח לחיות את המציאות הזו. כמו כל הורה אחר במדינה אני מצפה מההנהגה שתביא פתרון — של הידברות והסדר. לא פתרון אלים. שכבר יהיה פה שקט. כולם בסופו של דבר רוצים לחיות בכבוד. גם בצד השני יש בני אדם - אנשים שחיים במצב של מצור כבר עשר שנים. וגם זה כואב לי".
ישראל היא מדינה גזענית?
"העולם המערבי הוא מקום גזעני, ואני לא חושבת שאנחנו שונים. אם קיבלנו את המקום הזה בגלל הזוועה שקרתה לנו באירופה, אז איך יכול להיות שאנחנו מתנהגים כמו ילד מוכה? ואני מבהירה פה: אני לא אומרת שמה שאנחנו עושים לערבים זה מה שהגרמנים עשו לנו, אבל המדינה שלנו, לפני הערבים, היא מדינה גזענית לתוך עצמה. אנחנו גזענים למזרחים. גזענים לדתיים. אנחנו יורקים לניצולי שואה בפרצוף. מבחינתי הכל אותו דבר. עצוב לי שדווקא במקום הזה, שהיה אמור להיות קיבוץ גלויות, קורה בדיוק ההפך".
איך מסבירים לילדים את המציאות שהם נולדו לתוכה: אמא יהודייה, אבא ערבי?
"כשהילדים שלי היו מאוד קטנים ברור שעלו שאלות. אבל המצב בבית מאוד ברור. אף אחד לא מנסה להסתיר את מה שהוא או מנסה לשחק אותה משהו אחר. כשאתה סגור על עצמך, אתה לא מתבלבל ומעביר את זה לילדים שלך בביטחון. באיזשהו שלב הם מפתחים את המודעות שלהם. יש לפעמים ויכוחים בינינו. הילד שלי לא צריך לחשוב בדיוק כמוני. יש דיאלוג פתוח מאוד. העובדה שאנחנו גרים ביפו עוזרת מאוד".
חוגגים את יום העצמאות?
"לא חוגגים. מה פתאום? מתוך החלטה פוליטית ורגשית כמובן. יום העצמאות הוא לא חג דתי. הוא חג אזרחי שפוגע בבן זוגי. זה לא שהוא שם שק על הראש, אבל מבחינתו זה יום אבל, וזה היה נכון גם לפני שהיו ילדים. היה צריך להסביר להם את זה. עד שאין עצמאות בצד השני, לא נחגוג את זה. העצמאות שלנו היא כרגע על חשבון מישהו אחר. חגים דתיים אחרים אנחנו חוגגים איך שבא לנו. אנחנו אנשים מאוד חילוניים אז לפעמים אנחנו מדלגים. לא צמים ברמדאן ולא בכיפור. אנחנו חוגגים כריסמס, למרות שאף אחד מאיתנו לא נוצרי. זה יום ההולדת של חמי ז"ל, אז זה יום משמעותי וקשה לנו לדלג עליו".
מה חשבת על העיסוק הציבורי בחתונתם של לוסי אהריש וצחי הלוי?
"לוסי היא בן אדם מאוד פומבי, ומהמעט שאני חווה ממנה על המסך, נראה לי שהיא מאוד אוהבת את הפומביות הזאת. היא מושכת אש ומנצלת את זה כדי להגיד מה היא חושבת. להגיד שהופתעתי מהסערה? ברור שלא. אני יודעת איפה אני חיה. אנחנו חברה מאוד שמרנית וגזענית, משני הצדדים. אני לא מזלזלת בדיון על התבוללות, אבל ראיתי את המונולוג שלה אחרי החתונה, והסכמתי איתה: זה באמת לא עניינו של אף אחד".
היא לא פוסלת את האפשרות שתעזוב עם משפחתה את ישראל. "זה דבר שיכול לקרות. אם תהיה הצעה טובה על הפרק – נגיד, לחזור ללונדון - נשמח". את הבחירה של זועבי לעבוד ולביים בעיקר בחו"ל היא מבינה, אבל מסרבת לדברר. "אני לא אוהבת לדבר בשמו. הוא כותב מחזה לתיאטרון הלאומי בלונדון, ונוסע עוד חודש לניו־יורק עם מחזה חדש שלו. הוא עושה עבודות מחול ותיאטרון בכל העולם".
מה דעתך על חוק הנאמנות בתרבות?
"מה יש להגיד? משטרת המחשבות. עכשיו לכל מחזאי שרוצה לכתוב הצגה ולהגיע לתיאטרון, יש לו צנזור בתוך הראש. כשאתה מחזאי, במאי, שחקן, הראייה שלך חייבת להיות פוליטית, בטח ובטח אם אתה גר פה. בתוך המקום הזה יש מקום לביקורת, גם אם אתה ימני והממשל הוא ימני. אני גם לא מבינה מי מחליט, מירי רגב? היא מחליטה מה זאת בגידה? אינשאללה יום אחד רגב לא תהיה במשרד התרבות, יגיע מישהו אחר והוא יחליט? חוק הנאמנות בתרבות הוא לא דבר שאמור להעסיק רק שחקנים או יוצרים. האזרחים כל כך ישֵנים ואוכלים את מה שמאכילים אותם, אומרים בתיאבון ומבקשים עוד. זה מתחיל בתרבות, אבל בסוף זה יגיע לכל דבר".
ההערה והנגיעה
לא במקרה לקח לששון כמה שנים לחזור לשחק באופן סדיר. מאז שובה מלונדון, כשנשאלה בראיונות מדוע לא חזרה להבימה, ענתה בענייניות שתשוב לשם רק אם יוצע לה תפקיד מתאים. עכשיו, ממרחק הזמן, היא מוכנה לדבר בפתיחות על התקופה שקדמה לפרישתה. לא רק שחיקה מובנת, אלא חוויה קשה שהיא עדיין מעבדת בעצמה.
"שבועיים לפני שעזבתי את התיאטרון ונסעתי לאנגליה, שחקן ותיק ומוערך שעבד איתי הטריד אותי מינית. עמדנו יחד מאחורי הקלעים, בסוף ההשתחוויה, צוחקים, אווירה טובה. פתאום הוא מכניס את הידיים שלו מתחת לשמלה שלי ותופס את התחת שלי ומצמיד את עצמו אליי. תפסתי אותו, הורדתי לו את הידיים ואמרתי לו, 'אתה מתבלבל', והזזתי אותו הצידה. הוא ציחקק, וזז. תהיתי מה אני צריכה לעשות. ידעתי שאני עוזבת עוד שבועיים, אבל היו עליו שמועות גם לפני. חשבתי אם אני צריכה להגיד משהו כדי שלא יעשה את זה שוב – גם לא לאחרות. למחרת החלטתי לדבר איתו. אמרתי לו, אני לא רוצה לעשות מזה עניין, אבל מה שקרה – לא יכול לקרות שוב. אתה לא יכול לעשות דברים כאלה. הוא הסתכל עליי ושאל: על מה את מדברת? אמרתי לו, אני מדברת על זה שתפסת לי את התחת והכנסת לי ידיים מתחת לשמלה. הוא ענה לי בגסות, 'רציתי לבדוק את רמת הרטיבות'. הערה שהייתה גרועה יותר מהנגיעה שלו. אני שומעת את כל הטענות שמפנים לנשים, למה לא הגבת, לא אמרת כלום. אני תופסת מעצמי אישה שמגיבה מהר למה שקורה סביבה, אבל כשהוא אמר את זה נאלמתי דום. החלטתי ללכת להנהלת התיאטרון ולהתלונן.
"שאלו אותי: מה את רוצה שייעשה לאיש? וכל מה שביקשתי היה שידברו איתו ויזהירו אותו שלא יעשה את זה שוב. לא רציתי לפגוע לו בפרנסה, וגם ראיתי שהוא נבהל מאוד כשהלכתי להתלונן להנהלה. הוא התחיל לסמס לי ולהתקשר אליי, עד שביקשתי ממנו שיפסיק. סיימתי את ההצגות שנשארו לי וטסתי ללונדון לשנה. הייתה אווירה שונה מעכשיו, עם כל ה־MeToo#, ונראה לי שכולם שמחו שביקשתי להסתפק רק באזהרה.
"אחרי כמה חודשים, כשהייתי בלונדון, הם הציעו לי לחזור לתיאטרון. אמרו שיש כמה הצעות על הפרק, אבל שאצטרך להיות בהצגה איתו, למרות שכולם ידעו שזה מה שקרה לי. הסברתי להם שאני לא מתכוונת לחזור לעבוד איתו. שיחקו כאילו הם לא זוכרים, כאילו לא יודעים על מה מדובר. מבחינתם כבר עברו שמונה חודשים. סיפרתי לאחת השחקניות הבכירות בתיאטרון מה הוא עשה לי, אבל אז היא אמרה לי: 'תעצמי עיניים ותחזרי לעבודה. תעשי כאילו זה לא קרה. את יכולה שנים לא לעבוד עכשיו'. אם חשבתי שאסיים את הסיבוב שלי בלונדון ואחזור לתיאטרון בארץ, הבנתי שעם הבימה זה לא יקרה יותר".
השחקן הזה עדיין עובד בהבימה?
"נכון להיום ולמיטב ידיעתי הוא לא משחק בהבימה, אבל הוא שיחק שם שנים ארוכות אחרי מה שקרה".
מה מונע ממך לעשות את זה עכשיו?
"כל הזמן אני חושבת על זה. לא תאמין, אבל הדברים שמטרידים אותי הם שיגידו: 'טוב, היא רק רוצה להתפרסם. מה קרה עכשיו שנזכרה להגיד?' אני מאוד מקווה שהוא נבהל מזה מספיק ולא עשה את זה מאז".
למדת בניסן נתיב. עד כמה ההאשמות שעולות עכשיו נגד מיקי גורביץ’, מהמורים הבכירים בבית הספר, הפתיעו אותך?
"הן לא הפתיעו אותי. מיקי היה מורה שלי והייתי איתו בסיטואציה הזו לאורך השנים. העבודה שלו היא הכי פיזית ואישית ולא תמיד הגבול מתוח שם באופן ברור. המון מתח יש בדרך העבודה שלו. אתה מרגיש צורך להוכיח לו ולעצמך שאתה מחובר מאוד למי שאתה, אבל מרגיש גם שאולי הוא עובר את הגבול.
"אני הרגשתי שיש בפגישות האלה משהו שלא נוח לי ולא לעניין. אמרתי לו באופן הכי ברור שאני מפסיקה את הפגישות, כי הן לא תורמות לי יותר. אבל, וזה אבל גדול מאוד, אני יכולה להבין איך יש תלמידים שיותר ניתנים למניפולציה ושאין להם את הכוח לעמוד מול איש מאוד נערץ, ולומר 'לא'. אני מקווה שבסופו של דבר מיקי יבין שיש בהתנהלות שלו דבר לקוי, שהוא פגע באנשים, ויכפר על כך. קשה לי מאוד עם זה שבית הספר לא נתן גב חזק, תומך וחד־משמעי למתלוננות. ממה שקראתי - התאכזבתי. תלמידים רבים מדי נפגעו".
מה לגבי משה איבגי?
"עבדתי עם איבגי. הוא גם לימד אותי בניסן. שנים שמעתי שמועות ולא הופתעתי כשדברים התחילו להתפרסם".
מאז חשיפת התלונות נגד איבגי, הוא לא עובד. יש שטוענים שהציבור כבר שפט אותו.
"אני לא רוצה להתייחס ספציפית אליו כי אני לא יודעת מה הוא עובר. אני כן חושבת שיש פה תנועה מאוד חזקה אחרי שנים שהכף הייתה מוטה לצד אחד. בשביל להגיע לאמצע אתה צריך לתת תנופה לצד השני. ואם הדבר הזה גורם לגברים לחשוב מה הסיכון רגע לפני שהם פותחים את הפה או מרימים את היד, אז אני בסדר עם זה. גברים צריכים ללמוד להתנהג. ואם צריך להכליל כרגע, אז נכליל. אומרים, 'גבר כבר לא יכול להתחיל עם אישה'. אז אם ככה גברים רוצים להתחיל, במשפטי זימה דוחים, אז שלא יתחילו. כל הדברים שעולים עכשיו רק גורמים לי להבין עד כמה נוח גברים הרגישו לעשות את מה שהם עושים. עד כמה הקרקע הייתה פורייה בשביל זה".
את הקאמבק שלה לתיאטרון עושה ששון אחרי תקופה ארוכה שבה כמעט לא שיחקה. "חזרתי מלונדון בהיי. נפגשתי עם כולם וכולם נפגשו איתי, אבל אז היה לי אירוע לבבי. התחילו לי דפיקות לב, הלכתי לבדוק את זה, ובתוך חודש צרבו לי את הלב בחשמל. הייתה לי הפרעת קצב מהמסוכנות שיש. זה הכניס אותי לקיפאון. לא חשבתי על עבודה, לא חשבתי על תיאטרון, חתמתי אבטלה, ואחרי שהרופא אישר, נכנסתי להיריון שני. החלטנו לגור בחיפה וחשבנו שהיא תפתח את כל הדו־קיום שלה בפנינו ונחיה בצורה יותר הגיונית, אבל חוץ מזה שהערבית של הבן שלי השתפרה, לא הצלחתי להשתלב שם, ואחרי שילדתי את תמרה, הבן שלי אובחן עם סוכרת נעורים. עברנו תקופה מאוד מורכבת ומאתגרת. במשך שנתיים הייתי הסייעת של הילד והמטפלת של הילדה הקטנה שלי. לאט־לאט החיים התחילו לחזור למסלולם".
לא עבדת כמה שנים. קשה לחזור פתאום?
"כן, את נבחנת מחדש, כאילו סיימת עכשיו לימודים, ובואי נראה בכלל מי את. אבל אהבתי את זה. זה העיר אותי. הרגשתי פתאום שוב כמו בת עשרים שנכנסת לחדר ורוצה להצליח. לקח לי המון זמן להגיד לעצמי שאני רוצה לחזור לתיאטרון. גם כשדיגדג לי, לא אמרתי את זה בקול רם".
אז מה החלום עכשיו? מחזה פוליטי?
"לא חושבת", היא צוחקת. "בדיוק שלחתי לכבוד השרה רגב דראפט אחרון למחזה קטן שכתבתי: סיפור אהבה דו־קיומי. בטח תדרוש קצת שכתובים. הכל בידיים שלה. מה אתה אומר, היא תפרגן לי?"
