העיניים השחורות של שושנה נחשון (חנש) בורקות כשהיא נזכרת בפעם האחרונה שבה ראתה את בנה הבכור, סאלם־שלום. היא באה למבנה שניצב בקצה מחנה בית ליד ושימש כבית חולים. דרך דלת הרשת ראתה את מיטות התינוקות. פניו של בנה היו מופנות אליה. סאלם נראה רגוע. שושנה שמחה. טוב שבאנו לארץ, אמרה לעצמה, פה מטפלים בילדים. היא החליטה לא להפריע, ולתת לו לישון עוד קצת. מחר, חשבה, אבוא ואראה אותו. אבל היא איבדה אותו לנצח, וכשהיא מספרת על זה הלב יוצא אליה.
כך גם כשסלמה (שולמית) עוזרי מספרת איך לטענתה ניסו לחטוף שניים מילדיה. היא הייתה נערה צעירה ממש כשניסו לקחת ממנה את הילד הראשון שילדה בישראל, ואותו הצליחה להחזיר אליה. בפעם השנייה שזה קרה לה, בנה התינוק אברהם נעלם ללא שום עקבות. לילד שילדה אחריו קראה על שמו, ועד היום היא כואבת את אסונה.
הלב מתכווץ גם למשמע דבריה של שושנה גברא, מי שהפכה לימים לבלנית הראשית של פתח־תקווה. בתוקף תפקידה ליוותה כלות מלאות תקווה בדרכן להקים בית ומשפחה, ובעצמה הייתה אמא שפרי בטנה, הבן היחיד שילדה, נעלם. וכך גם כשריקי אביבי הינדי וחבצלת עצמי מספרות כי אמותיהן אחזו חזק בידיהן כשיצאו איתן לרחוב, שומרות עליהן מכל משמר, מוכות טראומה, או כשרמי חוכימה, שמעולם לא ראה את אחותו נעמה, שמע עליה מדי יום ביומו.
דמיינו שהפקדתם את התינוק/ תינוקת שלכם מרצונכם במעון ילדים או במחלקת ילדים בבית חולים כי שיכנעו אתכם שזה לטובתם, ופתאום אמרו לכם: "אין", "נפטר/ה", "לא יודעים איפה הוא/היא". דמיינו שגדלתם בבית שבו כל חייכם הוריכם לא מפסיקים לכאוב את היעלמותם הפתאומית, חסרת הפשר, של האחים והאחיות שלכם שלא זכיתם להכיר.
אחרי שנים של התעלמות, הכחשה והפחתה בערכה, פרשת חטיפת ילדי תימן לא רק שמסרבת לגווע, אלא מתעוררת לחיים, עם פרסומן של עדויות מכלי ראשון המאשרות את הטענות בדבר מעשים בלתי מתקבלים על הדעת אלה בשם המדינה. עכשיו מתארגנים נפגעי המעגל הראשון של הפרשה להגשת תביעת ענק בגין הנזק הנפשי והגופני שנגרם להם בעטייה.
שלוש ועדות חקרו את נושא חטופי תימן והבלקן: הראשונה, ועדת בהלול־מינקובסקי, קמה ב־67' בעקבות לחץ ציבורי, אך משפחות החטופים חשו כי היא אינה ממלאת את ייעודה. בעקבות ביקורות על תפקודה הוקמה בשנות ה־80 ועדת שלגי, אך גם היא ספגה ביקורת ציבורית קשה. נגד הוועדות נטען שהן אימצו בקלות רבה מדי מסמכים ועדויות על פטירת הילדים. אחר כך נחשף שמסמכים רבים הושמדו או כלל לא הגיעו לשופטים. ב־1995 הוקמה סוף־סוף ועדת בדיקה ממלכתית, ועדת קדמי, שנחשבת באופן יחסי לרצינית ולמהימנה ביותר. החידוש בוועדת קדמי היה בכך שהיא קבעה שילדיהן של 69 משפחות מתוך 800 מקרים אינם מתים לבטח, אך אין לדעת מה עלה בגורלם. "הנעלמים הטיפוסיים שמדובר בהם", נכתב בדו"ח הוועדה מ־2001, "הם תינוקות שנמסרו על ידי משפחותיהם לבתי תינוקות או אושפזו מבתי התינוקות או מבתי משפחותיהם בבתי חולים ולא חזרו. כאשר נכללים ביניהם גם כאלו שלא נמסרו אלא שנלקחו ממשפחותיהם על ידי אנשי הרשות, על מנת להביאם לבתי תינוקות או לתת להם טיפול רפואי בבתי חולים ולא חזרו". אם תרצו, גם זה סוג של הודאה. התקדמות מעמדת המדינה הרשמית כי לא היו דברים מעולם. אגב, השורה התחתונה לאחר מסקנות הוועדה בתיקים השונים היא: "הוועדה משתתפת בצער המשפחה".
בדו"ח קדמי נקבע כי עם עלייתם לארץ מתימן, בסוף שנות ה־40 ותחילת שנות ה־50, שוכנו המשפחות במחנות עולים, והונחו למסור את ילדיהן הרכים לבתי התינוקות שהפעילה שם הסוכנות. האמהות נקראו להניק ולטפל בילדים לצד הצוות שפעל במקום, כך שלמעשה שרר נתק זמני בין המשפחות לילדים, והתינוקות היו בהשגחת הסוכנות. עוד נכתב בדו”ח כי במחנות העולים היו גם בתי חולים, אך כאשר הילדים הועברו לבתי חולים ממשלתיים, מחוץ למחנה, ההעברה נעשתה מבלי לשתף את ההורים.
תביעת הנזיקין שתוגש בשבועות הקרובים לבית המשפט המחוזי בתל־אביב מתמקדת בזכויות של נפגעי הפרשה הקשים ביותר, כלומר אותם ילדים אשר נעלמו ושעד היום לא נודע גורלם, ולא ידוע אם חיים הם או מתים, וזאת לפי מסקנות ועדת קדמי והוועדות שקדמו לה. מי שמוביל את קבוצת התובעים הוא משרד עורכי הדין קציר־אבן צור, המתמחה בטיפול בתביעות נזיקין גדולות. עו"ד יוסי גמליאל מפורום אח"י פנה אליו לשם הגשת התביעה המורכבת נגד מדינת ישראל והסוכנות היהודית.
"זהו שלב חדש ותקדימי במאבק ההורים והאחים לגבי ילדי תימן", קובעים עורכי הדין אביתר קציר וגיורא אבן צור, המובילים את המהלך ביחד עם עו"ד רעות שדה. "זוהי הפעם הראשונה שאותן משפחות באות למדינה ואומרות: לא נקבל יותר מריחות וקריצות בנוסח 'לפנים משורת הדין' או 'העניין בבירור'. לא נסתפק עוד בהצהרות מגומגמות, בקלישאות ובסיסמאות. לקוחותינו דורשים: קחו אחריות מפורשת על האסון שנגרם לנו, הודו סוף־סוף בעוול שנגרם ובחלקכם בהיעלמות ילדינו, וכן, גם פצו אותנו על הסבל שנגרם לנו. הפיצוי חייב לשקף את עוצמת הסבל של התובעים, שעברו אסון שכזה מידן של המדינה ושל הסוכנות.
"קשה להבין איך זה שעד היום, פרט לאקטים הצהרתיים בלבד, לא מצא איש מקברניטי המדינה את ההגינות הבסיסית להושיט יד למשפחות האלו. אפילו להרוגי המרמרה הטורקים שילמו מאות אלפי דולרים. ואילו כאן יש קבוצת אנשים שהם אחינו, בשר מבשרנו, ושנקבע לגביהם שהילדים היו בשליטת הממסד אך זה פשוט 'איבד' אותם. במדינה מתוקנת היו מפצים אותם וברוחב לב, באופן יזום, ובוודאי לא היו כופים עליהם ליטול את גורלם בידם ולהגיש תביעת נזיקין אישית".
כנהוג במקרים כאלה, התביעה שבכוונת המשפחות להגיש אינה קובעת את סכום הפיצוי שישולם לכל משפחה, אלא משאירה זאת לשיקולו של בית המשפט. בהתאם לרוח הזמן ולהיקף הנזק שנגרם, הצפי הוא לקבלת פיצוי בסך מיליוני שקלים שיחולקו בין המשפחות שילדיהן נעלמו.
"משבר האמון בין המשפחות למדינה כל כך חמור, שתקוותן היא שדווקא ההליך הזה יוביל לא רק ללקיחת אחריות ולתשלום פיצויים, אלא גם לחשיפת המידע שעדיין שמור בגנזכי המדינה. על חלקו מוטל חיסיון באופן שערורייתי לשבעים שנה קדימה", מוסיף עו"ד קציר. "איך יכולים לטעון ביד אחת לשקיפות ולתיקון עוול היסטורי, וביד השנייה להמשיך ולהחזיק תחת חיסיון לעשרות שנים מידע שישנה את חיי האנשים שעודם חיים בקרבנו? תביעה כזו רלוונטית מתמיד, היא לא התיישנה וגם אינה יכולה להתיישן, בוודאי עד למסירת מידע קונקרטי על גורל הילדים".
מפרקליטות המדינה ומהסוכנות היהודית נמסר כי מכיוון שהתביעה טרם הוגשה לבית המשפט, ומטבע הדברים טרם התקבלה אצלם, הם אינם יכולים להגיב לטענות בשלב זה.
לפניכם סיפוריהם של אחדים מנציגי המשפחות שיקיריהן נעלמו לבלי שוב, שהחליטו לתבוע מהמדינה פיצוי על הסבל שהיה מנת חלקן כל השנים מאז.
איפה וואלאדי
שושנה נחשון (חנש), 89, מכפר־סבא, אלמנה, שבנה בכורה סאלם (שלום) ותינוק נוסף, שאפילו לא הספיקה לתת לו שם, נעלמו:
"היינו בין העולים האחרונים מתימן. במחנות העולים כבר הייתה שמועה שלוקחים ילדים, אבל אנחנו רק הגענו ועוד לא הספקנו לשמוע על זה. סאלם היה הבכור שלי. כשעלינו לארץ הייתי בהיריון שני, וכשירדנו מהמטוס בעלי החזיק את סאלם כדי שלא אתאמץ. הביאו אותנו למחנה ז' בבית ליד (פרדסיה) ונתנו לנו אוהל. הייתי עייפה מאוד ונרדמתי מיד. בבוקר קמתי, ואין סאלם. התחלתי לצעוק: איפה הילד, איפה הילד? 'הוא חולה', אמר לי בעלי. 'תלכי לבית חולים, תראי אותו'. איזה בית חולים? אני אומרת לו, הילד בריא.
"בית החולים היה מבנה בקצה המחנה. הלכתי לשם וראיתי דרך הרשת שבדלת הרבה מיטות של ילדים. סאלם ישן במיטה הגדולה ביותר כי הוא היה הכי גדול, בן שנה ועשרה חודשים. הסתכלתי עליו ואמרתי בליבי: הוא ישן, בשביל מה להעיר אותו? חזרתי לאוהל ואמרתי: מחר אבוא שוב.
"למחרת בבוקר אני ניגשת לדלת ורואה דרך הרשת שבמקום שהילדים היו עומד שולחן מלא בניירות. כששאלתי איפה הילדים, השומר אמר לי: 'אולי הילד שלך יצא לכיוון האוהלים'. היום אני חושבת, שכבר אז הוא ידע את האמת. הסתובבתי והסתובבתי, ולא מצאתי את הילד.
"למחרת שאלתי את האחיות איפה הילדים. הן לא ענו, ורק אחת מהן לחשה לי: 'לכי שבי על יד הדלת של הבית חולים ותגידי: אני רוצה את הבן שלי. אם מישהו ישאל אותך, זה מה שתגידי'. עשיתי מה שהיא אמרה, ולכל מי ששאל אמרתי: איפה וואלדי?
"ברגע מסוים השומר הכניס אותי לחדר ואמר לי: 'גברת, תחתמי'. אמרתי לו: 'אני לא יודעת לקרוא או לכתוב, איפה וואלדי?' הוא תפס לי את היד והחתים אותי בכוח, עם האצבעות. חשבתי שהוא ישבור לי את היד. כששאלתי איפה הילד, הוא ענה: 'מת'. אמרתי לו: הילד בריא, למה מת? לא קיבלתי תשובה.
"אחרי כמה שבועות ילדתי את הבן השני שלי בבית חולים ברנדייס בחדרה. אחרי ארבעה ימים אמרו לי: הוא מת. ראיתי אותו כשהוא נולד והכל נראה בסדר גמור, אבל מה אני יכולה להגיד?
"היה לי המון חלב. והאחות העליבה אותי, 'תראי אותך, את כמו פרה'. עשו לי שתי זריקות בכל שד. מאז לא היה לי ככה חלב, גם לא בילדים הבאים (לנחשון עוד ארבעה ילדים — א"א).
"כל השנים הייתי מדברת על הילד הגדול, על סאלם, כי אותו אני ממש זוכרת. איך הוא ישב בחנות של הסבא ודיבר איתו. הוא היה ילד יפהפה. בתימן חמותי תפרה לו שמלה, גמיס, שתכסה לו את הפנים, כדי שלא יסתכלו ותבוא עליו עין הרע. את הילד השני בקושי הצלחתי להחזיק.
"הפרשה השפיעה על כולנו. חמי, שעלה איתנו, נפטר בגיל צעיר, 65, מהטראומה. לי היו המון הפלות, מהצער. הסתובבתי בכל הארץ, בכל מקום שהיו בו אסיפות של אמהות שחטפו להן את הילדים. לא נשאר מקום שלא היינו בו. ירושלים, חיפה. תמיד היו שם המון אמהות. 'לי לקחו שניים', 'לי לקחו שלושה', והיו עוד כמוני. מה שהייתי מדברת, הן סיפרו גם.
"כשבאנו לוועדה (קדמי) לא מצאו כלום (ועדת קדמי מצאה תעודת פטירה מדלקת ריאות ורישיון קבורה על שם שלום, אך לגבי התינוק השני שנעלם לא נמצאו שום ממצאים — א"א). ולמה שימצאו? הוא באמת לא מת. אני האמנתי באמונה שלמה ביהודים. כשירדתי מהמטוס נישקתי את האדמה, והם גנבו לי שני ילדים. הכסף לא יחזיר את הילדים. החלום שלי הוא לפגוש אותם. להגיד לסאלם שמעולם לא עזבתי אותו. שעשיתי הכל בשביל למצוא אותו".
היה מאחוריי צל
ריקי אביבי־הינדי מאשקלון, בתם של חיים ושרה (זהרה) מבורת (הינדי), אחות לסועוד שנעלמה בגיל שנתיים:
"ההורים שלי הגיעו לארץ בנובמבר 49' עם בת מנישואים קודמים של אבא, ושתי בנות משותפות: אחותי סועוד שהייתה אז בת שנתיים, ואני, אז בת עשרה חודשים. המשפחה שוכנה במחנה עין שמר, ואבא נשלח לעבוד בדגניה. אחר כך עברנו למושב יכיני שבנגב. מכיוון שהייתי ילדה סקרנית הייתי יושבת מתחת לשולחן ומקשיבה לשיחות המבוגרים. אני זוכרת שאבא היה אומר ש'בארץ ישראל לא משקרים', ואמא אמרה: 'כן, משקרים לי, לקחו את הילדה שלי, לקחו את הילדה שלי', ואני לא הבנתי על איזו ילדה הם מדברים. מה, לקחו אותי והחזירו? לקח לי כמה שנים טובות להבין שבעצם הייתה לי אחות שנחטפה.
"כשהייתי בת חמש וחצי אמי שיתפה אותי בזה לראשונה. אבא היה במילואים, ואמי שפכה את ליבה בפניי ואמרה: 'הלוואי שיחזירו את הילדה שלי'. כשהיא ראתה שאני לא מבינה, היא אמרה: 'את יודעת ריקי, הייתה לי ילדה ולקחו אותה. אמרו שנפטרה ואני לא מאמינה'. היא אמרה שקראו לה סועוד, אושר.
"אני לא אשכח איך יום אחד, כשכבר הייתי בבית הספר, אמי ליוותה אותי לטיול בירושלים, ובאחת הפעמים שירדנו מהטיולית היא ראתה ברחוב אישה עם ילדה והחליטה שזו סועוד, כי הילדה הזכירה לה אותי. היא החליטה לגשת אל האישה ולשאול אותה למה היא לבנה והילדה שחורה. ואני זוכרת שהייתי מבוהלת עד אימה. תפסתי אותה בשמלה ואמרתי לה: 'את לא הולכת, את עושה לי בושות'.
"זה אף פעם לא הפסיק. שנים היא הייתה חוזרת הביתה ואומרת לי: 'ראיתי ברחוב ילדה דומה לך', וכשגדלתי 'נערה דומה לך', ואחר כך 'בחורה שדומה לך'. כאילו כל הזמן היה מאחוריי צל.
"ממה שהבנתי, איך שההורים נחתו בארץ הם נתקלו בעובדים סוציאליים, אחיות ומטפלות שעשו סיבובים בין האוהלים עם החלוקים הלבנים היפים שלהם, כביכול כדי להוציא את הילדים לביקורת. וככה הם לקחו גם את אחותי. אמא ביקרה אותה יום־יום במקום שבו הייתה, אבל יום אחד כשאבא הלך לבקר אמרו לו: 'הבת שלך לא פה, היא בבית חולים ברנדייס בחדרה'. שם סירבו להראות לו אותה, ויום אחד אמרו לו: 'היא נפטרה'.
"אבא אמר, תביאו לי את הגופה שלה. לא, היא לא פה, אמרו לו. המסכן הזה נסע לכל בית חולים בסביבה כדי לבדוק אם הגופה של סועוד אצלם'. אני חושבת שהוא הדחיק את הצער, אבל אמא לא שכחה, וכשפרצה פרשת עוזי משולם היא אמרה לו: 'אתה רואה שאני לא מגזימה?'
"אמא מעולם לא אמרה שהיא אשמה, אבל בסתר ליבה היא בטוח כעסה על עצמה. היא סיפרה לי שאחר כך, בכל פעם שהייתה רואה מישהי עם חלוק לבן, הייתה מחביאה אותי מתחת למיטה. הייתה לה מזוודה מעץ, שהיא הייתה פותחת כשהייתה לבד בבית. היו בה חיתולים מבד שהיא שמרה ותמונות. למרות כל הנכדים והנינים שנולדו לה היא לא שקטה. זה לא נתן לה מנוח. בכל פעם שהייתה רואה נערה שחרחורת, הייתה אומרת: איך היא דומה לבת שלי. עד מותה ב־2010 אמא הייתה אומרת לי: 'אם לא אזכה לראות את הילדה שלי, תחפשי אותה את'. ובאמת היו שנים אינטנסיביות שלא ויתרתי.
"בזמנו קיבלנו מכתב מהוועדה שלא נודע גורלה של סועוד. מה יכולנו לעשות? איזה קצה חוט היה לנו? כלום. לפני שנתיים הוצאנו מהארכיון חומר. פתאום יש לה מספר תעודת זהות, רישומים. רואים שהיא הייתה קיימת. שזה לא סתם סיפורים של אמא שלי ושל אבא שלי. בהמשך הבנו ממשרד הפנים שהיא חדלה להיות תושבת ישראל ביולי 63'. אנחנו תובעים כי אנחנו מחפשים דרך שהמדינה תכיר בנו, ומה לעשות שזה יכול לקרות רק דרך תביעה משפטית. ההכלה והדיונים בכנסת לא הובילו לכלום. כנראה צריך אקט משפטי כדי שיוכרז שהיה פה פשע, מחדל, ניצול אוכלוסייה שבאה ונישקה את האדמה, ואחרים פגעו בהם.
"הם היו עולים חדשים שסמכו על מי שהיו בארץ. אנחנו, הילדים שלהם, כבר מאוד מפוכחים. אנחנו רוצים שהמדינה תיקח אחריות על המחדל. התביעה מעניקה לי עוצמה. אמפתיה כבר קיבלתי, עכשיו אני צריכה אישור. יש דברים שהם מעל הכסף. אני לא מקנאה בניצולי שואה, אבל הם קיבלו הכרה. אני רוצה שידעו איך המדינה שלנו שתקה, ושדווקא מזה היא תצמח. את זוכרת איך חיפשו את יוסל'ה שוחמכר? וזה ילד אחד. אז איך זה קרה לנו? ליבי נחמץ, כאילו מה חשבתם לכם? אני אזדקן וגם עם מקל לעולם לא ארגע".
ילד ללא שם
שושנה גברא, 89, מראש־העין, שבנה נעלם והוא בן כמה ימים בלבד:
"כשבאנו ארצה הייתי בהיריון. הייתי ילדה עם בטן, שעומדת ללדת. שלחו אותנו למחנה עין שמר ואני זוכרת שמישהי, אחות, הסתובבה סביבי כל היום: 'מתי תלדי? מתי תלדי?'. כולם הזהירו אותי מהאישה הזו. מי שיילדה אותי הייתה דודה שלי, ככה ילדנו אז. זה היה ביום חמישי, והנקתי את הילד עד יום שני. באותו היום בעלי הלך לירושלים. האישה ההיא באה אליי, לא יודעת מה עשתה, כנראה נתנה לי איזה כדור, ופתאום הרגשתי סחרחורת. לקחו אותי לבית החולים, והיא לקחה את הילד והלכה. אמרה שהיא לוקחת אותו לבדיקות, ומאז לא ראיתי אותו. זה היה הילד הראשון שלי. אחרי שנים, פגשתי אותה בפתח־תקווה בחנות ירקות. אמרתי לה: את לא היית בעין שמר? עוד לא גמרתי את המשפט והיא ברחה. איך היא ידעה מה אני רוצה ממנה?
"הילד שלי היה כמו בובה. הנקתי אותו והוא היה בריא. אני בטוחה באלף אחוז שהוא חי וקיים. מישהי אמרה לי שהם מכרו אותם בפרוטות.
"מאז הבית היה מלא בכי. ילדתי עוד שתי בנות, אבל כשהייתי בת 25 בעלי נפטר, ונשארתי אלמנה. הייתי בוכה בלילה ליד הכיור כשהבנות ישנו, איך לקחו לי את הילד, וגם בעלי הלך. במשפחות אחרות נולדו עוד ילדים. אצלי חיי נעצרו בגיל 25.
"מה שעשו לנו זה מעשה פשע לא פחות מהשואה. היום הילד שלי צריך להיות בן 70 פלוס, ואני מרגישה שהוא חי, בועט וחזק. הוא היה בריא, אפילו שם לא הספקנו לתת לו. התימנים תמימים. אין לי בן, ומי יגיד עליי קדיש?"
זעקה לעזרה
רמי (רחמים) חוכימה, 58, מנתניה, אחיה של נעמה שנעלמה בגיל שנה:
"הוריי, שלום ויונה, הגיעו לארץ בשנת 49' עם שלושה ילדים. נעמה הייתה הקטנה מביניהם. המשפחה נשלחה למעברת ראש־העין, ושם אמרו שהיא נראית חולה ולקחו אותה לבית החולים אסף הרופא ל'בדיקות'. בתחקיר שעשו אחר כך אמרו ששיחררו אותה ושלחו אותה לראש־העין. אבל לראש־העין היא לא הגיעה. חיפשו בכל המחנה ולא מצאו.
"אני יודע שאבא שלי הלך למשטרה עוד אז ואפילו התראיין ל'ידיעות אחרונות'. באותה תקופה לא היה נהוג לדבר על זה בפומבי. אם שמעת משהו, זה היה בשיחות אקראיות. למשל, יום אחד אבא נסע באוטובוס, שמע שני תימנים מדברים, וככה הוא הבין שהוא לא היחיד. ובאמת, אחרי הכתבה התחילו להגיע אליו עוד ועוד סיפורים. זה היה מין קול זעקה לעזרה.
"אחרי החטיפה נולדו להוריי עוד שני ילדים, אני ואחי. לא היה יום שלא דיברו על הנושא הזה בבית. תמיד הייתה לנו תחושה שמשהו לא בסדר בגרסה שמסרו לנו. יום אחד הגיע מכתב פטירה שלפיו נעמה קבורה בפתח־תקווה. נסענו לשם אני ואבא, והוא חפר פיזית בידיים ולא מצאנו שום דבר. לא היה שם כלום. ואז התברר שלא רק הוא חפר ולא מצא. בוועדת בהלול־מינקובסקי אמרו אחר כך שבעצם זו טעות, וזו הייתה מישהי אחרת ולא היא.
"אבא נפטר מתאונה בגיל 60 ואמא האריכה ימים עד גיל מאה, ונפטרה לפני שבעה חודשים, בין השורדות האחרונות מאמהות חטופי תימן. עד יומה האחרון היא לא הפסיקה לדבר על זה, מבחינתה זה היה בלתי נסבל. אם היא הייתה יודעת שיש קבר אמיתי, זה היה עוזר לה. הרי יש כאלו שיש להם קבר. אמא תמיד אמרה: 'אם אתה מוצא את אחותך, תדאג שהיא תקבל את החלק שלה בירושה'.
"באשר לתביעה, בחיים לא תחזור לי תחושת הצדק, אבל הגיע הזמן שיפצו אותנו כמו שמפצים קורבנות של פיגועים. המשפחה שלי עברה פיגוע גדול ואני נפגע הדף, והכי כואב לי שמי שעשה לנו את זה הם יהודים, כמונו. כשאמרו לי: מה, אתה הולך לחפש כסף? עניתי להם: אז מה, מה תוציאו לי, עוד מסמך ועוד ועדה? הכל כבר קיים ואין תשובות. אולי התביעה תיתן להם תמריץ לתת לנו תשובות.
"יש אירוע אחד שלא יוצא לי מהראש. במקצועי אני זמר והופעתי הרבה מול קהילות יהודיות באמריקה, ובאחת ההופעות אני רואה בקהל בחורה שדומה לאחותי שתי טיפות מים. זה לא הסתדר לי, כי הקהל היה אשכנזי דובר יידיש. ואני מסתכל עליה והיא מסתכלת עליי, אבל היא דתייה ואסור לה לגשת, ואני אומר, יא ראבק, אני רוצה לדבר עם ההורים שלה, לשאול אותם. והטעות שעשיתי, ועד היום אני מצטער עליה, שלא דיברתי איתה, כי אחרי כמה שנים התחילו לדבר על זה שהרבה מהילדים הוברחו לאמריקה, לדתיים, ואז ירד לי האסימון".
אמא לביאה
חבצלת עצמי, 58, בתם של נעמי ואברהם גברא, אחות לציון שנחטף בגיל שלושה חודשים:
"הוריי עלו לארץ בשנת 49'. היה להם ילד אחד, מנחם, ועוד ילדה שנפטרה בדרך. אמא הייתה בהיריון. הם נשלחו למחנה א' בעין שמר, ואמא ילדה את ציון בבית חולים. זה היה חודש מארס ב־1950, והיה מושלג וקר. היא חזרה עם ציון לאוהל, אבל זמן קצר אחר כך לקחו אותו כביכול לבדיקות, ומאז הוא נעלם. לפי הסיפורים שלה ממש חטפו לה אותו מהידיים.
"מעין שמר עברו הוריי לכפר שמאי בגליל, ואחר כך לראש־העין ומשם לירושלים. במשך הזמן נולדו לי עוד שלושה אחים. אני הרביעית, הקטנה ביותר. מגיל צעיר אני זוכרת אמא לביאה שכל החיים נלחמת, מחפשת, הולכת לכל ועדת חקירה אפשרית. לא מוותרת ולא שותקת. פעם אחת בבית הבראה היא פגשה את שולמית שמיר, אשת ראש הממשלה אז, ובלי לחשוב פעמיים ניגשה אליה: 'תעזרי לי למצוא את הילד שלי'. היו עוד כמה בכירים שאליהם פנתה. הבקשות נפלו על אוזניים ערלות.
"ליוויתי אותה בוועדות החקירה, ושם שמעתי את כל העדויות של האומללים שסיפרו על אותה שיטה. כמו שאני זוכרת את הסיפורים, לא אשכח את השופט שנימנם מולם. ממש זילזלו באנשים האלו, ואנחנו יודעים את סופן של כל הוועדות. איך נקבע שרק כעבור 70 שנה התיקים ייפתחו?! לאמא כל הזמן היה עצב על ציון. היו לנו הרבה שיחות, אבל המשפט הקשה ביותר ששמעתי מילדות ועד שנפטרה לפני ארבע שנים, בגיל 91, היה: 'אני ממש מצטערת שלא הייתי כמו האנשים האלו שהתעקשו והלכו וזרקו אבנים, היו כאלה שקיבלו את התינוקות שלהם בחזרה'. אמרתי לה: 'אמא, אל תקחי את זה על עצמך. היית אצילת נפש ולא ידעת להתנהג באלימות. כל החיים עשית הכל וחיפשת את הילד וניסית למצוא אותו. מי שחטף הוא זה שעשה מעשה חמור – ולא את'.
"החטיפה שינתה אותה כאמא. במקומות הומים הייתה אוחזת את אחותי חזק ביד, ומזהירה אותה שלא תיעלם. תמיד הייתה מחפשת ילדים שדומים לציון כמו שזכרה אותו, ואנחנו אפילו התבדחנו שאנחנו חמישה אחים ואף אחד לא דומה לשני, אז איך נדע את מי לחפש? אבל אמא אמרה שהיא תדע. עד יום מותה האמינה שהוא חי. 'אני רק רוצה לראות אותו ולהגיד לו שאני האמא הביולוגית שלו ולתת לו נשיקה', הייתה אומרת.
"הצוואה שלה הייתה להמשיך לחפש, כדי שנדע מה עלה בגורלו. לא יכול להיות שילד נעלם, התאייד, בלי קבר או תעודת פטירה. אנחנו לא בין המשפחות שיש להם קברים. אצלנו אין כלום. שום דבר. התביעה לא תחזיר לנו את אחינו, אבל אולי בזכותה יפתחו את התיקים. אנחנו ילדים של ניצולי שואה תימנים. כמו ילדי דור שני לשואה. הייתה לנו שואה פרטית בבית: בכי ועצבות של אמא, התחושה בחגים שחסר לנו ילד – אלו דברים שחווינו כל החיים. ולכן אנחנו דורשים שהמדינה סוף־סוף תגיד את האמת ותיתן את הדין, ואם צריך לפצות, שיפצו אותנו. היום אנשים יותר מודעים לסיפור, מאמינים. מבינים שזה לא הזיות, כמו שאמרו עלינו. כשאני מספרת את סיפורה של אמי, הם מאמינים לי שזה קרה. לא יכול להיות שכל כך הרבה משפחות מספרות את אותו דבר. תמיד היה חלום שהוא ידפוק בדלת ויגיד 'אני ציון'. היא לא הבינה למה הוא לא מחפש אותה. למה לא שואל".
ישבנו שבעה, בערך
סלמה (שולמית) עוזרי, 82, מתל־אביב. בנה אברהם נעלם:
"התחתנתי צעירה מאוד, בת 12 או 13, ומיד הפכתי לאמא. כשעלינו לארץ בשנת 49' הייתי עם ילדה בת שנתיים ובהיריון בחודש תשיעי. שמו אותנו במחנה עין שמר. לא עבר שבוע וילדתי את בן עמי. אני זוכרת שהייתי בחדר גדול של עולים חדשים בבית חולים ברנדייס בחדרה, ואז האחות באה ולקחה לי את בן עמי ולא רצו להביא לי אותו בחזרה. לא האמינו לי שהוא שלי, הייתי ילדה. בכיתי, אמרתי להם: זה הילד שלי, למה אתם חוטפים? עמדתי על דעתי, עשו משפט ובסוף החזירו לי את הילד. בעין שמר זה קרה לכולם. לא היה שם אוהל שלא היה בו בכי על ילד שנחטף. אני זוכרת מישהי שבכתה וצעקה ושברה דלתות ואמרו לה: 'תסתלקי מפה. אין ילדה, הילדה מתה'.
"אחר כך כבר גרנו באבן יהודה. נכנסתי להיריון ובנובמבר 1950 שוב לקחו אותי לבית החולים ברנדייס בחדרה. הייתה לי בטן ענקית, חשבו שאולי יש לי תאומים. כשהילד יצא שקלו אותו ונתנו לי שבוע ימים להניק אותו. הוא היה גדול ויפה, וקראנו לו אברהם. ואז אמרו: 'באוהל יש גשם ורוח. חבל, יתקרר לך הילד. תלכי הביתה ותחזרי כל יום'. ככה הנקתי אותו שלוש פעמים בשבוע, במשך חודשיים. בסוף אמרו: 'אל תבואי כל כך הרבה. מספיק פעם בשבוע'.
"יום אחד נמאס לי. אמרתי להם: מספיק, אני רוצה לקחת אותו הביתה. הוא כבר שקל שישה קילו. ואז בפעם הבאה שבאתי אמרו: 'הילד חלה ומת'. אמרתי: 'תנו לי לראות אותו. אנחנו רוצים להתאבל'. אמרו לי: 'לא, כבר קברנו אותו'.
"הלכתי הביתה וסיפרתי לבעלי. וגם הוא הלך אליהם: 'תנו לי את הגופה', אמרו: 'קברנו. אין'. בעלי חזר הביתה: 'מה לעשות, הלך הילד'. ישבנו שבעה ככה, בערך. לא ידענו אם חי או מת. עד היום אני בוכה עליו. נולד לנו אחר כך עוד בן, קראנו לו אברהם על שמו.
"פעם זה לא היה קל להיות בהיריון. עבדתי בשדה, היה רעב, גשם, אוהלים. אז מה, ראו אותי ילדה בת 15, בהיריון שנה אחרי שנה, ורצו לקחת לי את כולם? לילדים סיפרתי כמה עינו אותנו וגם על הילדים שחטפו לי, והם בכו. היום אני מספרת על זה לנכדים. עד היום אני בוכה.
"שמעתי שיש ילדים חטופי תימן ששלחו לאמריקה. למה מענים אותנו ככה? אם הוא במשפחה טובה לא נרצה שיעזוב אותם. רק רוצה לחבק אותו. אולי בזכות התביעה יגלו לנו איפה הילד שלנו חי. אולי המדינה תגיד לי: 'הנה הילד'. זה לא נורא לבוא ולהגיד 'סליחה' על פשע שנעשה בצורה ממסדית. עובדים סוציאליים, מפלגות, כולם צריכים להגיד סליחה".
