ישראל מיטיבה להתגונן מאויביה, אבל נכשלת בזיהוי סכנות חמורות שאינן אויב חמוש. אנו דוחקים אותן מתודעתנו, משום שהמאבק בהן אינו כרוך באש ותמרות עשן. המאבק העיקרי שבו מדובר הוא בלימת גידול האוכלוסייה, מעשה ששכנוע האזרחים בהכרחיותו הוא משימה כבירה. האם יעז פוליטיקאי לתמוך בכך בפומבי? מי יהין לכפור בטענה שילדים רבים אינם רק שמחה? יתנפלו עליו בסיסמאות המוכרות: על העם היהודי לפצות עצמו על אובדן ששת המיליונים, להתרבות ולפרוץ כבני ישראל במצרים, להתמודד עם רחמן של הנשים הערביות ולספק די חיילים למערכה נגד מאות המיליונים הקמים לכלותנו.

השבוע נערך כנס ביוזמת עמותת "צפוף" בראשותו של הפרופ' אלון טל, שהתריע על הסכנה הדמוגרפית בספר חלוצי שפירסם לפני כמה שנים וכנראה שאזהרתו מהדהדת. בכנס שירטטה מתכננת הערים והמשפטנית רחל אלתרמן את נופה של ישראל בעוד כ־15 שנה. לפי תחזיתה, נתגורר כמעט כולנו במגדלים. כיוון שהקרקע תאזל - נתחפר. רוב הפעילות האנושית תתקיים מתחת לפני הקרקע. דיירי מגדלים, מלמדות דוגמאות מהעולם, אינם מפתחים חיי קהילה ונוטים להימנע מלהוליד. ארצנו תהיה מרבד בטון מאשקלון עד נהריה, עם גרורות לצפון ולדרום. אם נרצה לנפוש בצל עצים, על גדת נחל, על חוף ים, נצטרך להמתין בתור ולהירשם שנתיים מראש.

לאלתרמן הצטרפו מומחים אחרים שהתמודדו עם השוואתה של ישראל לסינגפור, המצליחה לצופף אוכלוסייה דומה בגודלה על אי ששטחו קטן משטחנו. סינגפור היא רודנות, והסינים אינם כיהודים וכערבים. משפחה סינגפורית מסתפקת ב־40 מ"ר למגוריה, וכדי לרכוש רכב צריך הסינגפורי לצלוח מנגנון ביורוקרטי שיצנן את תשוקתו לאחוז בהגה. לסינגפורים, לאזרחי הונג־קונג, כמו גם לאזרחיהם של ערים ומדינות צפופות אחרות (הולנד, בלגיה), יש מוצא למדינות שכנות ולנו אין.

מכון "שורש", בראשות הכלכלן דן בן־דוד, פירסם השבוע תחזית ההולמת את זו של אלתרמן ומתמקדת בתחום הכלכלי. בקרוב, קובעת התחזית, תהיה ישראל המדינה הצפופה בעולם - יותר מבנגלדש העומדת כעת בראש הסולם. אחד הביטויים המוכרים לדוחק הוא העומס בכבישים, הגדול כמעט פי שלושה מהעומס באירופה. תחבורה גרועה מניעה אזרחים להתגודד קרוב למקורות תעסוקה בערים הגדולות, והמגמה הזו גורעת מפריון העבודה ומסכלת את פיזור האוכלוסין. כיוון שהצמיחה הדמוגרפית אינה נחלקת בשווה בין המגזרים באוכלוסייה, כיוון שגובה ההכנסה קשור להשכלה, וכיוון שמערכת החינוך הציבורית שלנו כושלת, הולך וגדל שיעורם של האזרחים הנופלים למעמסה על האחרים. פריון העבודה אצלנו מפגר אחרי גידולו בעולם המפותח, והמשכו של התהליך יביא בוודאות למשבר כלכלי.

הקלה, קובע בן־דוד, לא תימצא ללא ריסון גידול האוכלוסייה. אין לעודד ילודה בעזרת קצבאות למשפחות מרובות ילדים, הטבות בדיור או טיפולי פוריות מסובסדים. יש לשפר את ההשכלה ובעיקר את לימודי הליבה המאפשרים רכישת מקצועות מכניסים, להקפיד על בחירת המורים הטובים ביותר, ולנהל כהלכה את מערכת החינוך. אם סדר העדיפויות הלאומי משתקף בתביעתו של בנט לכהן כשר המלחמה ולערוק ממשרד החינוך, אין לנו סיכוי רב.