לפעמים כשהערב יורד המרכז המסחרי הקטן – רסקו בפי החצורניקים – נראה כמו התחלה של פסטיבל מוזיקה בצפון, בר בפלורנטין, או הפי־האוור בחברת היי־טק: זולות עם כריות, כמה דוכנים והרבה אנשים יפים שמתמסרים בכיף שלהם לאמנים שבאים מדי פעם להופיע כאן, מתחת לאיקליפטוס, ליד הכניסה של קופת חולים כללית ושלט הבד הענקי "ברבל'ה".

פה, בחצור הגלילית, השלט הזה לא מצריך הסברים. אם נולדת כאן, אתה יודע היטב מי זה ברבל'ה, כי אכלת אצלו פלאפל בחזרה מבית הספר, בדרך למתנ"ס, אחרי קופת חולים או לפני קורס מד"צים. ברבל'ה הוא כינויו של יעקב בן פורת ז"ל שפתח את דוכן הפלאפל הראשון ביישוב בתחילת שנות ה־60. לפני שבע שנים נפטר בגיל 81, והפך למיתולוגיה מקומית שתורגמה לבר קהילתי־חברתי הפועל בימי חמישי, ומציע רגעי קסם חדשים, ממש במקום שבו נולדו הישנים.

"מה שכיף בברבל'ה זה שזה בבית שלי, במרכז השכונתי שלי, ליד החנות המקורית של הפלאפל עם כל הנוסטלגיה מפעם, ועדיין זה המקום הכי מגניב שיש בסביבה", אומרת הדס זעפרני (35), ילידת חצור ותושבת חוזרת. "יש משהו בלהיות האבן השואבת שבאים אליה מכל האזור, אלה שמארחים, נותנים את הטון", היא אומרת. "באים לפה צעירים ומשפחות מראש־פינה והקיבוצים, קונים פיצה, שותים בירות, מרגישים הכי בבית – בשבילנו זה משהו להתגאות בו, משהו שתמיד נאלצנו לצרוך אותו בחוץ".

הבר הקהילתי־חברתי ברבל'ה בחצור. הדס זעפרני: "יש משהו בלהיות האבן השואבת שבאים אליה מכל האזור"

איימי הדר (37), אף היא ילידת המקום, מספרת שברגע שהגיע התקציב הראשוני לפתיחת הבר הקהילתי שמופעל כיום על ידי עמותת חיבורים לא הייתה בכלל שאלה בצוות ההקמה: "כולם ידעו על שם מי ייקרא המקום. ברבל'ה היה איש של נתינה וחיוך, יזם שלמד את רזי הפלאפל בטבריה כדי לפתוח לחצורניקים מקום משלהם שעבד כמעט חמישים שנה".

ראש פינה לידכם, קריית־שמונה לא רחוקה, חלק ממקומות הבילוי שם מתקשים לשרוד. לא קצת גדול עליכם, לפתוח מקום ביישוב של 000,01 תושבים בלבד?

"ממש לא. אנשים מקריית־שמונה, צפת ורמת הגולן מגיעים הנה כדי לקבל שירותי בריאות, עושים פה קניות של מוצרי מזון, והילדים שלהם לומדים בחצור, אז למה שלא יקבלו כאן גם תרבות? כבר היום מגיעים מכל האזור להיכל התרבות שלנו לצפות בהצגות ממיטב התיאטראות בארץ. תמיד מדברים על המרחק בין פריפריה ותרבות, מבחינתנו זה ממש לא ככה. מבחינתנו חצור מסוגלת להציע אפשרות תרבותית משלה, והברבל'ה מקדם אותנו לחזון הזה".

בישראל 2018, יישובי הפריפריה עדיין שואפים להתרחק מהסטיגמה הפוליטית, החברתית והעדתית הטעונה שדבקה בהם, משוועים להשקעה, לפיתוח. חלק מתושביהם עדיין כואבים את פצעי האתמול, אבל בסדרת כתבות זו, שהתפרסה על פני ערד, נתיבות וקריית־שמונה, בחרנו להתמקד בבני הדור החדש של הפריפריה, שלא שכחו דבר מטראומות העבר, אבל מביטים קדימה בתקווה, ונאבקים למענו באמונה, בונים חזון, פועלים לשינוי, ומנסים להגשים את חלומם.

בין ברי למכשפות

צ'רלי אוחנה, תושב חצור, כבר ניסה פעם להגשים את החלום לפתוח מרכז תרבותי לא רחוק משם. למשך שנה, עד פרוץ מבצע "ענבי זעם" באפריל 96', הכל הלך סבבה והגיע אחלה קהל למועדון הרוק שפתחו אוחנה ושלושת החברים שלו. הם היו בני 22, משוחררים טריים מהצבא, שהכירו בפנימייה של הטכני של חיל האוויר וקרעו את התחת כדי להגניב את הצפון עם מוזיקה מעולה: "רצינו לממש את האהבה שלנו למוזיקה ששמענו בתיכון ובצבא, לפתוח מקום שבאים אליו בערב לשתות משהו ולשמוע את הקיור והסמית'ס ואמנים מקומיים שעושים רוק אלטרנטיבי", נזכר אוחנה (46). "שכרנו מקום בצומת כח. אבא של אחד החברים עבד מסביב לשעון כדי להקים את הבמה, ואת הרוב עשינו בעצמנו - ישנו שם לילות ועבדנו בימים".

הם קראו לו 'דוליטל', על שם התקליט השני של הפיקסיז, וקיוו לעשות הרבה רעש של גיטרות באזור, עד שבאו הקטיושות והשתיקו את הכל למשך חודשיים. "אחרי שנגמר הבלגן והוכרז סוף המבצע, החלטנו לחזור לשגרה ולפתוח מחדש את המועדון. רצינו לחזור בבום, התלבטנו אם להביא את להקת המכשפות שהייתה אז בפיק שלה, או את ברי סחרוף", אומר אוחנה. בסוף הזמינו את המכשפות אבל אפילו ההופעה המטורפת שלהן באותו ערב לא הצילה את המועדון מסגירה חודשים ספורים לאחר מכן. "כלכלית זה היה כמו בעיטה לביצים, הפסדנו הכל", הוא אומר. "כל אחד יצא לדרך שלו, אני הלכתי לעבודה מועדפת, קיבלתי את המענק וטסתי לחו"ל".

זו לא הייתה הפעם הראשונה שאוחנה עזב את חצור. עם סיום הלימודים בבית הספר היסודי אותר כתלמיד בעל יכולות גבוהות ונשלח יחד עם עוד שבעה ילדים ללימודים בתיכון שטיינברג בכפר־סבא: "היינו שמונה ילדים מחצור שנתנו להם הרגשה שהם נבחרת עילית, מצטיינים שהפרס שלהם הוא לקבל הזדמנות יותר טובה, ואז אתה מגלה שזה תיכון רגיל בעיר, ובסוף היום הם חוזרים לבתים שלהם, ואתה לפנימייה".

פריבילגים.

"כן, גם בלונדינים עם עיניים כחולות שלובשים 'טופר' וגורמים לך להרגיש די רע עם הבגדים שלך מהשוק. זה גרם לי לרצות באופן נואש מה שיש להם, אבל בעיקר עורר בי תחושה ראשונית של ילד שהמקום שהוא בא ממנו לא מסוגל לספק את הצרכים החינוכיים שלו".

בכיתה י' עבר לטכני של חיל האוויר. את י"ב השלים בתיכון בחצור, ואז התגייס לגבעתי. מאז הרפתקת הרוק בצומת כח לקחה אותו העבודה ברשות שדות התעופה ובמשרד הביטחון להרבה מקומות בארץ ובעולם. הוא חי במוסקבה, באיסטנבול ובבודפשט, התגורר בירושלים, באילת, באשקלון, בכפר רופין, בצפת ובשנים האחרונות בראש־פינה. כמנהל מעבר ריחן הוא נמצא כמעט כל יום בדרכים.

לפני כשנה, בעקבות גירושיו, חזר אוחנה לחצור עם שלושת ילדיו. הוא וילדיו מתגוררים בשכונה החדשה "אהבה ראשונה" בדירה שכורה בת ארבעה חדרים, שתי מרפסות ו"שכנים כמו פעם, עם דלתות פתוחות וריח של בישולים", אבל מודה שלקח לו זמן להחליט על כך: "חזרתי לגליל כבר לפני שמונה שנים כדי לבנות בית, זה תמיד היה הכיוון. אבל אחרי הגירושים הייתי צריך לקבל החלטה לאן אני עובר. חצור לא עמדה על הפרק".

למה לא?

"קצת אגו, אני מודה, של גבר בן 45 שחוזר לגור בעיר ילדותו. אבל זה עבר לי לגמרי ברגע שמיקדתי את סדר העדיפויות שלי כאב עובד שחייב עזרה עם הילדים, במיוחד עם הקטן. ההורים ושתי אחיות שלי גרים חמש דקות ברגל מכאן, ותמיד יש מהם גיבוי. גם ההנחות במס עזרו לי להבין שהכי נכון לי לחיות בחצור".

וזה מרגיש כמו סגירת מעגל?

"לא בהכרח. עזבתי את חצור בגיל 13. חלק מהחברים שלי מפעם עזבו. חלקם, וגם אני, כבר לא מה שהיינו. אבל זה כן מרגיש לי טבעי כמו לחזור הביתה, כמו לחיות סוף־סוף במקום הנכון שאתה שייך אליו, במקום שהכי מתאים לך".

צ'רלי אוחנה. "זה מרגיש לי טבעי כמו לחזור הביתה, כמו לחיות סוף־סוף במקום הנכון שאתה שייך אליו"

גאווה מקומית

אם לשפוט לפי שיעור ההצבעה הגבוה בבחירות המקומיות האחרונות, 77 אחוז, התושבים בהחלט מרגישים שייכים למקום ונלחמים על עתידו. הקרב היה צמוד, אך מערכת הבחירות שהפכה את הצפון על פיו והכתירה ראשי עיר חדשים, לא עשתה מהפך בחצור. אולי ככה זה כששני המועמדים – שאול כמיסה ושמעון סוויסה - רגילים לרוץ זה מול זה. ב־2003 הביס כמיסה, אל"מ במיל' ושגריר ישראל בבולגריה לשעבר, את סוויסה, מנהל בית ספר ומנהל מתנ"ס. ב־2008 ניצח סוויסה את כמיסה ומאז מכהן כראש עיריית חצור. בבחירות האחרונות שב כמיסה לזירה המקומית, והצליח לסחוף 48.07 אחוז מן הקולות, אבל סוויסה רשם לזכותו 51.93 אחוז, וקיבל לידיו בפעם השלישית את ניהול העיר.

החריקות הצורמות של מערכת הבחירות נשמעו בעיקר מכיוון הרשתות החברתיות שהתעסקו בחייהם של המועמדים במקום במצע שלהם. "זאת הייתה מערכת בחירות מתוחה", אומר שרון הדר, מהנדס יועץ שהגיע לעיר עם אשתו איימי. "מצד אחד, שני מועמדים ראויים, ומצד שני בריוני מקלדת עם פרופילים מזויפים שהפיצו שמועות. הרשתות החברתיות שיחקו פה תפקיד מפתח".

היה אצלכם שיעור הצבעה יפה, 77 אחוז. מצד שני, הציבור מפוצל וחצי ממנו חשב שסוויסה צריך ללכת הביתה.

"אחוז ההצבעה הגבוה מדבר בעד עצמו: הרוב המכריע של התושבים חש תחושת גאווה מהרמה הגבוהה של שני המועמדים ובעיקר מרגיש הזדהות עמוקה עם המקום. אם אנשים לא היו אוהבים את חצור ולא דואגים לה, הם לא היו יוצאים להצביע בהמוניהם. התושבים כאן מרגישים שהם גרים במקום מיוחד שהפך להיות אחד היישובים המובילים באזור הצפון, עם מערכת חינוך איכותית, ששני בתי הספר התיכוניים שלה ברשימת 70 בתי הספר המצטיינים בארץ, אזור תעשייה שוקק חיים, פארקים ושכונות חדשות".

אז אתה מרוצה מהבחירה בסוויסה לקדנציה שלישית?

"מאוד. הוא מנוסה ומכיר את המערכות, ויש לו קואליציה חזקה של שישה חברים במועצה. יש פה תנופה מטורפת, הרעיון הוא לא לעצור אותה".

רועי קבסה (37), יליד העיר, נדד מחצור ובחר לחזור אליה עם אשתו הודיה ושלושת ילדיהם. היום הוא מנהל חינוכי וסגן ראש המכינה הקדם־צבאית של ימין אורד, מיסודה של עמותת "דרך כפר יוזמות חינוך". המכינה מכשירה בני נוער מאזורי פריפריה, רובם בנים למשפחות שעלו מאתיופיה, לשירות משמעותי בצה"ל.

קבסה עצמו, העומד לסיים תואר שני בחינוך, התחנך בישיבה התיכונית בחיספין. "ההורים שלי עשו הכל כדי שאחותי ואני נצליח", הוא מספר. "במשך שנים אבא קם לעבודה בשלוש לפנות בוקר ועבד 12 שעות במפעל מתכת, הוא עובד שם גם היום בגיל 73. הוא ואמא הקדישו לנו את החיים, עשו הכל כדי שנתקדם".

הוא והודיה הכירו כשהיה סטודנט במכון מאיר בירושלים: "הייתי מוכן לאפשרות שנגור שם אחרי החתונה, אבל הלב היה פתוח למקום אחד, לחצור", הוא נזכר. "זה לא רק הבית, זה מקום שמשלב בין חיי כפר לעיר, אתה לא מבודד כמו במושב אבל לא הולך לאיבוד כמו בעיר גדולה".

הודיה מורה בבית ספר במושב קשת, במרחק של 35-40 דקות מהבית. מחיר לא קטן בשביל לגור פה.

"מאוד מתחשבים בה, יש ימים שהיא מתחילה ללמד ב־9, ובסופו של דבר אתה מתרגל. גם את המשרה הזו לא היה פשוט להשיג, זאת כמעט פריבילגיה למצוא באזור עבודה. הודיה נולדה וגדלה במצפה יריחו, לא היה טבעי לה לעבור לחצור, והיום היא מאוהבת במקום. מי שכבש אותה הם האנשים. כמה ימים אחרי שעברנו הנה היא ירדה עם הילדות לגינה, כשנכנס לשם אבא עם הבת שלו מחזיק שקית קרטיבים. הוא חילק קרטיב לכל ילד בגינה, ואמר לאשתי 'זה לא נחמד לראות ילד אחר אוכל ארטיק'. מישהו שרואים עליו שאין לו יותר מדי כסף, אבל יש לו מחויבות ורגישות כלפי הסביבה".

איזה קשיים יש כאן?

"מי שחי בפריפריה אמור ליהנות מיתרון של בנייה עצמית כמו שמתאפשר ברוב יישובי הגליל והגולן, אבל בחצור יש שטח קטן שמיועד לבנייה כזו, והוא תקוע מעל עשר שנים בין מנהל מקרקעי ישראל לקבלנים. במשך שנים לחצור לא היו עתודות קרקע מעבר לתחום הבתים של העיירה. עד היום צריך להיאבק כדי לקבל אישור להתרחב לעבר ההר מצפון. לראש פינה יש הרבה יותר שטחים למסחר ולתעשייה שמניבים הרבה כספי ארנונה לטובת שגשוג המושבה. אם המטרה המוצהרת בהקמת חצור הייתה לייצר מרכז מסחרי שמספק שירותים ליישובים החקלאיים בסביבה, איך תיכננו אותה בלי אפשרות להתפתח?"

השנייה הכי קטנה

חצור הורכבה בראשיתה משתי מעברות ומנתה כ־5,000 עולים ממרוקו. בשנות ה־70 הגיעו אליה עולים מפרס, ובשנות ה־90 – עולים מרוסיה. היום היא העיירה השנייה הקטנה ביותר בערי הפיתוח בישראל, אחרי שלומי. דור המייסדים מהווה עשירית מאוכלוסייתה. כרבע מהתושבים חרדים, רובם חסידי גור שהגיעו למקום בשנות ה־70. באותה תקופה הוקמה הקריה החסידית בצפון העיר, ומאז לא נרשמו אירועים של חיכוך בין הקהילות. ההפרדה מוכיחה את עצמה כאפקטיבית. כמו הצדיק חוני המעגל שהקיף עצמו בעיגול וקבור כאן בסביבה, אולי קצת כמו איש החסד מהפלאפל, מעדיפים בחצור לקחת את זה לאט אבל בטוח, סבלנות כתפיסת עולם.

המיקום הגיאוגרפי של חצור בין ראש פינה לצפת לא השאיר לה הרבה מקום להתפתח, וכך גם העובדה שהיא יושבת על 5.46 קמ"ר בלבד: לשם השוואה, ראש פינה על 3,060 תושביה חולשת על 16.82 קמ"ר, ושטח השיפוט בצפת הוא 29.94 קמ"ר על 35,276 תושבים. עתודות הקרקע שלה, שלאחרונה נבנות עליהן ארבע שכונות, שתיים מהן מאוכלסות במלואן, הולכות ומתרוקנות.

כחלק מהתוכנית לפיתוח הנגב והגליל זכתה חצור בסיוע ייחודי של כ־6.5 מיליון שקל מהממשלה, הכולל תוכניות להקמת שכונות ומרכז מסחרי חדשים, מתחם תיירות, שיפוץ מתחם הקבר של חוני המעגל, ופרויקטים נוספים שחלקם תלוי בהפשרת קרקעות ובהסבתן מאזורי תעשייה למסחר. במקביל, בסוף 2013 אישרה הממשלה העברת 320 דונם מראש פינה לחצור. בימים אלו שוקדים בעיר על פיתוחם, אך יכולתה של חצור לגדול עדיין מוגבלת, למרות שלאחרונה עלתה בדירוג הסוציו־אקונומי מאשכול 3 ל־4.

אחרי שלושים שנה ללא בנייה רוויה, החלה חצור להתרחב. "אהבה ראשונה", "צמרות הבוסתן" ו"כרמים" הם חלק משמות השכונות החדשות שמזכירות יישובים קהילתיים, עם כבישים רחבים, כניסות מטופחות ונוף גלילי מושלם של הרים בחום וירוק. שרון ושי קושמרו, הורים לשלושה, גרים בשכונת כרמים זה חמש שנים. כשהם שותים קפה בגינה הם יכולים לראות את עמק החולה. שרון היא ילידת קריית־שמונה, ושי בא מצפת. "חצור בכלל לא הייתה אופציה", היא מודה היום בחיוך. "שי דיבר על נהריה, ואני העדפתי לגור קרוב להורים. אם אתה זוג צעיר מהאזור, הבחירה הראשונה שלך לא תהיה חצור".

אז מה קרה?

"שי ואני גרנו יחד בשכירות בצפת, כשאני עבדתי במפעל טבע והוא בעסק לאיטום גגות. היינו צריכים לפנות את הדירה עם סיום החוזה והתלבטנו לאן ממשיכים. תוך כדי האריזות קפצתי לעשות פדיקור אצל חברה בחצור, היא סיפרה לי על יחידת דיור מקסימה שעומדת להשכרה. עוד באותו ערב שילמתי לבעלת הבית צ'קים לכל השנה, ומאז כבר יותר משבע שנים אנחנו בחצור".

לפני כשנתיים התחלפה ההנהלה במקום עבודתה והתנאים השתנו: "כל השנים לא דרשו מאמהות לעבוד משמרת ערב, אבל המנהל החדש הודיע שאין יותר הקלות. הבנתי מיד שאין סיכוי שאני מוותרת על השעות הכי חשובות ביום עם הילדים", היא מסבירה.

היו התלבטויות?

"ברור. באזור שלנו לא פשוט לוותר על משרה אחרי עשר שנים. בנוסף, כבר התחלנו לשלם משכנתה ולבנות את הבית. לקחנו על עצמנו התחייבויות כלכליות, הכי מלחיץ".

מה שעזר לה להחליט היה תחביב צדדי של שזירת זרים מפרחי משי ועיצוב עוגות, שהחליטה להפוך למקצוע לאור התלהבות הסביבה. שולחן האוכל בבית עמוס ביצירות שוקולד שיחולקו למחרת לאורחי בת־מצווה אחת. "מתוקים מהלב" של קושמרו הביא לה את העבודה שהיא הכי אוהבת עד הבית.

עוגת פורטנייט, עוגת גמילה מעישון – כל עוגה זו יצירה של שעות, עניין לא זול בכלל. יש קהל?

"את צוחקת? אין מסיבה בלי עוגה. כולם, בכל מקום, רוצים להראות כמה הם משקיעים בילד. אנשים משלמים 052־003 שקל לעוגה, ולא מוותרים על בר מתוקים באירוע".

איך את מסבירה את זה? הרי השכר הממוצע כאן אינו גבוה. 6,772 שקל.

"לדעתי רמת החיים כאן גבוהה בהרבה מהמרכז. בתל־אביב יש עבודות מצוינות ואחלה קריירה, אבל בלי עזרה מההורים החיים קשים. הידיעה שההורים שלי או של שי מתניעים את הרכב ובתוך כמה דקות הם פה להוציא ילד מהגן או לשמור עליהם כשאני יוצאת לאירוע – שווה הרבה יותר מכל כסף שאפשר להרוויח".

משפחת קושמרו. שרון: "בתל־אביב יש אחלה קריירה אבל בלי עזרה מההורים החיים קשים"

הנה הכסף

כבר ב־95' הבינו צעירי האזור שביחד הם חזקים יותר. תוכנית הדגל של הסוכנות היהודית "שותפות 2000" הושקה לראשונה בין יישובי צח"ר (צפת, חצור, ראש פינה) לבין אנשי הקהילה היהודית בפאלם ביץ' פלורידה למטרות סיוע הדדי ויצירת קשרים. ב־2012 יצאו איימי ושרון הדר לפאלם ביץ' – הוא מטעם צפת והיא מטעם חצור, שם השתתפו בצוותי היגוי והחליטו בין השאר על פתיחת תוכנית למנהיגים צעירים שקיימת עד היום. "לפני שנסענו היינו צריכים לקבל החלטה איפה אנחנו הולכים לחיות", נזכרת הדר, שניהלה את המתנ"ס ביסוד המעלה במשך חמש שנים. "ידענו שכלכלית נכון לנו לקנות בית כמה שיותר מהר כי המחירים עולים, ואין בכלל קרקעות לבנייה". הם התלבטו בין ראש פינה לחצור. "נמשכתי לרעיון של חיים בראש פינה, ואיימי אהבה את שכונת נוף כנרת בצפת – שם גרנו תקופה בשכירות", מוסיף שרון, שהצליח למצוא אז עבודה כמנכ"ל החברה־הבת של תאגיד המים והביוב שנותן שירות ל־13 יישובי האזור.

אז למה החלטתם ללכת על חצור?

"בדיוק הודיעו על הנחת מס משמעותית שבאה לידי ביטוי ב־3,000 שקל נטו לשנינו יחד. לזוג צעיר זה סכום דרמטי שמשנה את התמונה ומאפשר להיכנס להתחייבות של בניית בית ומשכנתה".

את הבית שבו הם גרים עם שלושת ילדיהם תיכננו יחד לפי חלומותיהם. כעת שרון הולך בעקבות חלום נוסף: משרד מהנדסים־יועצים משלו. המשרד "הדר מהנדסים יועצים" נמצא בכניסה לבית, ליד צמחי הנענע והלואיזה, הלימונית והשיבה, שאותם הוא קוטף לתה. "זאת הייתה השאיפה שלי הרבה זמן, ואחרי שמונה שנים במקום עבודה מסודר באזור כל כך בעייתי מבחינת תעסוקה, הייתי צריך לגייס קצת אומץ".

כמה עבודה אתה צופה שתהיה לך?

"כמות העבודה נגזרת מכמות הבנייה, מהיזמות ומהיקף ההשקעה בתשתיות. כאן, באזור, רוב הבנייה היא צמודת קרקע, היכן שממילא אני לא רלוונטי. תוסיפי לזה שההשקעה של הממשלה והרשויות בתשתיות נמוכה כאן מזו שבמרכז, ותביני שבכל מקרה העבודה שלי תחייב אותי לנסוע בכל רחבי הארץ".

גם איימי עשתה שינוי מקצועי ולמדה הוראה. "העבודה כמנהלת מתנ"ס חייבה אותי להיעדר מהבית בדיוק בשעות הכי ביתיות", היא מסבירה. "הגעתי להחלטה שקריירה היא חשובה, אך בשנים הראשונות של גידול ילדיי אני בוחרת בעבודה שיותר מאפשרת לי להיות חלק פעיל בגידולם", היא מסבירה. "בלי ההורים של שנינו לא הייתי עושה את זה. גם היום בדרך לתואר שני אני נעלמת כל יום שלישי עד הלילה. ההורים של שרון מוציאים את הילדים מהגן ומבית ספר. אני מגיעה לבית מבריק, עם כביסה מקופלת וילדים ישנים. היה הרבה יותר מאתגר לעשות את זה בלעדיהם".

כיום היא מורה, מחנכת ורכזת חינוך חברתי בקריית החינוך אורט, אך ממשיכה לעסוק בצורכי הציבור ובפורומים קהילתיים. "אחרי קיפאון של שנים, חצור גדלה ומתפתחת, אנשים סוף־סוף יכולים לבנות פה".

איימי הדר עם בעלה שרון וילדיהם. "אחרי קיפאון של שנים, אנשים סוף־סוף יכולים לבנות פה"

היית חברת דירקטוריון של החברה הכלכלית בעיר, מה הצלחת לראות מקרוב?

"בשנתיים האחרונות העבירו תקציבים ממשלתיים, וזה נתן פה בוסט של כמה מיליונים שהופנו מיד לבנייה של מעון ומרפאת טיפת חלב, עמודי תאורה, שיפוץ כבישים והקמת חניונים. מרגע שיש כסף, הזרוע הביצועית של העירייה הופכת להיות חזקה, הפרויקטים זורמים וסוף־סוף מתרחשים פה תהליכים של קניית ומכירת דירות, תושבים חדשים".

זה בשל ההחלטה להפוך את חצור לעיר?

"כן, אבל התקציב לא מיועד רק להקמת שכונות אלא גם להקמת בית יזמים (WeWork) שיספק חלל עבודה, שירותי משרד וחדרי ישיבות, ויושק בקרוב וגם לפיתוח והרחבה משמעותית ב־320 דונם של אזור התעשייה שיביאו ליצירת מקומות עבודה חדשים".

עכשיו רק נשאר לקוות שההשקעות יוזרמו ליעדן.

"לקוות ולעשות. מה שטוב בפריפריה זה שהיא שומרת על התמימות ועל גבולות בריאים של משפחה וקהילה. יש כאן קהילה חמה, אכפתית, משפחתית, שלא רק חולמת אלא גם עושה. מה שלא יהיה עם תקציבים ממשלתיים. חשוב לי שתכתבי שאני קמה כל בוקר בחיוך, והולכת לעבודה במקום שאני אוהבת ומאמינה בו".

מבטיחה.

משבר ברחוב

אחרי שבחרה ללמוד מזרחנות וחלמה לעבוד בשירות המדינה, קיפלה הדס זעפרני (35) את החפצים בדירתה ברמת־גן לאחר שש שנות מגורים, עלתה על הרכב שלה ונסעה לחצור. "התכוונתי לנוח שבועיים בבית לפני שאני מתחילה לחפש עבודה במרכז", היא אומרת, "הכיוון שלי היה עבודה במשרד ממשלתי, זה אומר או תל־אביב או ירושלים".

זה היה באוגוסט 2010. המל"ג פירסם אז הודעה בדבר פתיחת חוג לפיזיותרפיה במכללת צפת, וזעפרני שכבר שילמה שכר דירה ברמת־גן לעשרת החודשים הקרובים, עשתה פניית פרסה, נרשמה ללימודים שם וחזרה הביתה.

"אף פעם לא רציתי לעזוב את חצור", היא אומרת. "תמיד הרגשתי שהיא נותנת לי תחושת ביטחון בסיסית, עוטפת אותי, רואה אותי מקרוב". הנחיתה בבית הייתה רכה: "מצאתי פה חברים סטודנטים מהאזור, אוכל טוב וכביסה אצל אמא, מה רע?". בזמן הלימודים עבדה במרכז לצעירים. "הנחיתי קבוצות מנהיגות שקראנו להן 'צעירים חוזרים': חבר'ה עד גיל 40 שעבדו ולמדו וגרו מחוץ לחצור, משהו כמו שבעה אנשים שנפגשו כל שלושה שבועות כדי לנסות ולהבין מה יש פה שהם אומרים בביטחון שיחזיר אותם לעיר. באותה תקופה החליפו את רוב שמות הרחובות בעיר, ואני זוכרת שהם חוו את זה כמשבר, כעסו שלקחו מהם זיכרונות, כאילו שהם פוחדים לאבד את הקשר עם מי שהיו פעם".

כמה מהם חזרו לגור בחצור בסוף?

"שלושה, אבל זה לא אומר הרבה. בשכבת הגיל שלי הרוב נשארו אם לא בעיר אז באזור. במושב, בהרחבה או ביישוב – מקסימום חצי שעה מכאן".

הדס זעפרני. "בשכבת הגיל שלי הרוב נשארו אם לא בעיר, אז באזור. מקסימום חצי שעה מכאן"

ולמה הם עוזבים?

"הם דיברו הרבה על תעסוקה אבל לא כגורם יחיד, זה תמיד מורכב יותר. יש סתירה בין מה שמעודדים אותם ללמוד – מקצועות הנדסה - לבין המציאות בשטח שלא מציעה מקומות עבודה. זה מבריח אותם מפה, ברור".

זעפרני חזרה בגיל 27 למקום. לפני כשנה קיבלה לידיה את הניהול של בית הקשיש, וזה שנה היא גם המנהלת של עמותת "ביתי בחצור הגלילית" – קבוצת בנייה שהתארגנה דרך המרכז לצעירים. "לבנות בית זו הרפתקה כלכלית מפחידה, וזה מודל שמקל על הפחד, אתה עושה הכל יחד עם אנשים שיהיו השכנים שלך".

היא עורכת לי סיור במבנה המשופץ שבו מבקרים מדי יום כ־35 קשישים. "אין בחצור בעיה של קשישים בודדים, ואין תופעות של חוסר ביטחון תזונתי. אם את מחפשת מכנה משותף, זה חוסר הרצון שלהם ליפול למעמסה על משפחתם, וגם הרצון שלהם לחתן אותי", היא צוחקת.

בטח צפית ב"סאלח, פה זה ארץ ישראל". הם מדברים על התקופה ההיא?

"בוודאי. לא פחות מהסרט השפיע עליי ערב שהתקיים פה בשנה שעברה, 'אקדמיה בכיכר'. נחשפו מכתבים ומסמכים שכתבו תושבי ראש פינה על השכנים שלהם מחצור, על ההורים שלי. נחרדתי מהביטויים, מאיך שהם ראו אותם, ממה שהם חשבו עליהם. הערב הזה חילץ אותי ואת בני הדור השני והשלישי מהמקום המתנצל, והזכיר לנו שאנחנו כבר לא שם, אנחנו חזקים יותר מאי־פעם".