אני מודה שהייתי מוכרח להגיע לעינת נתן כבר מזמן – ממש דיברתי על זה עם האישה, אמרתי לה "אנחנו מוכרחים ייעוץ", והיא אמרה: "אז בוא נטלפן לעינת נתן", ואני אמרתי לה: "פחחח, את ראית את הספר שלה? קוראים לזה 'חיימשלי' והיא מצולמת בתקריב על העטיפה רק כי דחוף לה להראות שהיא נראית כל כך..."
"מה?" תבעה האישה.
"היא נראית טוב", נאנחתי. אולי לא השתמשתי במילה המפורשת "טוב" אלא במילה מפורשת.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
"ומה זה קשור?" המשיכה האישה.
"לא יודע. יועצת ילדים לא צריכה לשים את עצמה במרכז ולהיראות כל כך... ככה. היא צריכה להיראות יותר כמו..."
"איך?" האישה איבדה סבלנות.
"אולי יותר כמו מיכל דליות".
כן, אני יודע; אני אידיוט. אולי זאת הסיבה שאני מגדל שני ילדים כבר כמעט עשר שנים ולא למדתי כמעט כלום. בהתחלה זה עוד היה קל – כי זה היה כל כך קשה עד שלא היה בכלל זמן לחשוב במונחים כמו "טוב לי? טוב להם? מה אני עושה לא בסדר מלבד העובדה ששוב דפקתי לו את הראש בכיור בהוצאה מהרחיצה?"
אבל מרגע שזה הפך לסוג של משרה המתקיימת בשלמותה לצד המשרה המלאה שלי; ומרגע שהתינוקות הפכו לפעוטות, והפעוטות לילדים, והילדים לטיפוסים שמתעניינים בטלפון הנייד שלי הרבה לפני שיתעניינו בי; וגם תובעים ממני שירות והגשה בתקיפות שהופכת אותי לדיילת חסרת אונים בטיסת אל על חרדית נוספת ערב כניסת שבת, וצורחים את נשמתם במחאה על כל שטות (היי, יערה) ברמה שהופכת אותי מודאג בעיקר סביב הסוגיה האם זכרנו לסגור את כל החלונות בבית – מהרגע הזה, הלך עליי.
כלומר, זה כישלון די מובהק שלי, הילדים. לפחות ככה אני מרגיש. לא שהם איומים במיוחד; הם פשוט הם; תוצר כל־ישראלי נוסף של הורות כל־ישראלית רכה ככפפה, מכילה כפיתה, מרעיפה כנדבן אמריקאי, מגוננת כממ"ד וחששנית כסנאי. והאמת היא שאיבדתי מזמן את תחושת המה־נכון. אין לי מושג יותר: אולי אני אמור לאפשר לילד ארבע שעות פורטנייט ביום, ואז טלוויזיה, כי ככה בדיוק ייראו חייו הבוגרים: מול מסכים. אולי אני אמור לאפשר לילדה לחמוק מחוגים שהתחייבה אליהם רק כי לא מתחשק לה ואצלנו לא מכריחים. לא יודע. ואולי להפך; אולי אני צריך לשאוב השראה מחינוך רוסי ואסייתי. תראו איזה ילדים אלופים – באתלטיקה, בכינור, במתמטיקה – מולידה משמעת קשוחה מספיק. ותראו אותי; מאביס אותם במסכים ובגירויים, מאפשר להם התעניינות חלקית מדי בלימודים, משמש כצוות הבידור הפרטי שלהם, מביא אותם למצב שבו חמש דקות שיעמום נראות להם כגזרת גורל זהה לזו של עמידה בתור במעדניה: אם ממש מוכרחים, הם יעמדו בזה.
כל זה הופך אותי להורה די דלוח ורופס. כזה שניגש להעיר את ילדיו בבוקר כפי שניגשים להאכלת טיגריס בספארי; כן, הוא בכלוב והוא ממושמע והוא מכיר אותי, אבל הוא עדיין מסוגל, אם אני בא לו לא בטוב, להוריד לי את הראש בביס.
בשלב הנוכחי אני מתקשה למתוח מולם אפילו את הגבולות המשמעתיים הישנים של מיכל דליות, בשעה שעינת נתן היא כבר הדור שאחרי דליות; הדור שאומר: גבולות הם לא באמת הסיפור; הסיפור הוא הבטלנות והפינוק שלך כהורה, וחוסר יכולתך לעשות את מה שצריך להיעשות.
אוקיי, מקובל. אבל עכשיו אני גם צריך לשלם כסף כדי לשמוע את זה ממנה אישית?
ואז באה ההצעה להיפגש איתה לצורך כתבה, ואהובתי אמרה: נו, בבקשה. חינם.
זכות הצעקה
זהו אינו סשן טיפולי. זה גם לא ממש ראיון. זו יותר, הייתי אומר, שיחה בין אב מודאג לשניים לבין אם לחמישה שעושה רושם כל כך בלתי מודאג עד שזה קצת מדאיג. נתן, 47, מטופלת – מדי יום החל משעות הצהריים, אז היא מסיימת את שאר עיסוקיה כדי להתפנות לטיפול הזה – בילדיה, בני 6 עד 18. 13 הריונות, היא מסגירה לקראת סוף שיחתנו, נדרשו כדי להגיע לחמישייה הזו, לחיבור רב־המכר "חיימשלי", לקריירה תקשורתית משגשגת ("משפחה גרעינית" בגלי צה"ל, הפודקאסט המצליח “אמא אמא” עם הילה קורח, אינספור פינות טלוויזיוניות), לדירה נעימה בנאות אפקה עם בעלה, איש התקשורת יובל נתן, ובעיקר לניסוחה של עמדה הורית מפורטת, חד־משמעית אבל מורכבת. כזו שאיננה נמזגת בקלות לתבניות נוחות מסוג "שימו גבולות" או "בשבוע הראשון תעשו ככה" ("זו הבעיה שלי", נתן מודה. "יובל אומר לי: את לא מביאה מסר שהוא ברור להמונים – תעשו אחת, שתיים, שלוש. אבל זה באמת מורכב").
אני מצידי מביא למפגש עם נתן ערימה של מצוקות הוריות, ומה שאני באמת רוצה זה לתת לה את הקודן לילדים, להגיד לה: "קחי, תתקני מה שצריך, תסמסי לי כשזה מוכן, אני אבוא לקחת אותם". אבל העניין עם נתן – וזה סוד קסמה – הוא שהיא, בערך, כמוני. נחרצת יותר, בסדר, אבל אין בדמותה שום דבר חינוכי במובהק. היא מפורשת, נועזת, גסה לעיתים, ובעיקר מצחיקה מאוד. בשורה התחתונה, היא מסכימה, הורות איננה כל מה שפייסבוק הבטיח. "ובסוף זה גם די משעמם אותנו כבוגרים, וילדים לא באמת משרתים שום דבר באני האגוצנטרי הבוגר שלנו – ומצד שני, אין לנו ויכוח שזה הדבר הכי משמעותי, נכון?"
לא, אין לנו. אבל למה הדבר הכי משמעותי הזה מרגיש, רוב הזמן, כמו מלחמה?
"כי כרגע המלחמה ההורית היא לא בכיוון הנכון והיא אבודה", טוענת נתן. "אני רואה הורים וכואב לי הלב; הם משקיעים כל כך הרבה אנרגיות, הם גמורים, הם מרגישים חרא הורים, והם עושים את כל השגיאות האפשריות".
ובכן, תודה על שרטוט דמותי בקווים כה מדויקים, אבל מה אני בדיוק אמור לעשות כשהילדה שוב מסרבת לקום מהמיטה בבוקר וצורחת את נשמתה בכל פעם שאני מתקרב? מה השגיאה שלי פה? שהתקרבתי? שהתעוררתי? שנולדתי?
אני מצפה שנתן תגיד, כמקובל, שלילדה חסרים גבולות, אבל לא. "הילדה שלך נעה על ציר שבו כל מה שייתן לה משמעות – לאו דווקא חיובית – בתוך התא המשפחתי כרגע, היא לוקחת. ואם היא מתארגנת בבוקר ועושה הכל ומישהו אומר לה 'כל הכבוד', זה נחמד. אבל אם היא לא מתקדמת, ולא בוחרת בגדים, ואבא ואמא מתחילים לריב, ובסוף אתה גם נותן לה איזו הרצאה – אז הילדה גילתה שהיא הרבה יותר משמעותית בבית כשהיא לא משתפת פעולה, ואז זה 'ערב טוב קיסריה'".
אז להכיל את זה?
"זה העניין; שאתה לא מסוגל להכיל לשנייה אחת את התסכול שלה. אנחנו רוצים שהילד שלנו יירגע במיידי, ולא מתמודדים עם הציר ההתפתחותי של ילד, שאם הוא פוגש תסכול – וזו זכותו הקונסטיטוציונית לצעוק ולא להיות מרוצה – אנחנו לא מסוגלים להכיל את זה. אנחנו רוצים חיים קלים. וילדים הם עם מאוד אופטימי – כלומר שאם אתמול היא צרחה שעה וחצי ובסוף קיבלה מה שרצתה, בפעם הבאה קטן עליה לצעוק שלוש שעות".
אבל ניסיתי לא לתת. ולתת. ולאיים. ולהבטיח. ניסיתי הכל.
"כי אתה הורה שלא סגור על עצמו ומנסה הכל, ובגלל שאתה לא עקבי הילדה אומרת: בוא נראה מה הוא יעשה היום. הילדה מחפשת משמעות, ואם אתה כהורה לא מסוגל להכיל תסכול ורוצה את החיים שלך קלים, אתה תגדל ילדים מאוד מפונקים – והורים לא סתם מרגישים היום כישלון, כי ילדים מפונקים זה בעיניי כישלון על־חלל".
אז להיות חד־משמעי ותקיף ועקבי, ולגרור את הילדה הצורחת והמפרכסת שלי בכוח לבית ספר בשמונה? עם כל הווק־אוף־שיים הזה שבו כולם ברחוב מסתכלים עליי ותוהים אם לטלפן קודם לרווחה או למוקד העירוני?
"זה קרה לי הרבה, ואצלי זה יותר גרוע כי אני שומעת מאחורי הגב: 'זאת מדריכת הורים, תסתכלו עליה'. ואני גוררת את הילד בלי למצמץ, אוקיי? כי בחוזה שלי מול הילדים הם לא אמורים להיות מרוצים. הם כן אמורים לפגוש את החיים ולקבל את ההורה שיש לו סבלנות לתהליכי הלמידה שלהם, והוא מסוגל להיות – בעיקר בואכה גיל ההתבגרות – הבאד־גאי. 'שרופה עלייך, מתה עלייך, אבל לא מאפשרת לך לנסוע לאילת. אני האישה הרעה, נעים מאוד'".
אז בסוף זה כן לשים גבולות ולהיות נוקשה.
"לא. אני אומרת שהתפקיד הראשוני שלנו כהורים זה להבין שאנחנו מופקדים על הדימוי העצמי של הילדים שלנו ועל מנגנוני המוטיבציה שלהם. ולכן, בניגוד לעולם החיצון שלא יריע להם על כל ציור ויבחין בנפלאותם – אנחנו כן אמורים לעשות את זה כמלאכה יומיומית. ואם יש בילד שלנו תכונות שלא נמצאות בשיא נפלאותן או שעוד לא התפתחו לגמרי – נניח שלילד אין סבלנות – אז כהורה, אני מצווה להתחיל לגדל עבור הילד הזה סבלנות. למצוא בו את אחוז הסבלנות האחד שיש לו מתוך ה־99 אחוז חוסר סבלנות. ילדים לא לומדים מזה שאומרים להם 'ככה לא' או 'בוא תקשיב מה אתה אמור לעשות'. אני רוצה לגדל ילדים שבבגרותם יגידו: בבית שבו אני גדלתי תמיד ראו את מה שיש, את מה שעובד. לא מנעו ממני קושי ומאמץ".
אז תני לי להבין: לגרור את הילדה לבית הספר אבל בו־זמנית לראות את הטוב שבה?
"כשצריך לצאת בשמונה, ברגע האחרון אני אגיד לו: או שאני לוקחת אותך או שאתה בא לבד. ואם אני לוקחת אותו – אני לא כועסת עליו. הוא לא עשה לי משהו. אני מפגישה אותו עם החיים ועם השעון. בלי עצבים, בלי להפעיל כוח, בלי לצעוק עליו, 'זה מה שקורה', כי אז אני משפילה אותו ואת עצמי בדרך. אני יכולה לפנות ילד כמו שטיח, ועדיין להגיד לו: אני יודעת שאתה ממש לא רצית לצאת. ואיך שאנחנו נכנסים לאוטו, חוגרים חגורה, אנחנו שמים שיר ואני אומרת לו: סחתיין עליך שהתגברת על זה".
את מפרגנת לו?!
"בהתקף זעם, המטרה ההורית היחידה צריכה להיות לתת לילד להרגיש שהוא מובן, כי רק אז רמת החרדה שלו תרד. וכן, זכותו לצרוח, אבל כשהוא יתגבר הוא יוכל להיעזר בי, אני אהיה שם בשביל להריע לו ולהגיד, 'איזה יופי אתה יודע להירגע'. אבל בשעה וחצי שהוא צורח, לא לסגור אותו בחדר, לא לאיים, לא לייצר שום דבר רגשי. רק להאיר בפנס על היכולות שלו להירגע או להתגבר".
תודעת שירות גבוהה
נשמע קשה מספיק, אבל התקף זעם בסדר גודל מלא הוא, כמובן, פריבילגיה לעומת היומיום הסיזיפי המשפיל שבו הילד שלי פוקד עליי – בטון המדהד לי מאינספור רס"רים הניצבים לצד עץ בבסיס כשלמרגלותיהם דלי עם צבע לבן – "אבא, מים!" אז מה, אני אומר לנתן, כשהילד דורש במפגיע מים, אני אמור להגיד לו, "איזה יופי אתה דורש?"
נתן מודה שאין לה בעיה להביא מים ("אני בתודעת שירות מאוד גבוהה"), אבל כשהילד מתחיל לנג'ס עם מים! מים! מים! מים! היא תביא לו מבלי לייצר קשר עין. "וכשהוא עסוק במשהו אחר ואומר לי רק פעם אחת, 'אמא, מים', אני עוצרת לרגע ונותנת שם עשר שניות עבודה: 'בן אדם, אתה קולט מה קרה פה עכשיו? אמרת פעם אחת. איזה נעים. איזה סבלני אתה. הנה זה מתחיל לגדול, הדבר הזה, אני מרגישה! תפרסמו ידיעה ב־Ynet! אז הנעתי פה מנגנון מוטיבציה דרך זה ששנייה עצרתי על התחנה החיובית, הייתי מספיק סבלנית, הראיתי לו שקלטתי מה שקורה פה".
זה לא עובד כשאני אומר לילד שלי, "איזה יופי אתה יודע לקרוא, בוא נראה אותך מצליח לקרוא ספר במקום להיות כל היום על המסכים. בוא נראה אותך משתעמם לרגע".
"אתה לא יכול לעצב את הילד בדמות רצונותיך, ובוא, המסכים הם לא האויב הכי גדול – הפינוק שלנו והציפיות שלנו כהורים הם האויב. וזה שאנחנו לא יכולים לעמוד בזה שילד צועק שמשעמם לו, כי אנחנו לא יכולים להכיל את התסכול שלו, ואנחנו מרגישים שאנחנו צריכים לתת לו בראש או להפיג לו את השעמום, זה האויב הכי גדול".
אז להכיל את התסכול שלו?
"כן. וגם להצטרף אליו. להגיד לו: וואללה, אני הכי מבין אותך בעולם. גם אם לי היו מוציאים עכשיו את הטלפון מהיד הייתי משתעממת. אם הייתי צריכה להיכנס עכשיו לשירותים בלי טלפון – לא נעים”.
כשאני הייתי ילד לא היה לי טלפון בשירותים ובכל זאת עשיתי הכל.
“יופי! איזה משפטים של אבא”.
אז מה, לתת להם מסכים חופשי?
"מסכים זה דבר הרבה פחות גדול ממה שאנחנו חושבים. כולנו מתעסקים כל הזמן רק בטבלת האקסל של זמן המסך, במקום במה שהמסכים לקחו ואנחנו כהורים צריכים לתת. לדוגמה: אם פעם התפקיד ההורי היה להכניס אינפורמציה לתוך התא המשפחתי, ו'בוא אני אסביר לך איך באים ילדים לעולם', כיום התפקיד ההורי הוא לתווך אותה. כי הילדים שלנו ייצאו לעולם ויפגשו את כל האינפורמציה, והיא לא תהיה מאורגנת או מסודרת ואנחנו לא בהכרח רוצים שהם ישמעו את זה מילד אחר. אתה לא בהכרח רוצה שהילדה הראשונה שלך תפגוש את הילדה החמישית שלי, שמדברת כמו גרושה בת 37 וכבר שמעה מהאחים שלה את כל האג'נדה לגבי יחסי מין, המתיחות בצפון, גידולים ממאירים ומה קורה לחיות אחרי המוות – אתה רוצה להכין את הילדה שלך בעצמך לפני זה. אז הנה אחד התפקידים ההוריים הנוכחיים. אבל אנחנו שמים קוד על הטלפון, ושתקפוץ לנו אזהרה כשהם ייכנסו לפורנו – ואנחנו יושבים כמו מפגרים, סליחה, על השאלטר, וכאילו ישנים בשקט, בלי להביא בחשבון מה המחיר של לסגור לילד את המחשב – שזה הגירוי הכי מענג מבחינתו, זה הסקס־סמים־רוקנרול שלו – ועכשיו סגרת לו והפלת אותו לתוך ואקום של כלום, ואתה עוד אומר לו 'תקרא ספר'? לא, תמות!"
את לא מגבילה להם שעות מסך?
"אני לא סופרת להם שעות בכלל. אני סופרת לעצמי: כמה דקות – עזוב שעות, נוריד את הרף – הייתי עם הילד הזה באינטראקציה ברמת 'בוא תארח לי לחברה בזמן שאני חותכת סלט ואני רוצה לספר לך משהו', ואם בארוחת ערב כולם יושבים ומדברים ואיזה כיף, ועל הלימודים הוא מספיק אחראי, יש לו חברים והוא פוגש אותם גם בעיניים ולא רק במסך – אז עשיתי את שלי לגמרי. בהנחה שהוא ילד עצמאי, שמנגנוני המוטיבציה שלו בסדר ושהוא מתפקד? תסביר לי מה עוד אני אמורה לעשות.
הבשורה על פי נתן מורכבת, אבל חיונית וכמעט פורצת דרך בעולם ההדרכה ההורית שנצמד עד היום באדיקות לכללים נוקשים, הפרדות ומתיחת גבולות. נתן ליברלית ביחס לילדים ולעצמכם מולם. היא בעד להניח לילדים להתנגש עם הראש בקירות העולם בכוחות עצמם. הורות הליקופטר – שבה ההורה עובד עבור הילד – שנואה עליה. "אנחנו צריכים ללמוד ממה שקרה לילדים שההורים שלהם הפכו אותם למילניאלז. זה על הפנים בעיניי. זו טרגדיה, בעיקר בשבילם".
ואולי המורכבות החדשה הזאת מתאימה לילדים המורכבים של עכשיו. בוודאי למתבגרים. ונתן מודה שהיא עפה על מתבגרים עכשוויים. "אני מרגישה את הכאב שלהם, ויש שם הרבה דברים שהם מאוד מבלבלים. כי אם כשאנחנו גדלנו החלוקה הייתה ברורה – היה את הערסים והחננות – היום זה נורא קשה. הילדה שלי, למשל, מדברת כאילו יש לה אבנים בפה – והיא מעולם לא שמעה פונטיקה כזאת, אז למה היא מדברת ככה? – והיא מתלבשת אללה־יסטור, אבל מצד שני היא למדה עכשיו תוכנת עריכה ברמות מטורפות ויושבת על זה 14 שעות רצוף, ושומעת מוזיקה שאני לא מאמינה שילדה שלי – אחת מתוך חמישה – הצליחה ככה להתחבר למוזיקה איכותית. אבל היא ערסית קטנה וגם רואה סרטים זבל, והנה אנחנו ברב־שכבתיות. אז הם הרבה יותר מבלבלים. התפקיד שלי כהורה הוא להוכיח שאני רואה את מה שיש, לא את הקנקן. ואני חושבת שזה די מגניב לחיות עם אנשים שהם חצי מבוגרים, הם קצת שותפים בבית שלך".
בכלל, נתן היא תומכת גדולה בחיי דו־קיום עם ילדים. את שעות אחר הצהריים והערב היא מבלה בבית עם ילדיה, מבלי להפוך למפעילה משום סוג. "לפעמים מתאים לי לשחק איתם, לפעמים לא. אני לא דורשת מהם שיעשו משהו פרודוקטיבי או שיתעסקו במשהו מסוים. רוב הזמן אנחנו שוהים זה במחיצתו של זו, וכל אחד עושה את ענייניו. הכל מתרכז פחות או יותר סביב המטבח, המתבגרים נכנסים ויוצאים מחדריהם – אבל מאוד נוכחים – זה מין בלגן כזה, חיובי בעיניי".
נשמע פשוט.
"בסופו של דבר, אנחנו קצת עושים דרמה גדולה מדי מהתפקיד ההורי. כשגדלים אצלך ילדים בבית ואתה דואג שהם יהיו עצמאים – להתלבש לבד, להתעורר בבוקר לבד, ללמוד לבד ולא להיזכר לעשות עבודת שורשים ב־12 בלילה - אתה בסדר. אני לא בפוזיציה הורית של 'בוא נקבע את החוקים והגבולות שלנו בבית'".
מה החלופה לגבולות?
"ללמד ילד את ההיגיון הפרטי של המשפחה שלי, ואיך הוא אמור לחשוב בעתיד. כהורים, אנחנו נוטים תמיד להחצין את שני צבעי הקיצון של הרמזור – אדום או ירוק, מותר ואסור. בעיניי מה שמעניין זה הכתום. הרי על רוב מה שהילדים שואלים אותי בא לי להגיד להם 'לא'. אני שומעת 'אמא?' – ישר בא לי להגיד: 'לא, אחלה? עזבו אותי'. אבל אם הילד בא ואומר לי שבא לו מקדונלד'ס אחרי בית ספר, אני שואלת: 'מה חוגגים?' והוא עונה: יומולדת של יונתן. ואני: 'יופי, מזל טוב. כמה כסף אתה מתכוון לבזבז שם?' והוא אומר: נשארו לי 30 שקלים משבוע שעבר, אני צריך עוד עשרים. 'אחלה, איך אתה מגיע?' עם חברים. 'נוסעים באוטובוס?' כן. 'יש מצב שאתה מסמס לי כשאתה מגיע?' כן. 'אז יופי, אחלה, צא ובלה'. וכרגע הילד שלי למד ממני הרבה יותר".
המיץ של האופטימיות
אין לי מושג איך היא עושה את זה, אבל נתן מדגמנת – מבלי להתכוון – סוג הורות שנראה כמעט נטול סבל. אני יודע שזו אשליה, ונתן תהיה האחרונה להכחיש את הקשיים, אבל אין לה בעיה להודות ש"אני אוהבת להיות אמא. אוהבת את הדבר הזה".
אם הייתה יכולה, לדבריה, הייתה ממריאה גם לתשעה ילדים. "אני נורא מרחמת על אנשים שיש להם רק ילד אחד. כשיש הרבה ילדים זה כמו ערוגה כזאת, שאתה צריך רק לדאוג לשים טפטפות על כולם. ילד אחד זה כמו לגדל סחלב או בונסאי".
לגבי אבא – נתן מברכת על האבהות החדשה, אבל לחלוטין לא מתעקשת להזדכות על 50 אחוז מסמכויותיה. "אם פעם רק אני וההיגיון הפרטי שלי – כלומר אמא ואבא שלי – גידלנו את הילד, ועכשיו נכנס גם האב השוויוני, אז אנחנו כבר שישה אנשים שמנסים להכניס ילד לאמבטיה. ועכשיו גם נפתחו פנקסים בזוגיות, כי אם אני מניקה וקמה כל הלילה, אז כמה נקודות זה שווה מבחינת המקלחות בערב ומתי אתה חוזר? לי אין פנקס בכלל. אני דואגת להיות בכאן ובעכשיו ולעשות את מה שהחיים הביאו לפתחי, ולא לפתוח מול אף אחד חשבון ולברך על מה שיש. ואגב, אני נשואה לגבר מהדור הישן, וגם אני קצת מהדור הישן. האם הייתי רוצה שהגבר שלי יהיה בחדר לידה? ממש לא. איזה כיף לי שאני יכולה ללדת, ואיזה כיף לו שהוא יכול לעשן סיגריה בחוץ".
איך תגדירי הצלחה הורית?
"מבחינתי הצלחה זה לא שהילד יתקבל להארוורד, אלא שאני אהיה ביחסים טובים איתם, שאני אהיה הטלפון הראשון שלהם, שיידעו למצוא לעצמם זוגיות נכונה, ליהנות גם ממשימות שקשות להם ולייצר הנאה במרחבים שבהם היא לא קיימת. ואני השיעור מספר אחת; אני לא במיוחד נהנית כל בוקר לארגן את הילדים שלי לבית ספר – שלא לומר, תמותו. ועדיין, גיליתי שאם אני שמה שיר או רוקדת תוך כדי – אם אני מצליחה לייצר שם נקודת הנאה – אני בן אדם יותר בריא, יוצאת לעבודה בקטע יותר טוב”.
איזה ילדים את מנסה לגדל?
“את הילד שכשיפגוש שוטר שייתן לו דו"ח, הוא לא ישלוף את הסכין הקפיצית או יגיד לו 'שיהיה לך לתרופות', והוא לא יחשוב שיש לשוטר הזה משהו אישי נגדו – אלא שהוא פגש גבול בחיים, זה מבאס, והוא יוכל לשים את הדו"ח לידו, להגיד בלב 'איזה בן זונה', ולהתקשר לחברה שלו או לשים שיר ברדיו ולהגיד 'קטן עליי'".
יש בה משהו מתעתע, בנתן. ההקפדה הכמעט דתית שלה על מראה מהודק, מחויט, פוטוגני, כאילו עשוי סט צילומים לתקוף אותה בכל רגע, היא לדבריה תחפושת שמאוחסנת מדי צהריים. "הכי מדגדג לי לעבור לטרנינג, אני בן אדם שמאוד אוהב את הבית שלו, ויש לי מזל לעבוד בעבודה כזאת של להיות אמא".
אני מניח שזה קשור לאופטימיות הכמעט כרונית שלה – זו שבניגוד אליי רואה את הילדים הגדלים כהצלחה מצטברת ולא כשום סוג של כישלון, ומתייחסת אל האופן שבו אנחנו מכינים אותם לעולם כאל מיטב להיטינו. "החיים קשים, העולם חרא, אבל אני – החיים שלי מדהימים וזה תלוי רק בי, לא בעולם", היא מנסחת את התמצית שהפכה אותה, מן הסתם, מאמא צפון־פרברית למדריכת ההורות המבוקשת בישראל. "ממני עושים את המיץ של האופטימיות. אני מגיעה למקום כלשהו ואין חניה? אני אומרת: ברור שתהיה חניה, חד־משמעית שתהיה! בניגוד ליובל, שחושב שהעולם נגדו כשאין חניה. אז שנינו חיים באותו עולם, לאחד קשה ולאחד קל. ואני רוצה לגדל את הילדים שיהיה להם יותר קל עם עצמם בתוך העולם הקשה".
היית רוצה שהילדים שלך יחיו במקום אחר?
"אני חושבת שישראל זה אחלה מקום. אני קצת עייפה מהכמה־קשה־פה, אבל לא נורא קשה לי. אני רואה כל טקס יום עצמאות עם הילדים שלי, מכינה להם פלאפל, אני מאוד ציונית".
מתחשק לך לפעמים לחזור להיות ילדה בעצמך?
“לא מתחשק לי לחזור אפילו לאתמול. מתחשק לי לחזור לפגוש את אמא שלי, שנפטרה כשכבר היו לי שני ילדים קטנים”.
מה אתם עושים בשבתות?
"יובל יגיד תמיד 'בוא נעשה משהו', ואני, אם תשאל אותי, 'כלום. לא עושים כלום! סבבה לכם?'. אם הוא ממש לוחץ נעשה סיבוב בנווה צדק ונסיים באיזה גלידה ונסמן וי. אני נותנת לעצמי בראש שאני לא ההורה שמטייל איתם”.
אז תהיי.
"לא מסוגלת. שונאת את זה".
