{ }
שני 09 בדצמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יובל חן
    24 שעות • 21.11.2018
    אוסלו, חזרנו אלייך שנית
    היא הבת של שמעון פרס, הוא שחקן תיאטרון מוערך שלא יכול ללכת ברחוב בלי שצועקים לו קרובים קרובים. לקראת עליית ההצגה המסקרנת "אוסלו" בבית ליסין, הפגשנו את פרופ' צביה (ציקי) ולדן ואת אילן דר, שמגלם במחזה את פרס. אז איך נכנסים לתפקיד כל כך תובעני בלי לזייף, ומה ולדן חושבת על מתנגדי אוסלו: "מי שאומר שאין תקווה ואין פרטנר, הוא מלפפון חמוץ"
    יואב בירנברג | צילום: יובל חן

    "שלום אבא", אומרת צביה (ציקי) ולדן, בתו של שמעון פרס, לשחקן אילן דר — או בשמו העממי אילן מ"קרובים קרובים" — כשהיא נכנסת לבית הקפה. "שלום מותק", דר קם לחבק אותה. לא סתם צביה קוראת לו אבא — דר ייכנס לנעליו הגדולות של פרס בהצגה המדוברת "אוסלו" שעולה במוצ"ש. "הצחיק אותי כשאילן אמר לי 'שלום מותק'", היא אומרת. "ככה אבא שלי פנה אליי ומאוד אהבתי את זה. אני לא יודעת לחקות אותו, אבל גברים רבים בסביבתי ידעו לחקות את אבא שלי. האחים שלי, האנשים שעבדו איתו — כולם דיברו כמוהו. הם היו מתקשרים אליי בטלפון ומשגעים אותי עם חיקויים".

     

    "אל תדאגי, אני לא אחקה אותו", מבטיח אילן ומיישר את חולצת הג'ינס שלו באגביות שמעון־פרסית. "פעמיים בשנה אבא שלי ואני היינו מסדרים את הספרייה", מרביצה בו צביה פרק בהלכות לבוש. "כשהיו מצלצלים בפעמון הדלת, אבא, שהיה לבוש גופייה, אמר 'רגע רגע', נכנס לחדר ולבש חולצה". זאת הפעם הראשונה שפרופ' צביה ולדן, בתו הבכורה של פרס ומומחית לבלשנות התפתחותית, ואילן דר נפגשים פנים מול פנים. עשר שנים מפרידות ביניהם — הוא חגג לא מזמן 82 והיא 72. "ראיתי את אילן משחק בתיאטרון וראיתי אותו כמובן ב'קרובים קרובים' ומאוד נהניתי", אומרת צביה. אילן מהנהן בהשלמה, הוא כבר רגיל לכך שלמרות שלל התפקידים שגילם בתיאטרון זוכרים אותו רק כבעל של לאורה ריבלין מרחוב ויטק 9. "שיחקתי הרבה תפקידים חשובים יותר מאילן ב'קרובים', אבל עדיין זוכרים לי את התפקיד הזה", החיוך של אילן מסתיר מרמור קל.

     

    צביה, אולי תוכלי לתת לאילן כמה טיפים איך לגלם את אבא שלך?

     

    אילן ממהר להשיב: "זה חלק מהמקצוע, גילמתי כבר מאות דמויות בחיי. אני מנסה להכניס בהן חיים, לכן אמרתי בחזרות: 'שום חיקוי. כל מי שחיקה את פרס עשה את זה כדי להצחיק, ואני לא רוצה להצחיק'. מה שכן, יהיה לי שיער כמו שלו".

     

    צביה: "מעניין, אתה איש אחד שגילם הרבה דמויות, ואבא שלי היה איש אחד שהופיע על הרבה במות וגילמו אותו כמה שחקנים. ראיתי אותו בכל פוזה אפשרית. ראיתי תמונות שלו מתנוססות על לוחות המודעות וראיתי אותו מתקלף מהקיר אחרי הבחירות. ראיתי אותו מחופש — עם שפם — כדי שיוכל לנסוע לארצות 'שלא היו לנו איתן יחסים דיפלומטיים', ראיתי אותו מגולם על ידי יהורם גאון בסרט 'החמנייה', המספר על הקמת הכור בדימונה, וראיתי אותו מגולם על ידי אדי מארסן ב'שבעה ימים באנטבה'. מיותר לומר שאין כמו המקור. הרעיון הוא לא לשחק את האיש, אלא להעביר באמצעותו מסר של תקווה, של חשיבה מחוץ לקופסה, שאפשר גם אחרת. לכן ההחלטה שלך, אילן, לא לחקות את אבא אלא להעביר את המסר היא בחירה נבונה".

     

    החתימה על הסכמי אוסלו בבית הלבן | צילום: איי־אף־פי
    החתימה על הסכמי אוסלו בבית הלבן | צילום: איי־אף־פי

     

    "אל תקראו לי נאיבית"

     

    המחזה "אוסלו" רץ בהצלחה על הבמות בלונדון ובארה"ב, ואפילו זכה בפרס הטוני היוקרתי. את הגרסה העברית שתעלה בבית ליסין בסוף השבוע מביים אילן רונן. כל ההצגות בארץ ילוו ברבי־שיח בהשתתפות אדריכלי אוסלו, פוליטיקאים מהשורה הראשונה, אנשי תקשורת מובילים ובהנחיית נועם סמל. "אני לא יודעת מה הייתה המוטיבציה לכתיבת המחזה, אבל עצם השיח על הנושא עשוי להחזיר תקווה, במיוחד בימים טרופים כאלה, וזה שווה הכל", אומרת צביה. "אם מישהו חושב שהמחזה בא לתעד מציאות, הוא טועה. הוא בא להציג אפשרות של תקווה לחיים אחרים, אפשרות המעדיפה הידברות על פני שימוש בכוח. הסכם אוסלו היה הפעם הראשונה בתולדותינו שבה הפלסטינים והישראלים שיתפו פעולה בבדיקת האפשרות לחיים משותפים. ייתכן שלדבריו של אילן שהוא לא בא לחקות את אבא שלי יש משמעות יותר עמוקה ממה שנשמע על פניו. פירושו של דבר שהוא לא מנסה לחקות את האיש, אלא שואף להביא את המסר שלו".

     

    אילן: "מישהו אמר שכדי שיבוא קהל להצגה צריך לשנות את השם שלה ל'פושעי אוסלו'".

     

    צביה: "הימין הרחיק לכת וקרא למובילי התהליך 'פושעי אוסלו'. שימוש בשפה אלימה כזאת בישר את מה שקרה בהמשך. אוסלו היא אסון בעיני אלה שלא שוקלים ויתורים לקראת שלום כאופציה. הימין הכוחני מנסה להשתלט על הנכסים התרבותיים שלנו, כולל על הדמיון. אני רואה את אוסלו כמשל, כאפשרות, כתקווה, כפריצת דרך למשהו אחר, ועליית הימין מנעה את המשך מימושו. תארו לעצמכם את חיינו כאן אילו אחרי הסכמי השלום עם מצרים וירדן היינו מגיעים גם להסכם עם הפלסטינים".

     

    אילן: "הייתי עד להסכם אוסלו ומאוד שמחתי כשההסכם נחתם על מדשאות הבית הלבן. המדינה פרחה אז, הייתה תחושת אופטימיות ענקית, ואנשים לא יודעים את זה כיום. אנשים הכניסו להם לראש שמדובר בפשעי אוסלו. אנחנו בצרות עם כל המשיחים שיש כאן".

     

    רבים, גם בשמאל, התייאשו וכבר לא מאמינים שהשלום אפשרי.

     

    צביה: "בולי (א.ב. יהושע — י"ב) אמר לא מזמן שלא יהיו שתי מדינות לשני עמים, וזה הכעיס אותי מאוד. גם אם עמדתו השתנתה, עליו למצוא דרך לבטא אותה בלי לחסום אפשרויות או הזדמנויות. הוא יכול להגיד: 'אני חושש שלא אזכה לראות את זה בחיי', 'אני עצוב ממה שקורה כאן, אני מודאג', אבל הוא לא יכול לקבוע בפסקנות שלא יהיו שתי מדינות לשני עמים".

     

    אילן: "יש לנו בקאסט של ההצגה שני שחקנים ערבים (גסאן עבאס ושהיר כבהא), וזה פשוט תענוג. הם מוכיחים שאפשר לחיות נהדר ביחד. המנהיגים של שני הצדדים לא מוכנים היום לוותר על כלום, וזאת הבעיה הגדולה".

     

    צביה: "מי שמתעקש יותר זה אנחנו, לא הם. אנחנו החזקים, ועלינו למצוא את הדרך. הם מוכנים, לא כולם, כמובן, אבל אלה שחתמו על הסכם אוסלו כבר ויתרו על הרבה מבחינתם. משווים את המצב ל־67', אבל ההשוואה האמיתית צריכה להיות לגבולות 48'. היינו כאלה קטנטנים, ופתאום נהיינו גדולים. אנחנו כמו בלון. אתה מנפח אותו ובסוף הוא מתפוצץ. אבא שלי דגל בזה שאם משהו לא הולך, ננסה דרך אחרת, לא נרים ידיים ולא נגיד שאין תקווה ואין פרטנר. מי שאומר את זה אלו המיואשים, הם עצמם המלפפונים החמוצים. אחד הדברים החשובים הוא להביא להצגה את הדור שנולד אחרי אוסלו ולא זוכר או מכיר את הרגע הגדול הזה שהיו בו כל כך הרבה תקווה ואמונה".

     

    אילן: "תיאטרון אף פעם לא גרם למהפכות. עובדה שברטולד ברכט ברח מגרמניה לאמריקה. אבל אם הקהל ייצא מההצגה ויחשוב על הסכמי אוסלו, אפילו יתווכח על מה שהוא ראה, זה עשוי לחולל משהו טוב".

     

    צביה, במה אביך שיתף אותך כשהסכמי אוסלו התרחשו?

     

    "במעט מאוד. אבא שלי היה איש ממלכתי מחויב למדינה בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. כשהייתה התנגשות או סתירה בין האינטרס האישי ללאומי, האינטרס הלאומי תמיד הכריע. אבל הכרתי את כל הנפשות הפועלות ברמה אישית. הייתה שותפות של סוד, שותפות של רצון להצליח. הגישוש הראשוני היה במסווה אקדמי. את רון פונדק, זכרו לברכה, ואת יאיר הירשפלד, ייבדל לחיים ארוכים, לא עניין שום דבר חוץ מאשר להגיע להסכם אמיתי. בין פעילי השלום היו אנשים ששכלו בני משפחה. לרון היה אח מקסים שנפל, והוא חי עם הכאב הנוראי הזה, שלא הירפה. זה היה חלק מהמוטיבציה הגדולה שלו לחתור לשלום.

     

    "זאת הייתה שעה של תקווה, והעובדה שההסכם לא התממש היא חלק מהטרגדיה הלאומית שלנו. זאת מגמה שאסור לנו להשלים איתה ולהתייחס אליה כאל מחזה יווני שמתרחש במקום אחר. מדובר בילדים שלנו, בנכדים שלנו, ובעתיד שלנו ושל שכנינו. רק פתרון המבוסס על הידברות ועל שיתוף פעולה אזורי עשוי לחלץ אותנו ממעגל האיבה והאימים, שנמשך כבר למעלה משבעים שנה".

     

    אילן: "הצרה היא שמי שמוליך אותנו באף אלה הקיצוניים, מה שמקשה לחתור לפתרון. נולדתי בשנת 37' וגרתי בתל־אביב. האבא הפולני שלי היה באצ"ל, ומצד שני דיבר ערבית שוטפת ועבד עם הערבים. אחר כך היה לו בית חרושת לבלוקים ברחוב סלמה עם שותף ערבי. סימן שאפשר לחיות ביחד".

     

    צוות ההצגה "אוסלו"
    צוות ההצגה "אוסלו"

     

    צביה, רבים מהקוראים יחשבו שאת נאיבית.

     

    צביה: "אני אופטימית מושכלת, אני לא נאיבית. בראשית דרכי במערכת החינוך הייתי שותפה ליוזמה להעביר בכנסת חוק שיאפשר קיום של בתי ספר מעורבים, של יהודים וערבים. גאולה כהן, האמא של צחי הנגבי, עלתה על הבמה ואמרה עליי 'מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו'. אבל המחסום נפרץ, וכיום יש כבר בתי ספר מעורבים בירושלים, במרכז, בצפון ובדרום. בסופו של דבר ההיגיון ינצח. לכן אני אופטימית. כפי שאבי נהג לומר — ייאוש הוא לוקסוס שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו".

     

    אילן: "למרות שהמחזה רציני, יש בו סיטואציות נורא מצחיקות. אני מתחיל את ההצגה בבדיחה".

     

    אתם עוד מאמינים שיהיה שינוי?

     

    צביה: "אפשר לעשות שינוי למרות כל קטני האמונה שהורסים הכל ולא מבינים שמזרח תיכון חדש יתקיים פה. לא יעזור להם כלום. השאלה היא אם זה יהיה מזרח תיכון חדש שיהיה לנו בו תפקיד חיובי, או מזרח תיכון חדש שבו ניאלץ להסתפק בתגובה ונאבד איכות חזקה ואופיינית שלנו — היכולת ליזום. הממשלה הנוכחית ויתרה על הזכות ליזום, על טעם החיים — על הזכות לחלום, לעצב את העולם ואת מציאות חיינו. היא הפכה לממשלה שרק מגיבה. בגלל זה אנחנו תקועים. מי שרוצה לשרוד משקיע את האנרגיה שלו כדי לכלכל את המצב הקיים, מי שרוצה שהעם שלו ישרוד משקיע את המרץ שלו בשאלה איזה עתיד מחכה לו".

     

    "צביה, כנסי לכנסת"

     

    בהצגה "הסכמי אוסלו" משחקים מלבד דר, שמגלם גם את יאיר הירשפלד, דב נבון בתפקיד יוסי ביילין, לימור גולדשטיין ולירון ברנס בתפקיד המתווכים הנורווגים וגסאן עבאס בתפקיד אבו־עלא. "לדעתי, אבא שלי היה מאוד שמח שיש מחזה כזה", אומרת צביה, "כי הוא העריך ביטויים אמנותיים, וגם כי העלאת המחזה מציפה מחדש את האפשרות לשינוי".

     

    אילן: "צריך להזמין להצגה את חברי הכנסת, גם את אורן חזן, שילמד משהו על תרבות אמיתית. היו ימים שהפוליטיקאים ובני ביתם היו הולכים לתיאטרון. היום שרת התרבות נוסעת רק לאירועי ספורט. בתיאטרון כמעט לא רואים אותה לצערי".

     

    צביה: "אבא שלנו אהב ללכת לתיאטרון. באחד הביקורים שלו ברוסיה הוא ערך השוואה מרגשת בין צ'כוב שנולד שם לבין שייקספיר. אחרי רצח רבין נסעתי אתו להצגה, חסמו את המקום מכל הצדדים כדי שלא יפגעו בו. ואבא, שראה איך הסידורים האלה מכבידים על הקהל, אמר לי, 'ציקי, לצערי הרב זו הפעם האחרונה שאנחנו הולכים לתיאטרון'".

     

    צביה, הגעגועים לאבא שלך גדלים עם הזמן?

     

    "אני מאוד מתגעגעת, אבל אבא שלי עדיין מסתובב פה. רוחו מרחפת כאן. לאמא שלי — שחסרה כבר שבע שנים — אני מתגעגעת כל הזמן. אנחנו מצליחים לקיים מעין המשך לנוכחות של אבא במרכז פרס. אבא השאיר אחריו הרבה משימות. הוא השאיר כתב יד שהתפרסם כספר — 'אין מקום לחלומות קטנים'. זה ספר מעניין על מנהיגות, לא רק על פרס האיש. אירועים שהביאו להקמת המדינה מתוארים בו כמו בסרט מתח. אבל חשוב מכל הוא השיעור שאפשר להפיק ממנו על המשמעות של להיות מנהיג. אף פעם לא לוותר, לפעול ולחלום. בצוואתו הוא ביקש להרחיב את מרכז פרס למרכז לשלום ולחדשנות. עסקנו במילוי משימות אלה בתחושת דחיפות שאיפיינה אותו. אנחנו משמרים וממשיכים את המורשת שלו — שלושתנו יחד, אחיי יוני וחמי ואני, לצד הצוות של המרכז. חמי מוביל את השינוי במרכז פרס ומגייס לטובת השלום את הקשרים הבינלאומיים שאבא כונן".

     

    מה אבא שלך היה אומר על מה שקורה במדינה כיום?

     

    "בן־גוריון כתב: 'מדינת ישראל, אני מקווה, לא תהיה אף פעם מדינה טוטליטרית, שבה יקבע השלטון את האמת המדעית, את הסגנון הספרותי, את כיוון האמנות, את דרך הרוח. במדינת ישראל תהיה חירות גמורה לאנשי הרוח ואיש לא יכבוש ולא ישעבד את הרוח האנושי'. כמוהו, אבא, שהיה תלמידו וממשיך דרכו, ראה בחירות המחשבה באמנות ובספרות חלק מהותי בחזון הציוני".

     

    את רומזת בדברייך לחוק הנאמנות?

     

    "צביה, כנסי לכנסת", אומר לה אילן לפני שהיא מספיקה לענות, "את תהיי חברת כנסת מצוינת".

     

    צביה: "ראשית, יש לנו היום יותר ויותר חברות כנסת מצוינות. אני גאה בנשים שנכנסות לעולם העשייה החברתית ומתגייסות לפוליטיקה, אבל אני לא קורצתי מהחומר הזה. יש לי מה להגיד על הרבה דברים שקורים פה, אני חרדה לאופיה הדמוקרטי של המדינה, מוטרדת מאוד מן הניסיון המתמשך לחתור תחת אושיות התרבות, החברה והחוק. התגעגענו לירושלים אלפיים שנות. לא צריך לעגן את זה בחוק מיותר ומעוות. הוכחנו נאמנות אין־קץ, וכן, נאמנים פצעי אוהב. אבל לנסות לקיים כאן משטר דכאני בשם הנאמנות כביכול זאת בגידה ערכית".

     

    אולי בכל זאת כדאי לך לשקול ברצינות את ההצעה של אילן להיכנס לפוליטיקה?

     

    צביה: "האם אני נראית לך מתאימה לפוליטיקה?! אני סומכת על הדור הצעיר, שלא ישלים יותר עם מה שקורה פה ויפעל למען ישראל צודקת יותר".

     

     

    ההצגה "אוסלו" עולה במוצ"ש בבית ליסין

     


    פרסום ראשון: 21.11.18 , 20:10
    ידיעות אחרונות