ארוחה עירומה
המטרה: לחשוף את הישראליות החדשה דרך תוכניות הבישול. האמצעי: שקשוקה "עם טוויסט". בקרוב אגיע רחוק
"אבל אם אנחנו היינו משתתפים, מה היינו מגישים לאורחים?" אני שואלת את רן. "לא יודע", הוא אומר, ממשיך לבהות בבלונדה שמככבת בפרק החדש של "בואו לאכול איתי".
"למנה ראשונה יכולנו להגיש את השקשוקה המטורפת שלך", אני אומרת, "אבל עם טוויסט, אי־אפשר להגיש לאורחים שקשוקה, צריך לעשות אותה מיוחדת".
"אהה", רן אומר בעייפות מסוימת, ואני לא מבינה מה יש לו, כל הקטע בלראות את "בואו לאכול איתי" ‑ אחת התוכניות הכי טובות בטלוויזיה שלנו ‑ זה שהיא מספקת לך טונה נושאי שיחה חדשים. "אולי גרגירי רימון?" אני אומרת לו. "מה פתאום גרגירי רימון בשקשוקה", הוא אומר עכשיו, בכל זאת מסכים לשחק איתי, "אני אגיד לך איפה כן זה מתאים, בקינוח. הייתי מכין להם סחלב עם דובדבני אמרנה ואולי מוסיף גרגירי רימון, בשביל הקראנץ'".
לשנייה אחת אני מאבחנת לעצמי שמשהו מוזר קרה לדיבור שלנו מאז שכל המסך התמלא בתוכניות בישול. אני בהחלט מסוגלת להגיד משהו כמו "אולי נוסיף למרק טוויל של פרמזן" בלי לפרוץ בצחוק רועם תוך כדי. לאחרונה אפילו מצאתי את עצמי אומרת בקול רם ובלי בושה "בא לי מכונת פסטה ביתית".
כי זה הדבר הראשון ש"בואו לאכול איתי" משקפת. את העובדה שאחוז מאוד גבוה מכלל הישראלים הפכו לבשלנים. אני לא יודעת אם זה האובססיה הרגילה של היהודים עם מזון: אנחנו אוהבים להאכיל, ולא סתם להאכיל, להאביס אנשים עד שהם צריכים לפתוח כפתור במכנסיים. או שאולי זה בכל זאת מעיד על טרנד חדש של התקופה: יש אינטרנט, נטפליקס ואייפון ועוד מלא אפשרויות להתעפץ בכיף בבית, וזה ביחד עם יוקר המחיה המטורף והעובדה שכל יציאה החוצה מסתכמת בלפחות 250 שקל מביא לכך שאנשים מעדיפים להכין בעצמם את הסביצ'ה במקום לצאת ולחפש אותה במעבה הלילה הגשום ברחובות חסרי החניה של העיר.
רק לפני יומיים רן הוציא את הבלנדר והכין בעצמו סחוג. הוא קצץ פלפלים חריפים במיומנות חיים־כהנית, וזרק פנימה עשבים מסתוריים שהוא מגדל בעציצים במרפסת. "כל צנצנת כזאת בחנות עולה לפחות 29 שקל", אמר בסיפוק, "ופה יצא לי פיירקס ענקי שיספיק לחודש, את קולטת איזה חיסכון זה?".
זה היה קצת מוזר, כי עד לפני חצי שנה עוד היינו טיפוסים נהנתנים כאלו שמעמיסים על העגלה עוגות יקרות ורטבי פסטה מוכנים במעדנייה של רותי ברודו, ופתאום אנחנו מכינים בעצמנו עוגיות שוקולד צ'יפס. אז נכון שכל המכנסיים שלי מכוסים בקמח, קשה מאוד להוריד את האבקה הלבנה המנובזת הזאת בכביסה, ומצד שני איזה כיף זה לראות את הילדות לוקחות בבוקר לבית ספר שקית שבתוכה העוגיות שלי.
בינתיים בסלון, אני מצליחה לשכנע את רן לסגור איתי על תפריט לארוחת הערב הטלוויזיונית שלנו. הדגים בעשבי תיבול שלו, השקשוקה "עם הטוויסט", ומלבי דובדבני האמרנה. לא שהארוחה הזאת תזכה להתבשל אי־פעם, כי מבחינתנו זאת תהיה התאבדות אם נלך אי־פעם להשתתף ב"בואו לאכול איתי". וזה מתחיל בבעיה הראשונה: הבית שלנו פשוט לא נקי מספיק. שכן, חלק ממש חשוב מהפורמט זה ללכת ולחטט בבית של המארחים לפני שהם מגישים לך את ארוחת הערב.
זו גם אחת הבעיות הכי גדולות שיש לי עם לארח, למרות שאני נורא אוהבת לבשל לאנשים ולפנק אותם במיני אלכוהולים שווים. אם אירוח זה להראות לאנשים את אורח החיים שלך, את הטעם שלך, את הבית שלך, את מה שאתה אוהב ולא אוהב באוכל ובמוזיקה ‑ משהו בדרך שבה אני חיה פשוט לא מספיק טוב לפי הסטנדרט הישראלי. אני חובבת כלבים וחתולים ומגדלת אותם יחד, מה שאומר שהבית שלי לא נקי מספיק. אני לא מצטיינת בעיצוב פנים, אוהבת לקנות פסלוני ארנבים מטופשים בזול בשוק הפשפשים ובחיים לא אוציא 10,000 שקל על שולחן מעץ אורן פיני, ולכן אי־אפשר להגיד בכנות "איזה יופי של בית" כשנכנסים אלינו.
בכלל, כל תרבות השופוני הישראלית החדשה, כפי שהיא מתבטאת גם ב"MKR המטבח המנצח", פשוט לא מדברת אליי. הבית שלי לא לבן, מלא "חללים" נרחבים, ומבהיק מניקיון ברמה של דירה לדוגמה במגדל. אין לי גם מיקסר אדום נוצץ של קיטשן אייד על השיש, חבקים למפיות, או סרוויס עם שיפולי זהב, ואפילו כוסות יין שלא נקנו בסופר. אין לי ספק שחבורת הארבה המתארח שתפרוץ לביתי ותפשפש לי בחדרים תצא מאוד מאוכזבת.
בחזרה ל"בואו לאכול איתי ‑ עונת הזוגות" שממשיכה לרוץ על המסך שלנו. על פניו, מדובר בפורמט די פשוט: שלושה זוגות שאוהבים לבשל ולארח מתארחים כל ערב בבית של אחד מהם. הם מבשלים להם ארוחה, ונותנים להם ניקוד בסוף הערב. בסיום הסבב סופרים את הנקודות והמנצח זוכה בנסיעה לחו"ל. אבל זו לא באמת המהות האמיתית של התוכנית הזאת: שמצליחה לגעת ביומרנות, במקומות שבהם אתה מתרברב, מתייהר, משוויץ ומנסה לקפוץ מעל הפופיק הקולינרי או האישיותי שלך.
כן, "בואו לאכול איתי" חושפת את מה שאירוח כמעט תמיד חושף עלייך: את הפער בין מה שאת ממש מתאמצת להציג לאורחים למה שאת באמת. בגלל זה רן ואני בחיים לא נלך לתוכנית, אלא אם כן יקרה נס ואני אלמד לא לנסות לשחק אותה מי שאני לא. כמו מה שקרה לי ביומולדת שלוש של מאיה, כשהחלטתי להגיש צלעות טלה בתנור לילדי הגן ולהוריהם. "אף פעם לא מפנקים את ההורים בימי ההולדת האלו", נאמתי לבעלי דאז, "למה הם צריכים לאכול במבה וסוכריות גומי? למה לא יין ואוכל אמיתי?". מובן שצלעות התנור התפחמו בתנור עד שהגיעו לדרגה של אלמנה על גדות הגנגס, ומובן שהבית התמלא בעשן שגרם לאמא מושלמת אחת להעיר "סליחה, אבל כל החנקן הזה זה ממש לא בריא לילדים".
אבל בעונת הזוגות הנוכחית מתגלה גם עוד משהו שגורם לי לחשוב שאולי עדיף שנפסיק סופית לארח. וזה הנטייה של זוגות מבוגרים, בעיקר זוגות בפרק ב', להתפאר בחוסר מודעות משווע על כמה הם מאוהבים, מיניים, תשוקתיים וחולי סקס.
גם רן ואני נפלנו לא מעט בהתפארות הזאת, במיוחד בהתחלה שלנו. היינו משדרים ברדיו ולא מפסיקים להתרברב על כמה שאנחנו מאוהבים, סקסיים, שייכים. והייתה בזה תמימות, נשבעת, מין התפעמות אינפנטילית מזה שלמרות שתמיד אמרו לנו שאנחנו זוג דפוקים שלא יודעים מה זה זוגיות בכל זאת הצלחנו. רק שב"בואו לאכול איתי" פתאום גילינו שאנחנו לא לבד. כמעט כל זוג בפרק ב' או ג' נוהג להשתחצן על כמה שהוא ארוטי, ונורא מזה - עושה את זה לנגד פרצופם ההמום של אנשים נורמטיביים וחמודים שנשואים 35 שנה, בלי לשים לב כמה גרוע הוא יוצא.
"נראה לי שזה מאפיין בעיקר זוגות גרושים", רן אומר, "הם שילמו מחיר כל כך כבד על פירוק הבית ופגעו בילדים, שהם נחושים בדעתם להזכיר לעצמם שוב ושוב שזה היה שווה". אבל אני לא בטוחה בזה. פתאום אני מבינה שזה עוד חלק מהישראלי החדש כפי שהוא נחשף בתוכנית הזאת: הוא כל כך הישגי, שהוא מתחרה על כל דבר. לא רק על הג'יפון שחונה בחניה ועל סידור הפרחים, אלא גם על הסקסואליות שלו, על כמה שהוא מיני.
והנה עוד ביטוי שמופיע בתוכנית די הרבה: "אני אכבד אותו". שימוש לדוגמה: "אני לא אוהב קישואים/מרווה/כבד עוף, אבל אני אכבד אותם ואקח ביס". רק שממש כמו השימוש הכל כך ישראלי במילה "סליחה", ככה גם "לכבד" מקבל סיבוב לכיוון העלבון. בדיוק כמו שכשמישהי צורחת לי "סליחה" בתור לבנק, אני יכולה להיות בטוחה שמה שיגיע אחר כך לא יהיה: סליחה שעקפתי אותך בתור, אלא "סליחה, למה לוקח לך כל כך הרבה זמן להפקיד צ'קים?".
"אני אכבד אותך ואטעם", אומרים המתארחים, "אבל שתדע שהעוף נראה לא עשוי, תפוחי האדמה קשים, ולא נעים לי לאכול בבית המלוכלך שלך." עושה רושם שגם הרצון להיראות כבנאדם פלורליסטי, מתקדם ומכיל הוא חלק מאותה התחרותיות החדשה שמאפיינת אותנו. אף אחד לא רוצה להיות הבהמה הזה ששונא ערבים או נשים, אבל אף אחד לא מוכן לשלם את המחיר האמיתי של לכבד בני אדם, שזה באמת לאלף את הקוצים הסוררים בנפשך ולהבליע את הביקורת הפנימית, להקשיב ולטעום ולהיפתח, עד שממש תקבל אותם.
מה שמעלה את התהייה - מתי נהיינו ככה, איש־איש לעצמו, איש־איש והדירה המהממת שהוא בונה, המיניות הבריאה והממש לא נכנסת לסטטיסטיקה של הזוגות הנשואים שלו? מה קרה לאנשים שהיינו פעם, שסתם היו להם בחיים חברים שהם אוהבים, חברים מהתנועה או מהשכונה שהם הסתפקו בלשבת איתם על הבלקון המג'ויף עם אבטיח וקערת גרעינים? מתי הסטנדרט נהיה וו גיטרה במקום גיטרה? מנדולינה לפריסת העגבנייה בצורת פרח במקום שירה בציבור?
אני כבר לא זוכרת מתי בפעם האחרונה לא טרחתי לרחוץ את הבית בטירוף, או להעמיד כיכר לחם מושקעת בתנור לפני שאירחתי, מתי פשוט ישבתי מול הסלט הרגיל והעוף הבנאלי וחשבתי "איך אני מתגעגעת לנוגה ולאריאל, אני ממש אשמח כשהם ייכנסו".
"לא נשתתף בזה בחיים", אני אומרת לרן, "נצא זוג שוויצר בפרק ב' שלא מפסיק לדבר על מין ושהבית שלו מלא בשערות ובילדות מסכנות שנאלצות לחיות ליד כל מופע התשוקה המבוגרת הזה". "אלא אם כן יהיה לנו אומץ סתם להגיש שקשוקה טעימה, ולהיות נחמדים", הוא אומר.
לפנייה לכתב/ת 
