ב־1990 נודע למוסד כי צוער לשעבר בארגון, ויקטור אוסטרובסקי, שפוטר בשל חוסר התאמה, החליט לכתוב ספר על הקריירה הקצרה שלו בביון הישראלי. אוסטרובסקי אומנם השלים מדמיונו הקודח את המעט יחסית שידע על המוסד, אבל העובדות שכן הכיר הספיקו לחולל אנדרלמוסיה במסדרונות.

בדיעבד, מבינים כולם, הפאניקה הייתה מוגזמת. אבל עצם העובדה שמיפה את היחידות השונות ואפילו קרא להן בשמן הסודי הביא את ראש המוסד דאז, שבתי שביט, להרהר בפעולות קיצוניות, לרבות להתנקש בחייו של אוסטרובסקי. ראשי הממשלה שמיר ופרס פסלו זאת על הסף: "אנחנו לא הורגים יהודים", אמרו. עם זאת, הם אישרו פעולה אחרת: לפנות לבית המשפט בקנדה ובניו יורק, ולדרוש צו מניעה על פרסום הספר, זאת על סמך התחייבות הסודיות עליה חתם אוסטרובסקי כשהתגייס למוסד. השופטים הקשיבו בנימוס לפרקליטים ששכרה ישראל — ואז דחו את כל טענותיהם על הסף בשל שיקולי דמוקרטיה וחופש הביטוי. בינתיים, כמו שכל אדם סביר היה צופה (זולת ראש המוסד שבתי שביט), אוסטרובסקי והמו"ל עשו סיבוב על הארגון, והשתמשו בעתירה לבית המשפט כהוכחה במסע היח"צ שלהם לכך שהספר הוא אמת. כלומר: בזכות הטמטום הישראלי הפך הספר שהמוסד כל כך רצה למנוע לרב־מכר מטורף ואוסטרובסקי — לאיש עשיר מאוד.

זאת רק דוגמא אחת מיני רבות לכישלון קהילת המודיעין הישראלית בעצירת פרסומים מרגע שהגיעו לידיים שאינן ישראליות. מפרשיית בן ברקא (ראש האופוזיציה המרוקאית שהמוסד היה מעורב בחיסולו), דרך ההתנקשות הכושלת בלילהמר, פארסת מרדכי וענונו ומחדל חאלד משעל "הוכחנו שאנחנו טועים במאה אחוז של המקרים בהבנה שלנו את עולם המידע והתקשורת", כדברי איש מודיעין בכיר.

אפשר להבין את החרדה הישראלית מפני פרסום הסודות והרצון למנוע זאת בכל דרך, אבל צריך להביט למציאות העצובה בעיניים: בעזה קרה אסון, גם לסא"ל מ' ומשפחתו וגם לצה"ל. שום ניסיון למנוע את התפשטות הידע שחמאס מפיץ לא יקטין את הקטסטרופה. הסוסים האלה ברחו מזמן ואת הדלת לאורווה הזו אין טעם לנסות ולסגור. אבל לא כולם מבינים זאת: משום מה, הצנזורה ומערכת הביטחון מתעקשים להתנפץ שוב ושוב אל אותו קיר ולנסות, לשווא, למנוע את הבלתי נמנע. והבעיה: זה לא רק סיפור של חופש הביטוי או שיאים חדשים של אבסורד בהם הצנזורה "מונעת" פרסום בכלי התקשורת הישראלים של מה שכבר מופיע באתר חמאס — ואף קוראת לציבור שלא לחלוק חומרים בוואטסאפ, הפעם מדובר בנזק ממשי לביטחון המדינה.

ראשית: משום שעצם הפסילה והקריאה לציבור "לנהוג באחריות" כמוהה כעתירה לבתי המשפט בקנדה ובארה"ב בפרשת אוסטרובסקי — ונתפשים בגדר חותמת מטעם המדינה שהכל בעצם נכון (גם אם, כמו במקרה של אוסטרובסקי, לא כך היו הדברים). שנית: משום שבזכות הניסיון העקר לעצור את הפרסום, חמאס לא רק מקבל אישור אלא גם ניצחון תודעתי חשוב.

שלישית, וחמור מכולם: בגלל שהמדיניות של לפסול הכל מתוך אמונה שגויה שזה באמת יעצור את הפרסום, מונעת ממערכת הביטחון להיערך כראוי לפרסום של חמאס ולמידע שאולי הצליח להשיג. אם היו יוצאים מראש בהנחה מחמירה שיש לחמאס מידע נוסף ושהוא לא יהסס להשתמש בו כדי להביך את ישראל - היה ניתן להיערך יותר טוב למיזעור הנזק התקשורתי. למשל: אפשר היה לזרוע מראש דיס־אינפורמציה שתייצר בלב הציבור הפלסטיני, אולי גם בקרב אנשי חמאס, ספק באשר למהימנות המידע.

יש אנשים בקהילת המודיעין שעוסקים בנושאים אלה כל הזמן, אבל שירותיהם לא נדרשו הפעם. מדוע? בגלל התקווה — הכה תמימה — שיהיה אפשר בעזרת הצנזורה והפנייה לרגשות האחריות הלאומיים, לעצור את הסחורה החמה שחמאס מפיץ. חבל שבמערכת הביטחון לא למדו את מה שסלברטאים כבר מזמן למדו כשתמונותיהם האינטימיות נחשפו: את מה שהפך לוויראלי — אי אפשר להחזיר לבקבוק.