ראשון 16 ביוני 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חדשות • 24.11.2018
    חשיפה: ערבים!
    עינב שיף

    הייתי באולם במארס 2013, בערב שבו לינה מח'ול ביצעה את "הללויה" של לאונרד כהן וזכתה ב”דה וויס”. ראיתי אישה צעירה ומוכשרת, שכבשה את הצופים לא בגלל הזהות שלה, אלא משום ששירתה היא כמו אותו אקורד סודי שכהן כתב עליו - זה שהמלך דוד ניגן ואלוהים התרצה. אבל, כמו שאומרת השורה הבאה של השיר, יש מי שלא באמת אכפת לו ממוזיקה. הוא צריך קודם כל שייכות, נאמנות, שתהיה "משלנו".

     

    לצערי העמוק, זו המשמעות של הידיעה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון, ולדעתי לא הייתה צריכה לבוא לעולם. מח'ול נשפטה שם, על ידי "מקורבים" ואחרים, לפי קריטריונים שבעזרתם שרת התרבות מבקשת לזרוע הרס וחורבן. ההתבטאויות שצוטטו בשמה - את חלקן היא מכחישה בתוקף - נלקחו מפורומים שאמורים להיות בטוחים ואינטימיים והפכו למלכודת עבורה.

     

    הנה מבזק, למי שאיכשהו פיספס את השנים האחרונות ושומע על כך לראשונה: מח'ול היא אזרחית ישראלית ממוצא ערבי. לא פרזנטורית של הציונות ולא חיילת של המדינה. גם לא ידוע על קיומו של חוזה שמחייב אמנים מאיזשהו מוצא לשיר למען הפליטים הסורים. לא רוצה להופיע ביום העצמאות? אוי ואבוי, ממש סכין בלב האומה. למה לעצור שם? מיד לחייב אותה למינימום שלוש במות עירוניות פלוס ביצוע של "התקווה". הנפש היהודית ההומייה כבר תלמד אותה לקח.

     

    בתגובתה, האצילית ממש בהתייחס לנסיבות, מח'ול שבה והדגישה את הקשר הגורדי שלה עם המקום הזה. בעמוד הפייסבוק שלה היא פירסמה תמונה מימיה כמתנדבת במגן דוד אדום וציינה הופעות בהתנדבות בבתי כנסת. אולם עצם זה שמח'ול חשה צורך להתגונן מעיד על העוול היומיומי כלפי ערביות וערבים בישראל, בשלל תחומים. המאבקים והמכשולים שעומדים בפניהם שקופים עבור רוב היהודים, שלא מסוגלים לדמיין מה זה לחיות כערבי בישראל - ועל אחת כמה וכמה אם אתה ערבי מצליח ומפורסם.

     

    כי אז אתה לא סתם זמר או סופרת, כדורגלן או אשת טלוויזיה: אתה קודם כל שליח. וכשליח מצופה ממך להתנהג בהתאם, להגיד יפה תודה על הבמה שניתנה לך ולהיפטר מכל מיני דברים קטנים כמו עמדות פוליטיות ורגשות שעשויים לעצבן את הקוראים/מאזינים/צופים. ואם חלילה העזת, בד’ אמות, להגיד משהו שכביכול חורג מהקונצנזוס באותה העת, תמיד תצטרך לדאוג שמא מתישהו זה ישמש נגדך. והכי עצוב, לפחות עבור החתום מעלה: שתימצא פלטפורמה שתחשוב כי הדברים ראויים לפרסום בלי הקשר ראוי, בלי התחשבות בפרופורציות ובלי לשרת את האינטרס הציבורי.

     

    מובן שיש מקום לביקורת כלפי עמדות פוליטיות ולאומיות של דמויות בפרופיל גבוה. אותם אמנים מכונים "אמיצים" בשל נכונותם להתייצב מאחורי אמונותיהם, גם במחיר פוטנציאלי של פגיעה באהדה ובהכנסות. הם גם מותקפים בשל עמדותיהם, וכל עוד השיח ענייני ומכובד גם זה בסדר בדמוקרטיה. מח'ול בכלל לא מתקרבת לאזורים הללו, וזה גם לא הסיפור עכשיו. אפילו את האזכור של יום השואה לא ניתן להבין במלואו בלי הקונטקסט המלא של השיחה. באופן כללי, ושוב זה אולי עשוי להפתיע כמה אנשים, ערבים לא מוצפים בשמחה ובאושר ביום העצמאות. אפשר להקדיש לכך כרכים שלמים בספר החוקים, אבל גם זה לא יגרום לנכבה להיעלם.

     

    אלא שאנחנו בתקופה שבה מקובל ואף פופולרי להגדיר נאמנים ובוגדים, בעדנו ועוכרינו. ופתאום אישיות כמו מח'ול, שברוב ימות השנה לא בדיוק חורכת את הרדאר של המיינסטרים, צריכה להוכיח שאין לה אחות. ואם יש לה - אז שתהיה ערבייה טובה וממושמעת, אחרת זה ייגמר רע. ובאווירה הזו אתה מבין למה כל כך מעט ערבים מבקיעים את החומות, וכשהם כבר עושים את זה הם מעדיפים להתרחק: לא לדבר, לא לבלוט ולפעמים פשוט להתייאש ולהגר.

     

    בסיום הערב ההוא, מח’ול הייתה נרגשת ואופטימית. "אפשר גם אחרת בין יהודים וערבים", היא אמרה. חבל שלפעמים אנחנו יותר עסוקים בלתקוע מקל בגלגלי החזון הזה מאשר בלקדם אותו.

     


    פרסום ראשון: 24.11.18 , 23:35