כשיצא לאקרנים ב־1972 "הטנגו האחרון בפריז", כתבה עליו מבקרת הקולנוע החשובה והנודעת בעולם אז, פולין קייל מה"ניו־יורקר", ביקורת מהללת שהתפרשה על פני 6,000 מילה. "פריצת הדרך באמנות הקולנוע סוף־סוף כאן", היא כתבה. "הצגתו משתווה לרגע בו העולם נחשף ליצירות נשגבות כמו 'פולחן האביב' של סטראווינסקי. מרלון ברנדו וברנרדו ברטולוצ'י יצרו צורת אמנות חדשה".
היא הגזימה, אבל רק קצת. "הטנגו האחרון", סיפור אהבה קשוח, מלא סקס ועירום, בין אלמן אמריקאי (ברנדו) לצעירה צרפתייה (מריה שניידר) שנפגשים בדירה ריקה בפריז בלי לדעת אפילו את השם אחד של השנייה — היה לסנסציה: שיחת היום בקרב אינטלקטואלים וחובבי סרטים פשוטים כאחד, ומועמד לשורת פרסי אוסקר כולל לברנדו וברטולוצ'י (הישג נדיר לסרט "אמנותי" מאירופה). ברנדו, כוכב הוליוודי בדימוס, חווה קאמבק תודות לסרט הזה ולסרט קטן אחר שיצא באותה שנה, "הסנדק". ברטולוצ'י הפך עם יציאת הסרט הזה לאגדה, שכל כוכבי הוליווד רוצים לחסות בצל גאונותו. אתמול, בגיל 77 ולאחר שנים של בריאות לקויה, הלך לעולמו והותיר אחריו שובל של יצירות קולנועיות מעולות ושערוריות מדוברות.
וכמובן, הייתה את סצנת החמאה. מה לא נאמר על הסצנה הזו, שהפכה לשם קוד למעשים שאז ואולי גם היום נחשבים לנועזים (בקצרה: מדובר ברגע של חדירה אנאלית). כמעט 50 שנה אחרי, הסצנה הזו מוכרת היום מסיבות אחרות לגמרי. במשך שנים הייתה זו שניידר — שהצטלמה לסרט כשהייתה בקושי בת 19 — שטענה באינספור ראיונות שההשתתפות בסרט ובעיקר אותה סצנה מפורסמת, גרמה לה טראומה מתמשכת. שניידר הפכה לסמל מין בעקבות הסרט אך הדרדרה בהדרגה לדיכאון, התמכרויות וניסיונות התאבדות. באחד הראיונות היא אמרה כי הסצנה גרמה לה "להרגיש קצת נאנסת", וגם "הרסה את חייה". את ברטולוצ'י היא כינתה "מאפיונר וסרסור". שניידר עצמה לא דיברה מעולם על חדירה מצד ברנדו שהתרחשה בצילומים, אלא על כך שברטולוצ'י וברנדו, שני גברים חזקים, קבעו מראש ביניהם שברנדו "יפתיע" את שניידר במריחת החמאה ודימוי מין אנאלי, הכל כדי לקבל ממנה "תגובה אותנטית". לאורך השנים אף אחד לא לקח אותה ברצינות רבה מדי, ושניידר מתה הרחק מתהילתה ב־2011, בגיל 58 בלבד, מסרטן.
ב־2016, חודשים ספורים לפני פרוץ פרשת ויינשטיין וכל תנועת MeToo# חל טוויסט בעלילה. או ליתר דיוק: טוויסט שהיה שם כבר הרבה זמן וכולם בחרו לא לשים לב אליו. ליוטיוב עלה קטע שצולם אי שם ב־2013 בסינמטק בפריז שבו ברטולוצ'י, כבר חולה ועל כיסא גלגלים, מודה שהסצנה צולמה בלי אזהרה מראש של שניידר, וכי הוא מרגיש אשם לגביה. קמה זעקה. ברטולוצ'י וברנדו, שהלך לעולמו ב־2004, הוקעו כעברייני מין שתיאמו תקיפה מינית על הסט. ברטולוצ'י, אז כבר בן 75, נאלץ להוציא שורה של הצהרות והבהרות נוספות, בהן טען כי לא הייתה שום תקיפה, שניידר ידעה על סצנת הסקס שעומדת לבוא, וה"הפתעה" היחידה שתוכננה היה לגבי השימוש בחמאה על אחוריה. החל מאתמול, ברטולוצ'י הצטרף לברנדו ושניידר והוודאות לגבי מה שקרה שם הלכה איתו. אבל הסיפור שעורר הדים בכל הנוגע להתנהלות בלתי ראויה על סטים של סרטים (כולל סערה בנוגע לסרט "מלכת הכביש" של מנחם גולן בכיכובה של גילה אלמגור), היה מעין ספתח לתנועה שתסחף את העולם כמה חודשים לאחר מכן.
מפשיט את הכוכבים
בין שני הקצוות האלה אפשר למצוא ולהבין את הקולנוע של ברנרדו ברטולוצ'י. מצד אחד כישרון קולנועי חד־פעמי, מלא עומק וחוכמה, שקלע לטעם של בון טון אירופי ואמריקאי בלי לוותר על נגישות ובלי לשעמם לרגע. סרטיו עירבבו בין שפות ותקופות, וגם עסקו לא מעט ברגעים קודרים בהיסטוריה ובפוליטיקה, מבלי לוותר כמובן על אירוטיקה (כולל כמה כוכבים הוליוודים כמו רוברט דה נירו, ליב טיילר, וקיאנו ריבס ששיתפו פעולה).
מצד שני, אותן איכויות שכה הקסימו את הקהל שנהר לראות את סרטיו משנות ה־60 עד ה־90, והפכו את סרטיו ל"אירוע", גורמות לחלק מסרטיו ובעיקר לסיפורים מאחוריהם להותיר טעם רע.
בכל זאת, אם מצליחים לנקות את לרגע את התחושות הלא פשוטות שהותירה פרשת החמאה נותר קולנוען גדול, שגם חייו וסרטיו היו ספוגים באהבת קולנוע. הוא היה בנו של משורר, היסטוריון של אמנות, וכמובן מבקר קולנוע. אמו הייתה מורה מאוסטרליה, מה שפתח את הנער האיטלקי להשפעות זרות ובעיקר אמריקאיות. כמי שגדל בעיר האמידה פארמה (מולדת הפרמז'ן) בבית מלא ספרים ושירה, אך טבעי שהחל לכתוב בגיל 15. אך כמו לא מעט מגיבורי סרטיו, לברנרדו הייתה תשוקה ל"רצח אב", כלומר למרוד באביו האליטיסטי והוא נמשך בתחילה דווקא לקולנוע עממי, ובמקביל לפעילות שמאלנית ומרקסיסטית — תווית חובה לכל אינטלקטואל צעיר באירופה של הפיפטיז והסיקסטיז.
הוא שיתף פעולה עם גדולי הקולנוע האיטלקי והאירופי באותה תקופה: פזוליני, ויסקונטי, גודאר, וגם שימש כתסריטאי כשכתב לסרג'יו לאונה את המערבון האלמותי "היו זמנים במערב". סרטיו הראשונים היו חלק מהבום המבריק של הקולנוע האיטלקי בשנות ה־60, והוא נחשב למעשה ל"אח הצעיר" של מאסטרים ותיקים וגדולים כמו פליני ואנטוניוני.
אך הפריצה שלו לקדמת הבמה הייתה עם שני סרטים פוליטיים מהממים ב־1970, שניהם על עליית הפאשיזם האיטלקי בשנות ה־30: "האסטרטגיה של העכביש" על בסיס סיפור קצר של בורחס ו"הקונפורמיסט" על בסיס ספרו של אלברטו מוראביה. שניהם עד היום מוקרנים ללא סוף בחוגים לקולנוע ובפני עכברי סינמטקים ברחבי העולם, שיודעים לצטט סצנות וגם להאדיר את הצילום המופלא של הצלם המופתי ויטוריו סטורארו, איתו יצר ברטולוצ'י כמה מהפריימים הזכורים בתולדות הקולנוע.
מרדן לנצח
אחרי שברטולוצ'י וסטורארו הפכו לסופרסטארים עולמיים עם "הטנגו האחרון בפריז", הגיעו גם ההצעות מהוליווד ומהכוכבים דוברי האנגלית. ברטולוצ'י נשאר באיטליה, אבל הזמין את העולם אליו. רוברט דה נירו וז'ראר דפרדייה באו לצלם באיטליה עבורו את "1900", אפוס בן שש שעות על שני חברים באיטליה שעוברים יחדיו את המאה ה־20. וכן, גם זה כלל הרבה פוליטיקה, מרקסיזם, וכמובן סצנות סקס יצירתיות.
הסרט לא היה בדיוק הצלחה מסחררת, כצפוי, אבל ברטולוצ'י המשיך בשלו. אחרי האפוס באה דרמה קטנה ויפה בשם "לה לונה" — שכמובן התרכזה בסיפור של גילוי עריות. זה אחד מסרטיו המיוחדים ביותר.
בשנות ה־80 הגיעו האוסקרים, כולל לסרט הטוב ביותר עבור "הקיסר האחרון", אחד הסרטים הכי יוצאי דופן שלו, ואחד הזוכים הכי יוצאי דופן באוסקר; הדרמה הארוכה על ההיסטוריה של סין במאה ה־20 דרך עיניו של שליט־הבובה פו־יי, היה לסרטו הנגיש ביותר, וגם מרהיב לעין. הוא השלים את העשור עם "שמיים מגינים מעליי", דרמה טעונה על זוג אמריקאי במרוקו.
בשנות ה־90 גילה עוד כוכבת אמריקאית אחת: ליב טיילר ב"לגעת ביופי", ובהמשך את טנדי ניוטון בסרט היפהפה "התקרבות". את שני הסרטים ביים ברטולוצ'י כשהוא כבר מבוגר וכשסרטוני סקס החלו להיות זמינים לכל באינטרנט. בהתאם עבר הקולנוע שלו להיות "ארוטי לייט". גם העומק הפילוסופי, כך נראה, רודד במקצת עם השנים, והתובנות הפכו שחוקות.
סרטו הבולט האחרון, "החולמים" מ־2003, היה במידה רבה סיכום של כל עשייתו הקולנועית והיה בו ממד אוטוביוגרפי. הסרט, שהיה להיט גם בישראל, תיאר שלושה צעירים מרדניים, חובבי קולנוע מושבעים ואובססיבים בפריז של שנות ה־60 הסוערות — קצת כמו שהוא היה. ובגלל שמדובר בברטולוצ'י, אז כמובן שהשלושה (שניים מהם אח ואחות) צוללים לסאגה של סקס בלתי נגמר בשלישייה בדירה נטושה בפריז, עד שהמציאות הסוערת בחוץ חודרת לתוך הבית. ארוטיקה, פוליטיקה, רוח נעורים, אהבת קולנוע ופרובוקציה, כולם מתערבבים. אין על ברטולוצ'י.
*
חמשת הגדולים של ברטולוצ'י
הקונפורמיסט: כמעט 50 שנה אחרי שנוצר, המשל של ברטולוצ'י על "התהליכים" שהובילו לעליית הפשיזם ממשיך להדהד, בעיקר בסצנת המרדף ביער המצמררת בסוף, שהיא בית ספר לקולנוע.
הטנגו האחרון בפריז: הסרט שמוכר כיום בעיקר בהקשר אחר, הוא קולנוע כביר באמת. סיפור האהבה במרכזו ייצרי, מזעזע ובסוף גם שובר לב — ולא התיישן ביום.
התקרבות: סרט "קטן" של ברטולוצ'י שלא מספיק מוכר, וחבל. שוב סיפור אהבה בין גבר ואישה בבית נטוש ברומא, אלא שהפעם סיפור האהבה מלא רוך ועדינות, ובו ברטולוצ'י גם נותן את מרב המשקל לאישה.
הקיסר האחרון: למרות שיש בו משהו פומפוזי מדי, הזוכה הגדול של ברטולוצ'י הוא עדיין קולנוע מרשים, שמצליח להעביר קונפליקטים פוליטיים גדולים מהחיים דרך עיניים של אדם אחד שהיה שם, והצילום הוא מהיפים.
1900: דווקא עידן הבינג' וסדרות הענק עושה חסד עם האפוס המונומנטלי של ברטולוצ'י. פשוט תתחילו לראות אותו כמיני־סדרה ארוכה ומשובחת על ההיסטוריה של המאה ה־20.
