לפני שנתיים הגיעה מירב איינשטיין, אז נשואה פלוס שלושה, ל"תחתית של התחתית", כהגדרתה. גידול סרטני נתגלה במעי הגס שלה, היא נותחה, התייסרה בטיפולי הכימותרפיה, ובין בחילות להקאות שִׁכתבה שוב ושוב את המותחן הארוטי שכתבה. שתי הוצאות ספרים התלהבו ממנו והביעו נכונות להוציאו לאור, למרות שזהו ספר ביכורים של אלמונית, אך היא התעקשה לעשות זאת בכוחות עצמה. "חששתי מסחבת", היא מנמקת. "רציתי שהספר שלי יגיע למדפים כמה שיותר מהר, כי במצב שבו הייתי לא ידעתי מה יהיה איתי מחר".
היום איינשטיין (43) היא אישה חדשה. "כן, אני מאלה שמודים לסרטן שהתפרץ בגופם, צילצל באוזניהם, פקח את עיניהם, החטיף להם סטירה והעניק להם את החיים במתנה". היא בריאה, גרושה, מאושרת, מאוהבת, והיא סופרת במשרה מלאה. לפני דקה השיקה את "אהבה בחקירה ‑ היום הקצר ביותר בשנה" שנבלע בנשימה אחת, ובעוד דקה יצטרף אליו החלק השני "אהבה בחקירה ‑ כשהשמיים מתבהרים" בהוצאת ME, ראשי התיבות של שמה. "גם זה משהו שלמדתי בתקופת הסרטן", היא מחייכת, "להתחבר לעצמי, לאהוב את עצמי ולשים את עצמי קצת יותר במרכז".
הספר השלישי, שעליו היא שוקדת בימים אלה, לא יעסוק בחקירה משטרתית מפולפלת ועסיסית, אלא במסעה האישי. "לא בתיאור המחלה, אלא במה עובר ומרגיש אדם שעבד קשה כדי להתפתח ולהתקדם, ופתאום שמו לו גרזן על הצוואר והוא מבין שעד כה הוא ביזבז את חייו על המון דברים לא נכונים".
תתחילי מחדש
היא גדלה בקריית חיים ("אמי קראה לי מירב, עם י', שם שמשמעותו מים רבים, כי נולדתי ביורה") וכבת מזל מאזניים התנדנדה בין הצד הריאלי ליצירתי. "בתיכון למדתי במגמת אמנות, אבל שירתתי ביחידת מחשבים ליד רמאללה ובאוניברסיטת חיפה למדתי תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במינהל עסקים. עבדתי כסמנכ"לית בחברה לייעוץ כלכלי שמתמחה בנדל"ן". היא התחתנה ואמא לשלושה צאצאים, שבהשראת "משחקי הכס" זכו בכינוי "דרקונים": רומי (15), יולי (בן 11) ונטלי (שנתיים וחצי).
"בהחלטה משותפת הפכנו את היוצרות", היא מספרת. "בעלי הפך לעקר בית, מי שניקה ובישל וערך קניות וגידל את הילדים. במשך עשר שנים הגעתי הביתה רק בשמונה בערב, לשלב של מקלחות ובדיקת שיעורים. המשרה הבכירה העניקה לי חופש פעולה ואין בי שום חרטה על הצעד הזה. השלמתי בלילות את מה שלא הספקתי לעשות במשרד, ובסופי שבוע שילבתי את הילדים בעבודה שלי. לקחתי אותם לראות נכסים והם קיבלו שיעור משולב, גם בידיעת הארץ וגם בקריירה".
אחרי הלידה השלישית הרגישה איינשטיין שהאנרגיות שלה אזלו. "עבדתי 320 שעות בחודש, גם האופציה של שותפות עלתה על הפרק, ופתאום הרגשתי כבויה. התחלתי לבקר אצל רופאים, מה שלא היה אופייני לי, והחשד הראשון היה שזהו דיכאון אחרי לידה. נטלי הייתה אז בת חצי שנה ואמרו לי, 'אם את קמה אליה בלילות, מה הפלא שאת עייפה?' כשהחולשה התעצמה החלטתי לקחת פסק זמן בן שנה. אמרתי לבעלי, 'בא לי לכתוב, יש לי מגירה שמלאה ב'התחלות', בוא ניקח את הסיכון הזה, במשך שנה נחיה מהחסכונות ואם לא אצליח לסיים את הספר תמיד אוכל לפתוח חברת ייעוץ'. והוא הסכים. בשנה הזו שנינו היינו בבית וכתבתי בלילות".
למה בלילות? הרי יצאת לחופשה.
"נכון, אבל בשעות היום רציתי להיות עם הילדים, לאכול איתם צהריים, סוף־סוף הרגשתי שאני אמא. בתשע בערב, אחרי שהילדים נכנסו למיטות, הכנתי לי ספל תה והתיישבתי עם כרית חימום ועם הלפטופ עד שלוש־ארבע לפנות בוקר. כשנשאלתי מה אני עושה עניתי, 'כלום, אני בחופש, כותבת ספר'. בשעות הפנאי בלעתי את 'דקסטר'. אני אוהבת סדרות משטרתיות שחושפות את הקונפליקטים הפנימיים של האדם. שאלתי את עצמי מה יקרה אם אהפוך אותו לדמות נשית וארקום רומן בין שוטר לעורכת דין, שתתגלה כלוחמת צדק, ומשם המשכתי להתגלגל. כתבתי את הספר בחודש וחצי".
חודש וחצי?!
"בדיוק, אבל עשיתי טעויות של מתחילה. כיוון שהחזרתי את הלפטופ שלי לעבודה, כתבתי את הספר על הלפטופ של הבן שלי, ובמקום לשמור את הקובץ במחשב שמרתי אותו בדיסק און־קי. רציתי להיות בטוחה שאף אחד לא יקרא אותו ושהוא יהיה כל הזמן איתי. כמה ימים אחרי שסיימתי את הספר התברר שבדיסק און־קי שלי יש וירוס, והכל נמחק. בשבת התרוצצתי בין כל מפצחי המחשבים בישראל בניסיון לשחזר את הקובץ וזה לא עבד. לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לעצמי, 'אין ברירה, תתחילי מחדש'. בגרסה החדשה, מדי לילה שלחתי לחברתי מרגריטה את הפרק שסיימתי ובבוקר היא העירה אותי ב'וואו' נרגש. לבעלי לשעבר לא הראיתי אף עמוד מפני שהוא ראה בכתיבה שלי בזבוז זמן. כשסיימתי את הגרסה החדשה הפצתי אותה בקבוצת ביתא של חברות קרובות וההתלהבות הייתה רבה. הבנתי שיש לי משהו מעניין ביד, אבל אז גיליתי שאני חולה".
לגילוי הגיעה איינשטיין בזכות עקשנותה. "בדיקות הדם שלי היו תקינות, אבל הרגשתי שמשהו לא בסדר באזור הבטן. חשבתי שאני סובלת מצניחת רחם אחרי הלידה אז עשיתי פיזיותרפיה לרצפת האגן. התחלתי לסבול מעצירויות, הרופאים פטרו אותי ב'תאכלי סיבים', ועם הזמן הופיע דם בצואה. יום אחד הודעתי לרופא המשפחה שאני רוצה לעבור קולונוסקופיה. הוא צחק עליי ושאל, 'מה פתאום? את רק בת 41, את במשקל תקין, לא מעשנת ולא שותה, אין לך רקע משפחתי, את לא נמצאת בשום קבוצת סיכון'.
התגובה המזלזלת שלו לא הרתיעה אותי. אמרתי, 'אני חושדת שיש לי סרטן'. הבדיקה, שאמורה לארוך עשר דקות, נמשכה כמעט שעה. הרופא אמר, 'יש לך גידול של שלושה וחצי סנטימטר, שלחתי דגימה לביופסיה', וארבעה ימים לאחר מכן התבשרתי, בטלפון, שזה סרטן. אמא הגיעה מיד, נשכבה לצידי במיטה ושאלה למה אני לא בוכה. אמרתי לה, 'אמא, אני לא פוחדת מכלום, חוץ מהמחשבה שנטלי לא תדע שהייתה לה אמא'. אחרי שבועיים נכנסתי לניתוח".
את באמת לא פוחדת מכלום?
"ברור שאני פוחדת, אבל אני מסתכלת לפחד בעיניים וממשיכה. הסברתי לילדים שהסרטן התגלה בשלב מוקדם והשתמשנו בהומור שחור כדי להרחיק מהבית אווירת נכאים. כשרומי חזרה מבית הספר והכריזה 'אני מתה', הזכרתי לה שקודם תורי. שלושה ימים אחרי הניתוח חגגנו לנטלי יומולדת שנה בבית החולים עם בלונים ועוגות, כשאני עדיין מחוברת לצינורות. כשהגידול נשלח לפתולוגיה התברר שהוא כבר בשלב 3 מתוך 4, בלוטות הלימפה היו נגועות ונאלצתי לעבור כימותרפיה מניעתית במשך ארבעה חודשים. השיער לא נשר, רק הידלדל, אבל סבלתי מעקצוצים בידיים, שינוי טעמים, בחילות, ובנוסף גם חטפתי חיידק עמיד. השתילו בזרוע שלי צינור ללב שאיפשר לי לקבל את הכימו בבית, ורומי עטפה את המשאבה בניילון נצמד כשהכניסה אותי למקלחת וחפפה לי את השיער. קל זה לא היה, אבל בספטמבר של השנה שעברה זה נגמר".
הללויה.
"אל תגזימי. במשך חצי שנה התמקדתי במאבק בסרטן ופתאום, כשזה נגמר, נוצר בי ריק. מה עכשיו? פניתי לסופרת מאירה ברנע־גולדברג שעובדת עם מתחילים, כמוני, היא זו ששלחה את כתב היד לשני מו"לים שהשיבו בחיוב. היו לי חודשיים של אפס־אנד־דאונס, בעיקר דאונס, ובסיומם החלטתי להתגרש. הבנתי שאני לא מאושרת, שהייתי מתה מהלכת, שעשיתי הרבה דברים משיקולי נוחות, ושאני רוצה לחיות בלי שיתקעו לי מקלות בגלגלים. הלכתי לשתי פסיכולוגיות וחזרתי מהן עם ההמלצה לא לפחד משינויים. סיפרתי להוריי ולאחיותיי איך נראו חיי הנישואים שלנו, בניתי לי קבוצת תמיכה, פניתי לבית הדין לענייני משפחה ובסוף דצמבר כבר הייתי מחוץ לבית".
כל כך מהר?
"כשאני רוצה משהו אני משיגה אותו. הוא קנה ממני את החצי שלי בבית, שכרתי דירת גן במעלה הרחוב והילדים נעים בחופשיות בין שני הבתים. הגישה שלי היא שלכל דבר בחיים יש מחיר. אם את רוצה משהו עלייך לדעת מה המחיר שאת מוכנה לשלם, ומרגע ששילמתי אותו אני חיה איתו בשלום. ברור שפחדתי להישאר לבד עד סוף חיי, בכיתי המון, כל הרגשות שהיו אצורים בתוכי סוף־סוף העזו להתפרץ, אבל הכל היה שווה, גם לטובתי וגם לטובת הילדים. חזרתי לעבוד בחצי משרה לצורך פרנסה, ומאז שהתייצבתי וגיליתי שאני יכולה לחיות מהחסכונות, פרשתי ובניתי לי תוכנית עבודה לשנתיים הקרובות: שני ספרים בשנה, עד סוף 2019 יהיו לי ארבעה, הרצאות ספרותיות, ובמקביל סדנאות בנושא התמודדות עם משברים, לא רק בריאותיים. יש לי דוקטורט בזה".
מתקדמים לאט
בהפקת הספר היא השקיעה 20 אלף שקל פלוס מע"מ ("זה לא בשמיים, אני מאמינה שיש לו פוטנציאל טלוויזיוני ושמחה שהזכויות נשמרו ברשותי") ועכשיו, כמו"לית עצמאית, היא מתרוצצת בין חנויות הספרים ומחפשת את הבייבי שלה במדף הרומן הרומנטי. כשמתברר שהמוכרים אפילו לא טרחו להוציא אותו מהקופסה ליבה נחמץ והיא ממהרת הביתה לאימוני מדיטציה ודמיון מודרך. סיפוק רב היא שואבת גם מהתנדבות בעמותת "צו מניעה" להעלאת המודעות לסרטן המעי הגס. "קולונוסקופיה היא בדיקה מצילת חיים, אילולא דרשתי לעבור אותה לא הייתי היום בעולם הזה".
בתך, רומי, כבר קראה את המותחן הארוטי שלך?
"אנשים חושבים שארוטיקה היא פורנוגרפיה וזו טעות גדולה. ארוטיקה זה המתח, התשוקה, החיבור בין שני אנשים, הרגש, ולא רק תיאורי סקס. אין סיבה להתבייש בארוטיקה ואין מה להצניע. רומי שאלה אם מותר לה לקרוא ועניתי, 'אני מעדיפה שתחכי עוד קצת, בואי נעבור את גיל 16, תקבלי את הספר אחרי המסיבה'. אבל אני חייבת להודות שמאז שהספר יצא לאור אני מקבלת המון פניות מגברים".
נו!
"מצטערת, אני בזוגיות. כבר חצי שנה. הוא מהנדס בהיי־טק, איש חכם ומדהים שמאמין בשינויים, אבל אנחנו מתקדמים לאט. עוד לא הפגשנו בין שלושת הדרקונים שלי לבין ילדיו".
