ההתמכרות לקוקאין וקראק הביאה את עידן בושארי אל סף המוות, יותר מפעם אחת. למשל, הלילה ההוא בברוקלין. "מקבל את המשכורת השבועית, 1,500 דולר, וישר הולך לקנות קוק, 15 גרם. שידכו אותי לחציל אחד (אפרו־אמריקאי), והוא שלח אותי לחציל אחר. 'בוא, אני אביא לך'. בראונסוויל בלילה, זה פחד אלוהים, אבל אני לא רואה בעיניים", הוא משחזר.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
"החציל נותן לי שלוש שקיות של גרם. 'אני רוצה 15', אני אומר, ומוציא את הכסף מהכיס. עכשיו, 1,500 דולר, זה המון כסף בשבילם! החציל רואה את הכסף, מה עושה? שולף אקדח ומצמיד לי לבטן. 'תביא את הכל. לפני שאני לוקח לך את הבטן, תביא את הכל!' לקח לי את כל הכסף. היה עליי מעיל של נורת'־פייס, לקח גם. היה בפנים הפלאפון, הארנק שלי, התעודות וכל המפתחות. והחבר שלו צועק כל הזמן, 'מהר, באים אנשים!' אתה מת מפחד שהוא לא יגמור עליך.
"הם מסתלקים ואני נשאר לבד בברוקלין אחי. שלג. בלי מעיל. אין לי כסף. אין לי איך להתקשר למישהו שיעזור לי. התחלתי ללכת ברגל למנהטן. שלוש שעות, עובר את הגשר, קפוא מקור. אבל מה, אח שלי? מבסוט! כי יש לי שלוש שקיות של קוק בכיס! זה מה שהוא מכר לי בהתחלה, ושכח. הולך, מסניף, הולך, מסניף, הולך, מסניף. כוס אמק העולם! העיקר יש לי קוקאין בכיס".
× × ×
זה באמת סיפור מרתק, על ילד פלא, ילד פרא, בן טיפוחיו של אסף גרניט, שהולך ונוסק ומצליח, ובעצם צולל לתהום. מהפס הקר במטבח לעוד פס בשירותים, ועוד קריסטל במהלך הסרוויס, ועוד אובדן הכרה מאלכוהול. עד שממש ברגע האחרון, אבא־שף גרניט מצליח לחלץ אותו, לטובת טיפול גמילה שמציל את חייו. סגירת מעגל אופטימית - וגם על המסך מול מכורים לשעבר שעובדים במסעדה בפרק של 'מהפכה במטבח' - שהלוואי שתעניק קצת כוח למי שנמצא שם למטה, בדרך חזרה אל החיים.
הסיפור הזה מתחיל בכישלון. בעונה הראשונה ל'משחקי השף' מגיע בושארי לאודישן, ונכשל על הקשקש. דווקא גרניט היה זה שאמר, 'לא'. כשהוא שומע את סיפור חייו של בושארי, השף לא מצליח להסתיר את התסכול מול המצלמות. "אתה ממש מרגש אותי", הוא אומר לו, "מחר הייתי לוקח אותך אליי למטבח". אחרי שבושארי יוצא החוצה, גרניט מטיח את הכלים בכעס. "איזה זין! האגו שלי שונא להודות בטעויות. ופה טעיתי", הוא אומר, ועדיין לא יודע, עד כמה רחוק תגיע הטעות.
בושארי, 28, נראה צעיר בהרבה מגילו, נולד ברעננה. בן רביעי לחמישה אחים, אבא תימני, אמא טריפוליטאית. "משפחה מאוד אוהבת ותומכת, אבל מהרגע שאתה יוצא מהדלת, שכונה בעייתית. הילדות שלי הייתה עם אלפרון וכל הגדולים. בתור ילד אתה משחק בגן ילדים ורואה מזרקים. בכיתה ג' חבר מוצא באנג ואומר, איכס, נזרוק את זה. יומיים אחרי, שיעור חופשי באמנות. מה סחבק עשה? באנג, מבקבוק של קולה ומכסה של טוש", הוא מספר.
לא סיים תיכון, וכן המשיך בהסתבכויות. גנבו אופנוע פה, הרביצו הרבה שם. "אני קטן, אבל בוא, לא להסתבך איתי. בלגנים במועדונים, לגמרי, מכות חופשי. ויחד עם כל זה מתחילה ההתמכרות שלי. כבר בכיתה ו' שותה וודקה, קגלביץ'. בתיכון זה כבר התביית, ימי שישי, תמיד חוזר שיכור, מת. אלכוהול זה סם לכל דבר". בצבא דווקא זכה בשירות משמעותי, חובש מוסק. "זה יישר אותי מאוד. אבל לקראת סוף השירות התחלתי לעשן 'נייס גאי'. צרה שלא ברא השטן. הזבל של הזבל שדוחפים לילדים. משתמש בזה בצבא כמו עוד הרבה חיילים, כי אתה יודע, עם 'נייס גאי' השתן לא מלוכלך".
המקום היחיד שנתן לו תקווה הוא המטבח. על הצוואר שלו תכשיט קטן, פומפייה. זה גם הכינוי שלו מילדות. "פומפי". האחים רשמו אותו לאודישן של 'משחקי השף', שבו כאמור נכשל. "לא נורא התבאסתי, כי אחרי שמשכו אותנו איזה 12 שעות, אז וואלה, לא ממש רוצה, זה לא נראה כמו בטלוויזיה, זה ארוך מדי", הוא מודה. "וגם מיד נפתחה לי דלת, אצל אסף. הוא אמר, 'תבוא למחניודה. אני רוצה בנאדם כמוך, שעושה שינוי בחיים ואומר די לפשע ולבלגן".
פומפי עלה לירושלים. שנה שלמה תחת חסותו של גרניט. "קונג פו! אתה יודע מה זה? רץ כל היום, חותך עגבניות עם טיימר, לוחץ אותך עד לפינה. אסף שף קשוח שאין דברים כאלה, וזה היה עוד לפני שהוא היה 'אסף גרניט'. 'מי הכין את הקרפצ'יו?!' אני, שף. 'בוא לפה!' אתה הולך בחשש, עושה את כל הסיבוב של המטבח, מגיע עד אליו. אסף לוקח את הצלחת קרפצ'יו בשתי הידיים, ובוםםםם, על הרצפה, הכל מתרסק. 'אין מספיק שמן! לך תעשה חדש!' רץ, מהר, 'תן את הקרפצ'יו עכשיו!' טירוף, יום טירוף של 18 שעות. ומחר עוד אחד כזה. קונג פו של אוכל. אין דברים כאלה כמו אסף".
אין אנשים שנשברים?
"בטח. מלא נשברו ממנו. ערימות. אנשים שאמרו, 'לא שווה לי, לא בשבילי, יש לו רף גבוה'. ובוא, אחי, אין לו יחסים בין־אישיים ממש טובים. עכשיו הוא משתפר מאוד, אבל אז, כמה שהוא אוהב אותי - והוא אוהב אותי מאוד - אסף היה עובר בבוקר, לא אומר בוקר טוב. אין בוקר טוב! 'מי איתנו היום בסרוויס? מה יש? יופי. לעבוד'. זהו. אבל אני יודע שהוא אוהב אותי מאוד. עובדה, הוא הציל לי את החיים".
בגלגול הראשון במחניודה הוא עבד שלוש שנים. "250 מוזמן בוקר, 250 מוזמן ערב, אין לך דקה לנשום, נהנה ממה שאתה עושה, מלא רעיונות, מלא עבודה, מלא שמח. מתקדם מפס קר, דגים, גריל, בסוף נהיה סו־שף. מלא אקשן, אנשים מוכרים, מפורסמים. ותוך כדי העבודה, גם שותה. בלי לשים לב פירקת בקבוק ערק, רק באהלן־אהלן, בשביל הצ'ייסרים. השימוש מהילדות התחזק. חוזר הביתה וממשיך לשתות. עד אובדן. עד שאתה נרדם ומתעורר בבוקר, עם הבגדים, בלי מקלחת, ואומר, איזה באסה שקמתי בכלל, שאלוהים לא לקח אותי. למה קמתי? על מה להגיד תודה, כוס אמק, איך הרמת אותי, איך לא הלכתי לעזאזל כבר?"
בושארי הרגיש מיצוי ורצה לנשום קצת עולם, לנסוע לשנה. "אסף אמר, 'סע, תיהנה, תתפתח, תגדל'". "לפעמים אנשים צריכים לעשות סיבוב, ואני לא אחזיק אותם בכוח", אומר גרניט, "ובדיעבד, זו הייתה טעות גדולה. עוד מהיום הראשון, השפים שלנו אימצו את עידן. וההידרדרות הגדולה התחילה, כשהוא נסע לניו־יורק".
× × ×
בושארי נחת במנהטן. "מסעדה במלון Yotel, 1,500 דולר בשבוע. אני השף של המסעדה. חצי יודע אנגלית, חצי לא יודע, מוביל מטבח, עשרה מקסיקנים מאחוריך, ועלא באב אללה. אוכל ישראלי, ים־תיכוני, השראות שלי, דברים שלמדתי במחנה, רץ על החיים. ובזמן הסרוויס אני שותה אלכוהול. בניו־יורק, כן! למה אתה שותה בעבודה?! עכשיו, בלי זה אני לא יכול. מתחיל לשתות בסתר. מחביא את הבקבוקים. עובר לוויסקי־קולה. למה? שלא יראו שזה אלכוהול, חושבים שזה נטו קולה. חוזר הביתה, ושותה בלי סוף".
ניו־יורק, עיר גדולה, אורות נוצצים, מעלה את פומפי לליגת־העל. הגיע זמן קוק. "גרם עולה 100 דולר. מקבל את המשכורת, 1,500 דולר לשבוע, מוציא הכל על 15 שקיות. זו כמות שיכולה להכניס אותי לכלא, בטח, אבל זה לא מעניין אותך בכלל. קונה מראש ואומר, 15 גרם, זה יספיק לי עד סוף החודש. ועד סוף השבוע אתה מרוקן.
"לפעמים הייתי שורף ארבעה גרם ביום. כל היום פצוץ, דלוק, צמרמורות, לוחץ שיניים, הולך חוזר לשירותים, שם ככה מתחת לשיניים, בשביל להרדים, להרגיש את התחושה המרה, המגעילה הזו של הקוק. ומרוב שהאף כבר סתום, אז אתה מרוקן סיגריות, מכניס לבפנים קוקאין ומעשן. יעני 'צ'ארלי' (סיגריה עם פירורי סם), אבל נטו קוקאין. ברמה שאתה אומר, הבא שלי זה התקף לב. לפעמים גם שותה סודה. יודע למה? בהסנפה יש קוק שנכנס לקיבה. אז הבועות מעלות לך למעלה, מעלה גירה קצת, אז יש לך עוד טיפה. מכור אחי! מכור".
בושארי סחב שנה וחצי במסעדה בניו־יורק, וכילה את כל הכסף, הזמן והבריאות. "אין לך כסף, הכל הולך על שימוש. לא רואה כלום מסביב. אין איפה לגור. ישן אצל חבר, על הרצפה, על שלוש קוביות של ספה. אבל מה, בארץ חושבים, 'אתה עובד בניו־יורק, מנהטן, מצליח'", הוא צוחק. "עד שבסוף שלחתי לאסף הודעה. אני חוזר לארץ. 'ברוך הבא', הוא ענה, 'תחזור למחנה'. לא היה לו מושג".
החזרה ארצה לא פתרה כלום. "אני מבין שאין לי משפחה, אין לי חברים, הכל התנתק. אח שלי היקר, מה אח שלי היקר - הכל זה אינטרסים. יש לך כיוון?" הוא מספר. "ואז אתה מרגיש את ההאשמות מסביב, הציפיות, 'מה חזרת לארץ? מה קרה?' ולא מצליח להתמודד עם הרגשות. השימוש מתגבר עוד יותר. עכשיו, הקוקאין בתל־אביב זה זבל. חומר חרא. אז אם זה ככה, אני עובר לקראק".
אוי ואבוי. בֶּסְטים בתחנה המרכזית?
"בדיוק. הכי חזק, הכי קצר, הכי ממכר (קראק־קוקאין, לצד הקריסטל־מת', נחשב לסם הממכר ביותר שהשימוש בו הרסני). לוקח קריסטלים, 70 שקל לאחד, דופק קריסטל, עשר דקות, עוד אחד, נגנב, עוד אחד, זה ממכר אחי, למוות. מביא איתי לעבודה. בסרוויס ב'מחנה', אני מביא קצת K (קטמין) וקראק. מגיע למסעדה, עובד, יוצא לסיגריה, 'שף, עוד דקה אני בא'. יורד ללוקר, פותח, יש לי מבחנה, לוקח קריסטל, חוזר מפצוץ. אנשים מסביב כבר מתחילים לראות עליך, שאתה ככה מגלגל עיניים, אבל אתה ממשיך לעשות להם אוכל".
היית משתמש גם כשאסף היה בסביבה?
"היחיד שלא. בגלל שהוא דמות שאני אוהב. כי מרוב שאנחנו אוהבים אחד את השני, אני לא יכול, וגם יודע שהוא ייתן לי חתיכת כאפה. אבל חצי שנה הצלחתי לעבוד ככה, על קראק. בסוף כבר נראיתי פיזית גמור, מת, רזה־רזה־רזה. חובות מפה עד דגל העירייה. לא מסוגל לנהל את היום שלי, לא מסוגל לנהל את החיים שלי, הורס כל קשר אפשרי, הורס כל דבר טוב, חיים מפוצלים".
מצליחים בכלל לפתח קשר אינטימי? למשל בחורות?
"כאילו כן. אתה איתה, אבל מתי בחיים שלך שכבת עם מישהי - ולא רק שאתה חושב על המנה הבאה - מתי בכלל שכבתי סאחי? בלי אלכוהול, בלי ג'וינט, בלי קוק, בלי כלום. אני? רק בשביל לפגוש בחורה ולהוריד לידה חולצה, חצי בקבוק ערק וארבע שורות. ואז, איך בכלל הגוף יכול לתפקד? ויאגרה! 'סקס בומב'. גומר על הגוף שלך. הרס עצמי. עד המוות. יודע שאני יכול להגיע גם למקום של למכור את הגוף, עבור סמים. עד שאלוהים ייקח אותי".
מחשבות על התאבדות?
"לא. אבל בוא נשתמש עד שנמות. באופן קבוע הייתי נוהג, גם שיכור וגם על קוקאין, ואם זה רק על אם־די, אז בכלל לא נורא. היו סרוויסים ב'מחנה' על אסיד, כשהכל נוזל לך מסביב, רק בשביל לברוח ממי שאני. תשאל את האנשים שעבדו איתי. בדיעבד, הם אומרים לי, היית ולא היית".
"הדיבור היה שעידן מתנהג מוזר מאז שחזר מניו־יורק", אומר גרניט. "לא הצלחנו להבין מה קורה, והתחילו שיחות של מה עושים איתו, כי הוא לא יציב. אבל לצערי הרב לא הצלחנו לשים את האצבע על מה הבעיה בדיוק".
עד לערב שהכל הגיע לקצה. "היו לי חמישה גרם קראק בבית. אמרתי, אני מסיים את היום, ואם אני לא מצליח לעשות עם עצמי משהו, אני מפרק את הכל. יהיה מה שיהיה. מצידי שימצאו גופה בבית". בשלהי המשמרת, הוא שולח הודעת ווטסאפ ארוכה לגרניט. "אני בתקופה מאוד קשה שלי. אני רוצה סמים, ולמות. זה הפתרון הכי טוב שלי. אני כל כך מאוכזב מעצמי. הלכתי לאיבוד. אני בלב המדבר. רע לי לדעת שעוד יום עבר, שאשאר ער עד שמונה בבוקר, עם קוק על השולחן, ג'וינט דלוק, ואם זה לא מספיק ובדרך כלל זה לא, אז כוס של ערק עם קרח על המיטה, ומאפרה על המיטה", הוא כותב.
"המחשבות על אבא, האנשים שמדברים על הכישלון באמריקה, האפס הצלחה, מבית הספר ועד להיות סו־שף במחניודה. הרבה יותר קל לקרוא למישהו עם חמישה גרם ולחכות לצמרמורת שתעיף אותי מפה. רגע לפני שמישהו בא לגלות שאני מת בדירה, אני מתחנן לעצור את זה. אני רוצה פתרון ואני מבקש אותו במיידי. פומפי".
"כותב את זה וחוזר לסרוויס, בדמעות. אנשים מסתכלים עליי. מייקי שואל, 'מה קרה פומפי?' 'זה היום האחרון שלי, מייקי'", מספר עידן.
גרניט: "אני מקבל את ההודעה הזו מעידן כשאני בכלל בתל־אביב, באירוע בבית השמחות. מה קורה פה? מיד מתקשר לאליעזר, השף של מחניודה. 'תוציא אותו משם ותביא אליי'. בדיעבד, זו הייתה נקודת קצה. הוא עבר לשימוש מסיבי, בכמות ובחומרים הקיצוניים. עוד יומיים־שלושה וזה היה זהו".
בושארי: "אליעזר לוקח אותי הביתה ואומר, 'פומפי, אל תדאג. מחר בבוקר תיקח אותך מונית לאסף בתל־אביב. בשבע בבוקר אני בא אליך. הכל בסדר'. לקח את הקראק, זרק את הכל לאסלה, אין כלום. 'לילה טוב פומפי'. 'לילה טוב אליעזר'. שיחקתי אותה כאילו אני הולך לישון. אליעזר הולך. עכשיו, אין סוחרים בירושלים, ויש לי לילה שלם עד אסף. מה אני עושה?
"מפוצץ את עצמי באלכוהול ועולה על האוטו. מגיע לתל־אביב, מביא קוקאין, ומסניף כל הדרך. נוהג מפוצץ, עוצר כל כמה דקות בדרך חזרה לוקח את האייפון, מניח שורה, וממשיך. עד חמש בבוקר. ומה, תלך לישון? ירושלים, חמש בבוקר, לאן אלך? לכותל. בן־אדם לא מאמין באלוהים, אבל הולך לכותל. אומר, אין לי כבר מה להפסיד. מגיע לכותל, מפצוץ של החיים, קור אימים, קפוצ'ון על הראש. הולך הצידה ועושה עוד קוק. בכותל! דלוק. ובוכה, לא מפסיק לבכות. יושב בין רחבת הגברים לנשים.
"עכשיו תקשיב, צמרמורת. חמש בבוקר, מי מגיע? הצדיקים הכי גדולים. בזמירות! עוצר אוטו שחור, מתוכו יוצאים איזה 20 חרדים, ומישהו זקן־זקן־זקן, נראה כמו הרב שלהם, כמו מישהו גדול. הוא עובר ככה לידי, ונעצר. מסתכל ואומר לי, 'שערי שמיים לעולם לא ייסגרו'. כולי דלוק מת, אומר לו, 'תודה רבה'. הוא מוציא פתק, כתום, ועט. 'קח, זו המתנה הראשונה שלך'. אני הולך למנהרת הכותל וכותב שם לאלוהים. 'אם אתה קיים, תעזור לי'.
"מקפל את הפתק ושם בכותל. חוזר לדירה. ממשיך לשתות. מקיא את החיים עד שאיבדתי הכרה. שכבתי במיטה מת, עד שאליעזר מגיע - את זה אני יודע בדיעבד כי לא זכרתי כלום - הוא מגיע ומזל שהשארתי דלת פתוחה. 'פומפי, קום מהר, נוסעים לאסף. רוצים לעזור לך'. מתארגנים מהר, נוסעים לאסף הביתה.
"אסף היה קצת בשוק מהמצב שלי. כאילו, אנשים מסביב בטח דיברו על זה, 'פומפי משתמש', אבל לא ידעו כמה זה היה רע. הוא השכיב אותי במיטה של ליאו, הבן שלו. מלטף אותי, הביא לי כדור שינה, עד שנרדמתי אחרי כל הקריז. ואני מזיע לו במיטה, 'בבקשה אסף, תעזור לי'. 'הכל בסדר פומפי, אתה בדרך למקום טוב. אני בחיים לא אשפוט אותך, ובחיים לא רוצה לקבל משהו בחזרה. כל מה שאתה צריך, תעשה, תגדל, תצמח, נחליט אחרי זה אם אתה חוזר, אבל רק תטפל בעצמך קודם'".
"וואו. אני לא יכול לדבר על היום הזה בלי להתכווץ", מספר גרניט. "אני מכיר את עידן בתור בחור כריזמטי, תזזיתי, מלא תשוקה. אני מודה שהאינסטינקט הראשוני שלי היה, 'תביאו אותו אליי. שיהיה קרוב אליי', אולי זה משבר נפשי, שתה קצת ואולי איזו שורה, והתבלבל. ההתמודדות איתו בהתחלה הייתה תמימה, מנסים לאכול ארוחת ערב יחד, וליאו הבן שלי עוד שואל, 'אבא, מה קורה לעידן? הוא לא מרגיש טוב?'
"ואז אני קולט שמולי יושב קלף נייר. הוא לא היה בכלל בן אדם. צל של מה שהיה בן אדם, שהכרתי מאוד טוב ומקרוב. הוא בקושי הצליח לדבר ובעיקר התלונן שכואב לו. ומהר מאוד אני מבין, שזה מה־זה גדול עליי. עוד באותו הלילה, ביררנו מה המסגרת הכי טובה שיש, התייעצנו גם עם אורי השותף שלי. השם של 'וילה מטריקס' מיד עלה. ולא היה מה לחכות. למחרת בבוקר הוא היה שם".
× × ×
גרניט הכניס את בושארי ל'וילה מטריקס', מרכז גמילה יוקרתי בכפר שמריהו. "7 במרץ 2018, נולדתי מחדש. היום הראשון לחיי", אומר בושארי, "שמונה חודשים ו־17 יום, בלי אלכוהול, בלי ג'וינט, בלי קוקאין, בלי כלום. הגעתי לקבלה, קיבלתי כדור והלכתי לישון. קמתי אחרי יומיים, מרוב שהגוף שלי היה בסטרס, עייף, מזיע, חולה. מתעורר יום שישי. ריח של אוכל וקנקן מים לידי. נכנס מדריך. 'התעוררת? בוא תיכנס להתקלח'. כן, אבל מה עושים פה? 'מרכז גמילה'. וכמה זמן אהיה פה? 'בוא נלך להתקלח קודם'. איפוס נתונים. בגמילה גם אין טלוויזיה ואין מוזיקה ואין כלום. לוקחים גם את הסלולרי. אתה מקבל טלפון חדש שאפשר להתקשר לאמא, אבא ואסף. מתחיל את החיים מאפס".
מי המטופלים?
"כ־20 איש, אנשים מצליחים, מפורסמים, היי־סוסייטי. זמר מאוד־מאוד מוכר. די־ג'יי מפורסם. הייתה עורכת הדין שמכורה לכדורי שינה. האלכוהוליסט. המכור לפורנו. עולם של התמכרויות. מהמר, אבל כבד, לא לוטו־טוטו. בטים. 'בהימור אחד שמתי חצי מיליון שקל, למי תהיה הקרן הראשונה'.
"קיבלתי יומיים של חסד, להכיר את המקום. מצמידים לך 'צל'. שלי הייתה בעבר אישה מוכה, מכורה לתרופות מרשם. שישי בערב, שולחן גדול לבן, אנשים מגיעים להגיד לך שלום. ואיך שמתחילים לשיר, 'שלום עליכם, מלאכי השלום', אני מתחיל להתפרק, דמעות, יוצא החוצה, כועס נורא, כועס על עצמי, על העולם, מה אני עושה פה, איך הגעתי. כועס על אלוהים".
במרכז הגמילה, שנראה בתמונות כמו מרכז נופש מפואר, עבר בושארי שלל טיפולים, פיזיים, נפשיים, חברתיים וטיפול באמנות. "ומה שהיה הכי בסיסי עבורי: עבודה על הרגש. מגיל 12 אני לא יודע מה זה רגש! כשהייתי עצוב, שותה כדי לא להיות עצוב. שמח? שותה להיות עוד יותר שמח. לא יודע מה זה כעס, מה זה תסכול, מה זה מרוצה. מתחיל לעבור סבבים של רגש. ועם הזמן אתה מתחיל לישון טוב בלילה. לחלום חלומות. להתרגש לקראת ביקור".
מה הכי קשה? הקריז לחומר?
"לא. לא בא לך אלכוהול. אתה בפוסט־טראומה. הכי קשה זה להתמודד עם עצמך, והעובדה שאתה לא יודע כלום. איך לדבר עם אנשים. בסשן בוקר אחד ביקשו ממני לחפש את נמרוד. עולה בין הקומות, יורד לבריכה, מחפש, לא מוצא אותו. רואה את שרה. 'ראית את נמרוד?' שרה עושה ככה סימן, 'לא'. ממשיך לחפש, לא מוצא את נמרוד. עד שכולם יוצאים לחיפוש. מה מתברר? איפה נמרוד היה? התחבא ליד שרה.
"עכשיו, מה עושה סחבק, כמו שהוא רגיל תמיד? הולך לשרה, תופס אותה בחולצה, מרים אותה, 'יא בת זונה! אני שאלתי אותך איפה הוא, למה עשית לי לא? אני מזיע את החיים שלי, מזיע בראבק. למה?! יא בת זונה!' שרה מתחילה לבכות. 'הוא ביקש ממני לא להגיד'. בדמעות. ואז אתה מקבל מכה. אני רציתי להיות הכי בסדר, והיא רצתה להיות חברה של נמרוד. עוזב אותה, הולך לצד ומתפרק מבכי. בוכה! רק כועס על עצמי. כי לא הבנתי, שלאמת יש שני צדדים. ברוך הבא לעולם".
פיתויים לצאת? להשתמש?
"בחודש הראשון אסור לצאת, אבל יש כאלה שבורחים. היה אחד בחדר שלי שהחביא קראק והשתמש. לא ידע כמה זה יכול להרוס לי את החיים. ברגע שגיליתי, הלכתי למדריך. כמה שיצאתי 'מלשן', זה לא להלשין. זה לקחת אחריות על החיים שלי. כי הייתי מחזיק אולי יומיים, עד שהייתי משתמש איתו ביחד".
במהלך השיקום החל לצאת החוצה ולהשתלב בעבודה. "בהתחלה יוצא לאסף, אירוע, חתונה, וחזרה למכון. לא קל, אתה בחתונה, אנשים חוגגים, אלכוהול. אבל אני עם אסף, הוא שומר עליי, אתה לא רוצה להרוס", הוא מספר.
ברור לך שאתה חוזר לעולם מקצועי עם ריסק גבוה. אנשים באים לבלות, והיום מבלים חזק ואגרסיבי.
"בוודאי. התנהלו על זה גם פגישות עם פסיכולוגים. זה מוטל על כף המאזניים, כמה אתה באמת רוצה לחזור ל'מחנה', וכמה אתה באמת רוצה להישאר נקי. כי אתה עלול אחרי איזה שלושה חודשים להישבר. זה מקום שאנשים באים לחגוג, שתייה, לפני או אחרי יציאה. עניתי לפסיכולוגית, 'אני רוצה להראות שאפשר להיות מכור נקי, בסביבה כל כך קשה'. שאלה אותי, 'מחר יבואו להציע צ'ייסר, מה תעשה?'
"אז הנה. עכשיו הגיע למסעדה סלב מפורסם, חמוד, הזמר הכי מפורסם שיש. 'יאללה, בוא צ'ייסר!' אמרתי לו ישר בחיוך, 'אח שלי, אני מכור נקי. לא יכול לעשות איתך צ'ייסר'. כדי שיבין ולא ייפגע. 'אעשה איתך צ'ייסר מים'. כדי לשמור על עצמך אתה מוצא דרכים. צ'ייסר מים, אני מוסלמי, אני לא בן 18, אני בהיריון".
אפרופו, פומפי תכף סוגר תשעה חודשים נקיים. סדר היום שהוא מתאר קפדני, כמו מאמין אדוק. קם בחמש ובאמת מניח תפילין. "תודה לזקן ההוא מהכותל. קורא את 'רק להיום', התפילה היומית של NA. נוסע לעבודה, הכנות, בישולים, פוגש אנשים, חי את החיים. מסיים את היום. רגע לפני שאתה הולך לישון אומר תודה על עוד יום נקי", הוא מתאר.
"חזרתי לספורט, לתופף. פתאום גם יש לך כסף! כיף לך שאתה אוכל, רץ, עושה סקס. אחי, אתה יודע מה זה להיות עם בחורה, בלי אלכוהול? הוא רק היה מכסה על הרגשות שלך. עכשיו אני שותה קולה, אבל נטו קולה, בלי ויסקי, ושלם עם זה. אם אני מצליח לסיים את היום, כשכולם ישבו לידי ושתו, ואני לא - זה הפרס שלי לעצמי".
בושארי עובד עכשיו ב'מחניודה', גם במעדנייה, תוך פיקוח והשגחה צמודה, מקצועית ואישית, אומר גרניט. תוכלו גם לראות אותו בפרק בעונה החדשה של 'מהפכה במטבח' (שתעלה ביום שלישי ברשת 13). אסף גרניט מגיע לאור־עקיבא כדי להרים על הרגליים מסעדה, ופוגש במכורים־לשעבר־ולתמיד, שמאבק היומיום שלהם קשה, טיפה יותר מעוד מנה שלא יצאה מושלמת. פומפי מצטרף אליו למטבח, ומגלה להם שהוא מכור נקי, טריגר רב־עוצמה שמחזיר אחדים מהם למקום הכי כואב בחיים. ציניים ככל שתהיו, אלה רגעים קורעי לב.
בושארי: "אסף שאל אותי, 'יש פרק של מהפכה במטבח, עם מכורים. רוצה לקחת חלק?' עניתי על המקום, 'בטח!' תקשיב: הצעד הראשון בתוכנית '12 הצעדים' הוא להודות, אני חסר אונים מול המחלה. הצעד האחרון, אחרי שכבר גדלת וצמחת ואתה נקי, הוא להעביר את הבשורה לאחרים. אז אני מגיע לטלוויזיה ויושב איתך פה, בצעד ה־12. להגיד לכל בן אדם שעדיין סובל, 'אחי, קח אחריות על החיים שלך. אפשר עוד להציל'".
"במהלך הפרק הסתובבתי במרכז גמילה ולא יכולתי לדבר", מספר גרניט, "כי אני קולט שזה המקום שעידן היה בו. מסתכל על החדרים, כל אחד עם הפינה שלו, המאפרה שמלאה בדלים, והתמונה של הילד. ככה הוא חי. זה מטלטל. וזה עוד קרש ההצלה האחרון, במקום הכי איכותי שיש".
עידן, יש הרבה מכורים בארץ. לרובם, למרבה הצער, אין מלאך שומר כמו אסף גרניט שיכול לשלוח אותם לגמילה כזו. מה תגיד להם?
בושארי: "אתם לא לבד. יש מי שיעזור. המשך שימוש מוביל למוסדות, לבתי סוהר ולמוות. ומי שאין לו אסף גרניט, שיתחיל בלהגיע לפגישות של NA. לא חייבים להשתתף, רק לבוא ולהקשיב, ומשם זה כבר יתקדם הלאה. יש שם סיפורי מלחמה. אתה מקבל מהם כוח. הנה, הגעתי השבוע. 'שלום, קוראים לי עידן - אוהבים אותך עידן - ואני מכור נקי, שמונה חודשים ו־17 ימים'. אחריי מגיע בחור אחר. 'שלום, קוראים לי ניסים. ואני מכור נקי. 22 שנה וחודשיים'. וואו! בואנה, לשם אני רוצה להגיע! 22 שנה!"
נפילות?
"בטח שיש. אתה רואה אנשים שנשברים. 'נפלתי אתמול', והוא בוכה, נגמר מולך. אתה רואה ואומר, וואלה, לא שווה ליפול. על הזין אני אשתה, גם אם ישימו לי אקדח בראש! אתה יודע איך אומרים, כי כוס אחת זה יותר מדי, ואלף - אף פעם לא מספיק. תשמע, אני באתי הנה כדי להגיד לאנשים מכורים, שחיים את השקר ומדחיקים רגשות, 'תבואו. לא מעניין מה עשיתם ומי הסוחר שלכם, מעניין מה אתם רוצים לעשות עם החיים שלכם. יש פתרון. תבואו לפגישות ב־NA. תתחילו לקחת אחריות על עצמכם'".
אסף, הסבר שלך למה יש שימוש כזה אינטנסיבי בסמים בעולם שלכם?
"לא יודע אם זה רק במסעדנות ספציפית. אבל בתחום הזה יש פקטור נוסף, והוא הלחץ. יש כאלה שכורעים תחת הלחץ. ויש כאלה, גם כמה מהקולגות שלי לצערי, שההצלחה המהירה יחסית מבלבלת אותם. תיקח הצלחה מהירה, כסף מזומן, והנה אתה מתחיל את המעגל".
ואתה?
גרניט: "אני הבן אדם הכי סאחי בעולם, אפילו בצורה מצערת. לא לקחתי שאכטה מסיגריה בחיים. שותה יין. זה לא שאני כזה אנטי, פשוט לא יודע איך זה קרה. ועכשיו נראה לי גם דבילי, להתחיל בגיל 40".
אופטימי לגבי עידן?
"מאוד אופטימי. הרבה יותר אופטימי עכשיו, ממה שהייתי קודם. עידן לא היה קל מההתחלה, כמו בני טיפוחים אחרים שלי שאני מביא, והמערכת צריכה להתמודד איתם. עכשיו, בצורה מצערת אמנם, מה שקרה ניקה מפומפי המון מניירות שהיו בו. הוא סופסוף נאלץ להתמודד עם עצמו. ועכשיו הוא נקי. יש לו עוד להתבגר, מקצועית וקולינרית, אבל הכישרון שלו, אין שום ספק. ואחרי המהלך שהוא עבר זה וואו".
פומפי, איפה אתה עוד חמש שנים?
"מכור נקי, שש שנים ושמונה חודשים, שף מוביל בקבוצה, דוגמה בעולם המסעדנות, הרבה אינטראקציות עם אנשים, רואה עולם. אבל אני לא מסתכל עוד חמש שנים. אלא כל יום בפני עצמו. רק תישאר נקי, והרבה מתנות יגיעו בדרך".
