yed300250
הכי מטוקבקות
    חנוך דאום
    7 ימים • 27.11.2018
    המקרה המוזר של כתובת האש
    ועוד כמה תקלות וכישלונות מפוארים שלימדו אותי שיעור חשוב בחיים
    חנוך דאום

    הרשו לי להציג לכם תובנה שתעלה מתוך שלוש מערכות. לייעול השירות, את התובנה אסביר בסיום, ועד אז אנא הפגינו סבלנות כלפי האווירה הספורדית, קראו להנאתכם את סיפורי המעשה (כולם אירעו במציאות) ותנוח דעתכם - הכל יתחבר בסוף לכדי תמונה אימפרסיוניסטית.

     

    אני פותח עם חבר טוב שלי, שלימד את בנו לשחק שחמט. מדובר באירוע מדהים: הוא ישב עם בנו הנרגש ללמדו את רזי המשחק. הוא הסביר לו לאט ובסבלנות על כל כלי: החייל הולך ככה, הפרש ככה, הצריח נמצא פה והרץ רץ. לאחר כמחצית השעה תמו ההסברים. הילד הבין באופן הבסיסי ביותר כיצד הולכים הכלים. הוא ידע את המעט ביותר שניתן לדעת על שחמט. את המינימום המוחלט. אני מדגיש: היה לו הידע הגולמי ביותר וניסיון של אפס משחקים. ואז הם החליטו לשחק.

     

    אני נכנסתי לתמונה רבע שעה מאוחר יותר, כשחברי צילצל אליי הלום. "חנוך", הוא אמר ברצינות, "קרה דבר מדהים: הפסדתי לבן שלי בשחמט". "קורה", אמרתי לו, אז הוא הבהיר: "במשחק הראשון בחייו הוא ניצח אותי. לא ויתרתי לו, חנוך, הוא פשוט ניצח. עשה לי מט. הוא לקח את הכללים הבסיסיים שלימדתי אותו - והם הספיקו לו כדי לנצח אותי בשחמט. חנוך, כמה אני טיפש אם ידע כה בסיסי בשחמט, למעשה הבסיסי ביותר האפשרי בתוספת אפס ניסיון, מספיקים כדי לגבור עליי? אני לימדתי אותו איך הולכים, רק איך הולכים, ועם הידע הזה הוא ניצח אותי! הבור התמלא מחולייתו. האסיר שיחרר עצמו מבית האסורים. נפל דבר בישראל, אני האיש הכי גרוע בשחמט בעולם. אני אפסיד גם לבת יענה".

     

     

    מערכה שנייה. כיתה ח׳, שבת ארגון של בני עקיבא. הפיק של הפעילות. אחרי חודש קדחתני, מתקיים טקס גדול עם דגלנים והצגות. באופן מסורתי, אחד מרגעי השיא של הטקס הוא הצגת שמו של השבט החדש. החשיפה היא באמצעות הדלקת כתובת אש הנושאת את שמו הנבחר של השבט. כשהגענו למעמד המחייב, החליטו הנערים לחדש: לא סתם נדליק כתובת אש עם שם השבט החדש, אלא נבנה אומגה גדולה, וכתובת האש הבוערת תגלוש על גביה בדרמטיות מגג בית הכנסת.

     

    עכשיו תראו, אני יודע שכל מי שהיה בתנועת נוער זוכר לפחות ילד אחד שנשרף מכתובת אש, לפעמים גם היה מגיע איזה מדריך לשפוך עליו מים, אך שפך בטעות נפט. לכן ברצוני להרגיע: לא נשרף אף ילד. אפשר אפילו לומר שלהפך. מה שקרה זה הדבר המדהים הבא: שלושת מפעילי האומגה, עליה טרחנו שלושה ימים רצופים, עמדו על גג בית הכנסת והמתינו לאות שעליהם להדליק את כתובת האש ולשחרר אותה בגלישה כלפי מטה. התוכנית הייתה שאחד יצית אותה, והשניים האחרים ישחררו את המנגנון.

     

    ברגע האמת ניתן האות: המצית קירב את הגפרור, אבל חבריו שיחררו את האומגה מהר מדי. האש לא הספיקה לתפוס, וכל מי שהיה במגרש למטה, ברחבת הטקס, והתבקש להביט אל גג בית הכנסת, לא ראה דבר מלבד איזה גוש שנופל באחת בחשיכה. כל היוזמה מרהיבת העוז צנחה אל סיומת טרגית בחשיכה. הילדים ירדו חפויי ראש מגג בית הכנסת. אבל אל ירע ליבכם ‑ התובנה המובטחת מתקרבת, והיא תהפוך את האירוע על ראשו.

     

     

    מערכה שלישית. כיתה י"ב, חלוקת תפקידים להצגת סוף שנה. אנחנו עושים מאמץ אמיתי לשתף את כולם, שכל תלמיד ייקח חלק. אחד הנערים אומר שהוא יכול להיות פעלולן. הוא הרי ספורטאי מצטיין, ילד גמיש, אז בואו תמצאו איך להשתמש בזה. מישהו זורק רעיון: הפעלולן יקפוץ לבמה מלמעלה בסיום קרב היריות המתוכנן (ההצגה הייתה בסגנון המערב הפרוע - תסריט מפגר לגמרי, אגב). הפעלולן התרגש. הוא שמח שתהיה לו הזדמנות להראות את ביצועיו. העובדה שהתסריט לא ממש נסגר עד הסוף ולא היה ברור בדיוק מתי הוא קופץ, לאיפה ומה ההקשר לא הדאיגה אותו.

     

    בערב ההצגה ישבו תלמידי הישיבה כולה בחצר בית הספר שבה התקיימה ההצגה. ההצגה החלה, ועל הבמה הסתובבו השחקנים. בשלב מסוים, בלי שום קשר למה שהתרחש על הבמה, נראתה משמאל לבמה, במקום חשוך למדי, דמות של ילד עומד על קרוואן וקופץ למזרן שהוכן שם מראש. נשמעה חבטה, קללה עסיסית שהילד השמיע, ואז הדמות קמה והלכה צולעת אל עבר האפלה. היה זה הפעלולן, שהחליט על דעת עצמו לקפוץ בלי שטרח למקם את הקפיצה במקום או בזמן שיהיו אינטגרליים לעלילה. הגיע, קפץ ונעלם.

     

     

    אנחנו מגיעים לתובנה, שימו לב: הרבה דברים קרו בהצגת סוף השנה, אבל איש אינו זוכר ממנה דבר זולת דמותו של הפעלולן משליך עצמו למזרן והרגע שבו הקהל שומע ״כוסאמק ערס״ ורואה אותו צולע ומתרחק. היה זה לא רק הרגע המצחיק ביותר בהצגה, אלא היחיד שכולם זוכרים היום, כמעט 30 שנה אחרי. אינספור משחקי שחמט נערכו בין אבות לילדיהם, אבל את המשחק של חברי עם בנו נזכור שנינו שנים רבות. יהיה זה משחק שייכנס לפנתיאון המשפחתי שלו, זיכרון שגם בנו יספר לילדיו, רגע של שפלות שחמטאית בלתי נשכח. וכמה כתובות אש היו בילדותנו? אינספור. כל שנה כתובת אש אחרת, במשך שנים רבות. אבל רק את כתובת האש שלא נדלקה אני זוכר. הרגע הזה שבו משהו עמום נופל בחושך, הרגע שבו כתובת אש שלא נדלקה צונחת אל סופה הטרגי, הוא רגע כישלוני כה קסום שכבר הפך בשל כך להצלחה גדולה, כי הוא נחרת בזיכרון שלנו.

     

     

    אם תזכו בפרס נובל, אושרכם. אבל אם אתם אנשים ממוצעים כמו כולנו, דעו: השגרה נשכחת. גם ההצלחות הבינוניות שלנו מתפוגגות. אבל הכישלון, הכישלון העסיסי הופך עם השנים לזיכרון מתוק ומנחם.

     

    הפילוסוף הצרפתי גוסטב תיבון אמר שכל הכישלונות קוראים לחמלה ולמחילה, מלבד אלה המתחפשים להצלחה. הודו בכישלונותיכם, יהודים, וראו ישועות. שבת שלום.

     

    daum30@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 27.11.18 , 23:03
    yed660100