מאמא, ליגה!

אף פעם לא התחברתי לצד ההוא של המשפחה. אצל אבא היו הרבה אחים, בני דודים, אוכל, הווי; ואצל אמא בעיקר שקט. ההורים שלה גידלו אותה לבד, בת יחידה, בחינוך מדוד. לא אשכח את לוח השנה שהיה תלוי במטבח. הכל היה כתוב עליו, ועוד ברומנית. הם ידעו מה הולך לקרות להם שנה מראש, מתי ועם איזה שכן ייפגשו למשחק רמי־קוב, איפה, ומי ינצח בסוף.

ריח של כוסמת אפף את דירת שני החדרים וחצי בתל־אביב, שם עיטרו את הקירות עם הטאפ־פרחים תמונות ילדות של אמא בבוקרשט בשלג. היה ממש כיף לנסוע אליהם לתל־אביב, רק שהיו כמה חוקים: כשבאים לבקר את סבא וסבתא רומניה אסור לגעת במדף עם הפורצלנים בלי רשות. מיניאטורות שבירות ויקרות מרומניה עלולות ליפול למישהו בטעות מהידיים. אוי ואבוי, או כמו שהם אומרים "ויי דה מינה".

בארון הממתקים, בונבוניירות עם ליקר דובדבן מתחילת המאה, לא לילדים. ובמקום על השולחן, המפה על הספה. אסור שיתלכלך. ואני הייתי ילדה שמלכלכת ועושה תמיד מה שאסור. הכל נזל לי וטיפטף והשפריץ, וגם עשה רעש.

כן, היו שם חוקים. מי מדליק מזגן כל הלילה? הרי כשישנים בכלל לא מרגישים שחם, ואפשר לחסוך חשמל. בחצי חדרון האורחים לא היה מזגן, רק מאוורר, ועוד על טיימר! עשרים דקות יש לך להירדם. אחרי זה, תימסי מחום. אז כשקמתי לפעמים בלילה לשירותים, או למזוג לעצמי כוס קרח על הראש, הייתי מפעילה בהיחבא את המאוורר לעוד עשרים דקות.

היום אני מבינה שלא מקמצנות הם מדדו הכל. שמי שגדל בחוסר, תמיד יישאר קצת חסר. שאי־אפשר לשפוט זוג צעיר שהגיע הנה עם תיק, ילדה וחלומות, אחרי שצ'אוצ'סקו פתח וסגר את הברז להסקה המרכזית של כל העיר מהארמון המטורף שלו. אבל אז הייתי רק ילדה שלא מבינה רומנית. או רומנים.

אצל סבתא וסבא יבנאל שלי, לעומת זאת, הכל היה ברור לי. ומותר. אבל הכל! אפילו לשכב עם בוץ על הספה ולצרוח בקולי־קולות. קילפנו פקאנים מהעץ בחצר עם הידיים, עד שהן היו שחורות לשבוע, וזה לא ירד אפילו עם סקוץ', בזמן שתרנגולות הסתובבו לנו חופשי בין הרגליים. לאמא לא הרשו אפילו כלב, אבל לאבא נתנו לגדל אפילו כבשים.

אבל סבא וסבתא רומניה שלי היו אנשים טובים. לא תמיד היה להם טוב, אבל הם עשו הכל בשביל שיהיה. היא הייתה תופרת שעבדה קשה, מהבוקר עד הלילה, כל חייה, עד לפני שנתיים כשלא יכלה עוד. הוא היה העובד המצטיין של תדיראן לשנת 1975. תעודה ממוסגרת תלויה במסדרון. ושניהם עברו הרבה תלאות עד שהגיעו ליום המיוחל שבו נכדה חצופה מתלוננת שאין מזגן בחדר.

כדי להתחמם בחורף הבוקרשטי הם אכלו ממליגה, כי אוכל עלה ביוקר והיה צריך לחמם את הבטן. בגלל זה לא סבלתי ממליגה. כל מה שהם הכינו שנאתי לאכול, בעיקר קבב, שזה כאילו האוכל היקר, וקיווץ', שזה כמו סלט פירות חם, רק מירקות מגעילים.

שנאתי את זה שאין מקום לספונטניות. שאי־אפשר סתם ככה להחליט שעכשיו קופצים ללונה פארק, כי הכל מחושב, מנויילן ומתוזמן. אפילו המושבים באוטו של סבא רומניה שלי נשארו עם הניילונים עליהם עשרים שנה. כשהוא הלך לעולמו, קיבלתי את האוטו הישן הכי חדש בארץ, אז איך שנכנסתי אליו, נכנסתי בקיר. מדהים כמה מהר אפשר לזרוע הרס, אם באמת רוצים. הכל הלך טוטאל־לוס, כולל הניילונים.

בצד של אבא, הכל התפרק, התלכלך והסתבך כמו שאהבתי. פעם סבא יבנאל עלה עם טרקטור לאבא שלי על הנעל. סבתא יבנאל נולדה ביפו ושמעה אום כולתום. למרות שההורים שלה מפולין, אצלה אכלנו מלוחייה, מין תבשיל ערבי עם עלים ריריים, ולמדנו לארח כמו שצריך. תמיד תה טרי מהגינה, ואין מצב שלא בדיוק הרגע יצאו עוגיות חמות מהתנור. בבית שלהם דיברו ערבית, כי לה ולסבא היו הרבה חברים מהכפרים באזור.

את התרנגולות למרק העוף שלה סבתא הייתה מורטת באמבטיה, איפה שאני הייתי מתקלחת. סבתא הייתה מדפדפת הכל. חיים, מתרגלים. כמעט כל החברות שלה היו תימניות, ואת כל בעיות המשקל שלי אני תולה בג'חנון המפורסם של אסתר. הם עבדו עם הידיים וחיבקו ללא גבול. זה היה בית מרגש. ועוטף. וחם. האהבה שם יכלה ממש להטביע אותך, וכמה נהניתי לטבוע בלב של סבתא וסבא יבנאל שלי.

אצל סבא וסבתא רומניה האהבה הייתה מוגשת קצת אחרת. קצת יותר קר. יותר מזרח־אירופאי. מרופד טוב, אבל עם ניילונים מסביב. זה לא שאהבו שם פחות, רק ביטאו את זה פחות, כי לא ידעו אחרת. ואני תמיד אמרתי שירשתי את כל התכונות הבולטות שלי מהצד של אבא, ושלצד ההוא אין לי כל קשר. כי אני? אני חמה, ורכה וזורמת. ומה לי ולהם? הדבר היחיד שמפגיש בינינו זאת אמא אחת שזופה מדי, שמבחינתי בכלל נולדה בתאילנד.

אז זהו. שהשבוע גיליתי שאני רומנייה. נסעתי עם נועם והילדים לרומניה, היעד האחרון שהייתי בוחרת לבלות בו עלי אדמות, ונחתה עליי התובנה. אני מפה. כמו עץ אורן מיער ליד פורייה שנוסע לביקור שורשים בשווייץ. האדמה הזאת מוכרת לי. הייתי פה פעם. לפחות חלק ממני. וגם אם אני לא אוהבת את זה, הייתי נטועה בה פעם, באדמה הזאת, הקרה, הענייה, עם ריח של כוסמת.

בשוק הצוענים של בוקרשט כל התכונות שתמיד הכי שנאתי בעצמי תוקפות אותי. מוכרות הממליגה זזות בנרגנות, לוקחות את הזמן כאילו בכוונה. ממש כמוני. גם אני, כשאני שומעת את המונית צופרת לי בחוץ, נלחצת שאני לא מוכנה עדיין, ועושה הכל עוד יותר לאט. כשמישהו מאיץ בי, גם אני קופאת. נעשית נינוחה בקטע מורט עצבים, ואי־אפשר לחלץ ממני אפילו חיוך מזויף.

אומרים עליי שאני קרה, לא תמיד לבבית, נגעלת ממגע מוגזם, שלא לדבר על נשיקות רטובות מזרים? יש בזה משהו. יש לי נטייה מרגיזה לריחוף וגוף גדול לרחף בתוכו. ברומניה אני small. כולן כאן כמוני, פלוס. לא לבביות, עם בטן ממליגה וכתפיים רחבות מספיק בשביל להדוף כל לחץ.

אז אני הולכת לי לאט בין עוד רומניות איטיות כמוני למשרד הפנים המקומי, ומבינה שלא סתם עומד לנחות אצלי בידיים דרכון רומני בעוד רגע. כי אני רומנייה. אפילו הצלחתי להבין מה מרכלים עליי בתור. כשתבואו לבקר אותי, לא תמצאו בתנור עוגיות חמות שרק הרגע הכנתי. לכו למזוג לעצמכם כוס סודה וספרו לי צ'ה־פאצ'ה. זה לא מחוסר אמפתיה או אהבה, פשוט ככה נולדתי. אני הבת של אמא שלי. סיימתי לשנוא את עצמי. לא רוצה להיות כמו החבר התימני שלי, ששנים מחפש שידוך, וממש מבקש, בכל לשון של בקשה: "הכל!!! הכללללל!!! רק אל תביאו לי תימנייה. מה לי ולזה?"

agvaniot@gmail.com