כשעמדה בתנאי הקבלה לאליפות העולם בפיתוח הגוף, המתקיימת מדי שנה בארצות־הברית, ידעה דנה שמש, ילידת ירושלים, שהיא עושה היסטוריה. עד לאחרונה אף בעלת שרירים מתוצרת כחול־לבן לא זכתה להפגין אותם במסגרת התחרות הבינלאומית, שעשויה להפוך אותה בן־לילה מעוד מעריצה של פופאי למקצוענית אמיתי. "עצם ההשתתפות באליפות מהווה הישג ענקי", היא שיננה לעצמה בעלותה לבמה, שבה הוצגה כמיס פיטנס הישראלית.
האליפות, שלא זכתה אצלנו לשום אזכור תקשורתי, התקיימה בסוף אוגוסט בפיטסבורג, פנסילבניה, במשך ארבעה ימים רצופים, עם אלפי מתחרים, מאות תצוגות ומופעים. וכשהכרוז נקב בשמה של שמש כזוכה במקום הראשון (בקטגוריית "פיזיק" לנשים מעל גיל 40), היא ניפחה את זרועותיה, ובדמיונה כבר שמעה את צלילי "התקווה" מהדהדים מקיר לקיר.
התאכזבת כשההמנון הישראלי לא נוגן?
"לא", היא מספרת בריאיון ראשון מאז הזכייה, "ידעתי שזה לא יקרה בגלל שספורט פיתוח הגוף כולל הרבה מסלולים. רק החצי הנשי מורכב מחמש קטגוריות: ביקיני, פיטנס, פיגר, פיזיק ובודי בילדינג, ובכל קטגוריה יש חלוקה לגילים. בערב הסיום אין אפשרות לנגן את כל ההמנונים של כל הזוכים".
ראש הממשלה ושרת הספורט צילצלו לברך אותך?
"הצחקת אותי", היא לא צוחקת. "גם שום פונקציונר מעולם הספורט הישראלי לא צילצל לברך אותי על הכבוד שהבאתי למדינה. האמת? לא ציפיתי לטלפונים מהסוג הזה, מפני שבישראל אין מודעות והערכה לפיתוח הגוף. בכלל לא רואים בו ספורט. חושבים שזה כלום, שזה סתם, משהו שכל אחד יכול לעשות. וזה במקרה הטוב".
ובמקרה הרע?
"בישראל סבלתי מהמון סטיגמות שליליות ומתגובות משפילות ונאלצתי להתמודד עם הלחץ החברתי להפסיק. קראו לי 'לסבית מכוערת', שאלו אותי 'את מזוכיסטית? למה את הורסת את הגוף שלך?'. אמרו לי 'אישה צריכה להיות נשית, לא שרירית וגברית'. אפילו האנשים הכי קרובים אליי לא עודדו אותי להמשיך. זו הסיבה שעברתי לארצות־הברית לפני כשלוש שנים. כאן כל מי שרואה אותי אומר 'וואו, את גדולה, את נראית מדהים, איך עשית את זה?'. אפילו הקופאית בסופרמרקט אומרת לי 'גם אני רוצה להיות כמוך', ואני עונה לה שחלומות מתגשמים. זה המוטו שלי בחיים".
זה מסוג הקלישאות שקל להגיד.
"אבל אני ההוכחה לכך שאין דבר העומד בפני הרצון. רוב האנשים חושבים שהספורט הזה מבוסס רק על עבודה גופנית, וזו טעות בסיסית. החלק המנטלי הוא עבודה הרבה יותר קשה, ודווקא בה אורבים לך המכשולים. האויב הכי גדול שלך הוא אתה. אם לא תאמין בעצמך, לא תוכל להתקדם ולשבור שיאים. אני, למזלי, תמיד האמנתי בעצמי. נכנסתי לעולם התחרויות רק לפני שמונה שנים, כשהייתי בת 35, ומהרגע הראשון ראיתי את עצמי כצ'מפיונית. התאמנתי כמו מקצוענית והתנהלתי כמו מקצוענית גם כשהסביבה התייחסה אליי כמו אל אחת שירדה מהפסים".
על המפה העולמית
בערב שקדם ליום הולדתה ה־43 קיבלה שמש גביע ומדליה, אבל אלה מחווירים בעיניה לעומת הפרס המשמעותי – כרטיס פרו קארד (IFBB Pro Card), שהוא החלום הרטוב של מפתחי הגוף, מנער ועד קשיש. "כל מי שעוסק בתחום הזה שואף לקבל את הכרטיס. רק בודדים מצליחים, מפני שקשה מאוד להגיע לגוף השרירי והחטוב הדרוש לרמה המקצוענית. זה כמעט בגדר משימה בלתי אפשרית, והקושי של הנשים עולה פי כמה וכמה על זה של הגברים. לא קיבלתי פרס כספי, אבל כרטיס הפרו קארד שם אותי על המפה העולמית של המקצוענים. בתחרויות הבאות כבר לא אצטרך לעמוד במבחני קבלה. נכנסתי לעולם חדש שבו יזמינו אותי, תמורת תשלום, להשתתף ולשפוט בתחרויות של חובבים".
עם הגביע, המדליה והכרטיס היא חזרה למיאמי, פלורידה, לחיק בעלה, יניב מאירוביץ', גם שרירן וגם איש נדל"ן, שצעיר ממנה בעשר שנים, ובמשך שלושה חודשים הרשתה לעצמה לחגוג עם המבורגר וצ'יפס. "פיתוח הגוף דומה לפיסול הגוף, ולא מדובר במבצע חד־פעמי, אלא באורח חיים. שרירים לא נוצרים בן־לילה, הם תוצאה של השקעה רבת־שנים. בתקופת הפגרה היחידה שיש לי בשנה אני אוכלת מה שבא לי ולא אכפת לי להגיע גם למשקל של עד 85 ק"ג", היא מודה, "אבל זהו, החגיגה נגמרה. כבר התחלתי להתכונן לאליפות הכי גדולה של המקצוענים שמתקיימת בספטמבר מדי שנה באולימפיה, לאס־וגאס. הגובה שלי הוא 1.70 מטר, ואני אגיע אליה עם 70 ק"ג של מסת שריר ורק 6% שומן".
איך תשילי מעצמך 15 ק"ג? אני לא מצליחה להיפטר מצמיג של 5 ק"ג.
"סורי, לא אגלה לך את כל הסודות המקצועיים. אני מאמנת כושר בוגרת וינגייט, זה המקצוע שלי, ולמרות הבדלי השעות יש לי חוג לקוחות קבוע של אימוני און־ליין בכל רחבי הגלובוס, גם בתל־אביב".
נו, אז תני טיפ אחד.
"דיאטה דלת־קלוריות ועשירה בחלבונים: תתחילי את הבוקר עם חביתה מקושקשת של שבע ביצים".
איכס!
"ותוסיפי לה שש שעות ביום של אימון כוח והרמת משקולות".
אני לא אעמוד בשש דקות!
"זה בדיוק מה שאני חשבתי בגיל 29, כשבפעם הראשונה בחיי הלכתי לתחרות של פיתוח הגוף. נדלקתי על השרירים והצבתי לעצמי מטרה שנראתה לגמרי לא הגיונית".
עד אז היה הספורט עיסוק צדדי בחייה. "אמא שלי, נורית, הייתה שחקנית כדורעף בנבחרת ישראל והלכתי בדרכה, שיחקתי כדורעף בהפועל ירושלים והייתי קפטנית בליגת הבוגרות, אבל במקביל אהבתי מאוד אמנות ופיסול, למדתי במגמת מחול בתיכון לאמנויות ותיכננתי ללמוד פסיכולוגיה. בדקה התשעים החלטתי לשנות כיוון לעיצוב גרפי. למדתי ב'הדסה' גרפיקה ודפוס, קיבלתי תעודת הנדסאית, עברתי לתל־אביב ועבדתי כארט־דיירקטורית במשרד פרסום מוביל. כלפי חוץ נחשבתי לאחת שעשתה את זה, למישהי ששיחקה אותה, למצליחנית".
עד ש...?
"בגיל 29 עברתי משבר רציני. נפרדתי מחבר אחרי שמונה שנות זוגיות, אמא שלי חלתה בסרטן, הפסקתי לעשן, הייתי שחוקה ולחוצה והרגשתי שאני מתנוונת מול המחשב. הגוף שלי היה צמא לשינוי. נרשמתי לחדר כושר כדי לסלק מהראש כל מיני מחשבות רעות שנכנסו אליו, ולאט־לאט נכנסתי לזה. בגיל 30 התפטרתי מהעבודה, נרשמתי לווינגייט והתחלתי לאמן. כולם חשבו שהשתגעתי. איך אני מעזה לוותר על משכורת חודשית יפה, להפוך לעצמאית ולהשתכר 24 שקל לשעה?"
איך העזת באמת?
"לא רציתי להיתקע באותו המקום ולהיות אחת ממיליוני האנשים שאומרים בזקנתם 'פעם היה לי חלום'. במקום לדבר על השינוי שאני רוצה לחולל בחיי, התחלתי לפעול. הפחתתי שבעה קילו ממשקלי, הגוף שלי התעצב, ומתזונה של ג'אנק עברתי לאורח חיים בריא ונמרץ. התחברתי מחדש לנערה שראתה את עצמה כפסיכולוגית ועשיתי לעצמי שיחות של הישגיות והתמודדות עם משברים, כל מה שכיום נקרא 'העצמה אישית'. אני מאמינה שכל אדם, בכל גיל, יכול לייצר שינויים בעזרת שלושה תנאים. בשלב הראשון צריך לבחור תחום שאוהבים ולהחליט שמאוד־מאוד רוצים להצטיין בו. אחרי שבחרת והחלטת, כל מה שאתה צריך לעשות הוא להאמין בעצמך ולכוון לשם. לכוון, מבחינתי, זה לא רק להתאמן, אלא גם לדמיין שאת כבר שם".
את מטרתה הראשונה, "מיס פיטנס הישראלית", היא הגשימה אחרי חמש שנות אימונים. "הוריי שמחו מאוד כשזכיתי בתחרות, הם קיוו שבעקבות התואר הג'וק הזה ייצא לי מהראש, והם דאגו לי כשראו שהזכייה רק פתחה לי את התיאבון. כיום הוריי גאים בי, אבל באותם ימים אפילו הם חשבו שהתחרפנתי. בדיעבד אני חושבת שכוח הרצון שלי התעצם דווקא בגלל הסביבה הלא מפרגנת שהקיפה אותי. הזהירו אותי שאף גבר נורמלי לא ירצה להתחתן עם השרירים שלי".
ואיך הגבת לאזהרה?
"לא נרתעתי ולא נבהלתי, זה בטוח. הצטערתי להיווכח שרוב האנשים שופטים את האחר והשונה אך ורק על פי ההופעה החיצונית. קחי לדוגמה בן אדם שמילא את הגוף שלו בקעקועים. בעיניו זה יפה, זה מה שהוא אוהב, וזה עניין של טעם אישי. למה נכנסים לו לחיים? באיזו זכות מעירים לו שזה מגעיל? פיתוח הגוף זה לא זבנג וגמרנו, זה שנים של אימונים קשים ותזונה קפדנית, זה התמדה והרבה הקרבה. לא פעם העבודה הזו באה על חשבון משפחה וחברים, ואפילו לפני בן זוג שלא מבין את הטירוף שזורם לך בוורידים. החברה הישראלית שמרנית ולא קל לה לראות יוצאי דופן. היא מעדיפה שכולם יהיו מה שנקרא 'נורמלים', אבל בעיניי נורמלי זה משעמם".
פיתוח גוף, לשיטתה, דומה מאוד לתחרות מלכת היופי. "זו תחרות של אסתטיקה, צריך פרופורציות טובות ויפות, חיטוב ברמה גבוהה והופעה יפה. זה מה שמשך אותי לספורט הזה. רק כשהתחלתי להתחרות גיליתי שאני הרבה יותר תחרותית ממה שהעליתי בדעתי, וגם גיליתי שהתחרות הכי קשה שלך היא מול עצמך. מחקתי מהלקסיקון שלי את המשפט 'היום אין לי כוח'. ברור שהרבה פעמים אין לי כוח, גם בגלל הדיאטה דלת־הקלוריות וגם מפני שהאימונים מתעצמים יותר ויותר והגוף נחלש, אבל זה המקום שבו הכוח המנטלי חייב להתעורר ולהתחזק. הוא זה שדוחף אותי בכל אימון לקצה היכולת. הוא שומר שאהיה כל הזמן מפוקסת מטרה, בלי הנחות ובלי תירוצים. גם כשאני קמה על רגל שמאל אני שומרת על שגרת אימונים מלאה, וזה קשה לי כפליים מפני שאני המאמנת האישית של עצמי. רק כשהגעתי לארצות־הברית נעזרתי במאמנת שהכניסה אותי לעניינים".
באיזה מובן? מה לא ידעת?
"כשהתחריתי בישראל משחתי את הגוף שלי בשמן באופן ידני. רק בארצות־הברית גיליתי שהתוצאות הרבה יותר טובות כשמשתמשים לפני התחרות בתרסיס מיוחד עם צבע שיזוף שנקבע בהתאם לקטגוריה של המתחרה. ככל שיש יותר שרירים, הצבע כהה יותר. לאליפות העולם הגיעה חֶברה מיוחדת שמשחה את כולן, בתשלום כמובן. לי עשו שלוש שכבות צבע, עליהן מרחו תרסיס שמן מיוחד שנותן אפקט של ברק, וכמובן קיבלתי טאץ'־אפ לפני העלייה לבמה. יש גם חברות שמציעות למתחרות שירותי איפור ותסרוקות ומוכרות להן בגדי הופעה, אל תשאלי באיזה מחיר".
למה שהבגד יעלה הרבה? כולו בגד ים!
"את חייבת לעלות לבמה עם בגד ים מיוחד שעולה מאות ולפעמים אלפי דולרים, תלוי בבד, בעיצוב ובסוג האבנים שנוצצות עליו".
התיאור הסיזיפי של האימונים וגודל ההשקעה סותר את הסלוגן "כל אחת יכולה".
"כל אחת וכל אחד יכולים לחולל בחייהם מהפך, באלף ואחד תחומים. כדי להצליח בפיתוח הגוף יש צורך בגנטיקה מסוימת, וביכולת לפתח מסת שריר יותר מאדם רגיל, אבל העיקר הוא משמעת עצמית וכוח רצון שמסוגלים להזיז הרים. צריך לאהוב את זה מפני שרק האהבה דוחפת אותך קדימה, למרות כל הקשיים. מי שמפחד להיות לבד לא יכול להתחרות. גם מי שלוקח ללב את מה שהסביבה אומרת ודופק חשבון לכולם לא בנוי לתחרויות, וטיפוס עצלן שלא מסוגל להתמיד לא יגיע להישגים בשום תחום, לא רק בספורט. זה מה שאני מפמפמת כיום למאומנים שלי – לכו בעקבות הלב ותחלמו בגדול".
שרירים כמכנה משותף
קריירת התחרויות שלה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות החלה רק לפני ארבע שנים. "יכולתי להתחיל אותה קודם", היא טוענת, "אבל אף אחד לא מימן אותי. הכל היה על חשבוני – טיסות, בתי מלון, הרשמה לתחרות, עלות התחרות וגם הפסד ימי עבודה. הייתי חייבת להתייצב קצת מבחינה כלכלית לפני שיכולתי להרשות לעצמי תחביב כל כך יקר, וגם כשמימנתי הכל מכיסי הפרטי אנשים פיקפקו בהיגיון שעומד מאחורי סולם העדיפויות שלי. שרפתי את החסכונות בתחרות הראשונה ואפילו לא חישבתי כמה זה עלה לי מפני שנהניתי מכל דקה וזכיתי במקום הראשון בקטגוריית ה־figure. התחלתי להרגיש שהמאמץ משתלם ושאני לא סתם קורעת את עצמי באימונים מפרכים. כבר בשדה התעופה, לפני הטיסה ארצה, העליתי לעמוד הפייסבוק שלי תמונות מהתחרות. חשבתי שרק החברים שלי ישמחו בשמחתי, אבל אחרי הנחיתה מצאתי בקשת חברות מיניב מאירוביץ' מניו־יורק, תל־אביבי במקור, שהציג את עצמו כאחד מהתחום".
ומיד שמעת פעמונים?
"לא. התחלנו להתכתב, סיפרתי לו שאני מתכננת לחזור לארצות־הברית בינואר 2015, להתחרות ב'ארנולד קלאסיק', והוא היה הגבר הראשון שקלט על מה אני מדברת ובאיזה סדר גודל אני מתמודדת. כבר הייתי בשלב בו הבנתי שאין לי סיכוי לבנות מערכת יחסים עם מישהו שלא יודע מה זה פיתוח הגוף. השרירים היו המכנה המשותף שלנו, והחיבור בינינו היה מיידי. עברנו לשוחח בווטסאפ, עלינו שלב לשיחות סקייפ והרגשתי שהוא עוזר לי באימונים ובהכנות".
שמש הגיעה לפלורידה חודש לפני התחרות, ומאירוביץ' קפץ לבקר אותה. "ברגע שנפגשנו פנים מול פנים, הרגשנו כאילו אנחנו מכירים זה את זו כבר שנים. הוא לא יכול היה להישאר בפלורידה יותר מכמה ימים, אז קבענו שהוא יגיע חודש לאחר מכן לתחרות עצמה. לא ידעתי אם הוא יעמוד בהבטחה שלו והייתי מאושרת כשהוא בא וליווה אותי בכל התהליך. מאוד ריגש אותי לראות כמה שיניב גאה בי, הישראלית הראשונה שהתחרתה בארצות־הברית והראשונה שהתחרתה בארנולד קלאסיק. אחרי התחרות שכרנו רכב ונהגנו לניו־יורק במשך 12 שעות, אולי קצת יותר. זה היה כיף ונעים ויפה. גרתי אצלו בדירה במשך שבועיים ובילינו בביג־אפל עד למועד הטיסה שלי לישראל".
ואז שרתם "נפרדנו כך"?
"מי שר? זו הייתה פרידה ממש קשה, מפני שכבר נקשרנו זה לזו באמת. חזרתי הביתה, המשכנו לשוחח בסקייפ, ויניב התחיל לבקש ממני לעבור לארצות־הברית. הסברתי לו שאני לא מוכנה לעזוב הכל, אלא אם הוא רציני. אחרי כמה חודשים הוא קפץ לישראל עם טבעת והציע לי נישואים. ערכנו היכרות בין המשפחות, עברתי לניו־יורק וקיבלתי גרין קארד של ספורטאית".
הפער של עשר שנים ביניכם לא הטריד אותך?
"אילו ראית את יניב היית אומרת שהוא זה שמבוגר ממני בעשר שנים. הוא שרירי וחטוב וחתיך, אבל אין על האנרגיות שלי, והוא הראשון שיודה בכך. כנראה ההתפתחות האישית שלי מבוססת על עשורים. בגיל 30 התחלתי לעסוק בפיתוח הגוף, בגיל 40 התחתנתי, ואני לא מתחרטת על שום בחירה שעשיתי בחיי, במיוחד לא על אלה שעשיתי בגיל מאוחר יחסית".
עד איזה גיל אפשר לפתח ולטפח שרירים?
"עד אין־סוף. לשרירים אין גיל. האישה הכי מבוגרת בבודי בילדינג היא אמנסטי שפרד, אמריקאית בת 80 פלוס שהתחילה להתאמן רק בגיל 71. היא, בניגוד אליי, מתחילה את היום עם חביתה מקושקשת של עשר ביצים".
ומה עם הביציות?
"מה איתן?"
יהיו ילדים?
"יש הרבה מפתחות גוף שהביאו ילדים לפני שהתחילו להתחרות, ויש גם כאלו שלקחו הפסקה של שנה־שנתיים מהאימונים החזקים כדי להתפנות להיריון. השעון הביולוגי לא מפחיד אותי. נכון, הוא מתקתק גם כשאני לא שמה לב, אבל כאדם אופטימי אני מאמינה שכל דבר בזמנו. כששנינו נרגיש שהגיע הזמן המתאים לילדים, זה יקרה. כרגע הנושא הזה עוד לא בוער בעצמותינו ובטח שלא בשרירינו. אין לי מושג כמה זמן יעבור עד ששנינו נרצה".
ואם תאחרי את הרכבת?
"אז נאמץ. העולם מלא בילדים שישמחו להיכנס לבית חם. השאלה היא האם גם ילד שלא קיבל את המטען הגנטי של יניב ושלי יסכים להתחיל את היום עם חביתה מקושקשת של יותר מביצה אחת".
