דואגים ומבינים

בראש השנה נסעתי לבקר את הבת הגדולה שלי, לוחמת ומפקדת בקרקל. הגדוד תפס קו של כמה חודשים בגזרת בנימין, שתי אצבעות מרמאללה, והיא בדיוק סגרה חג. כמו כל אבא טוב טיגנתי ערימה יפה של שניצלים, קניתי שתייה וחטיפים ונסעתי. המוצב שלה נמצא על אחד הצירים שיוצאים מכביש 60, בין מיגרון החדשה לעיר הפלסטינית אל־בירה. הנוף מהמם, אבל הפסטורליה מטעה. זו אחת הגזרות החמות ביותר באיו"ש.

אז איך הולך, שאלתי את הבת. הכל בסדר, היא אמרה. סיפרה לי מה עבר עליה בימים האחרונים ואז ציינה, כמעט כבדרך אגב: אתמול בערב היה פה פיגוע ירי בעיקול הדרך, ממש ליד המוצב. כמה קליעים פגעו בשמשה של רכב אזרחי, אבל לא היו נפגעים.

בתור אבא רציתי להגיד לה באותו רגע: מה את עושה במקום המסריח הזה? תגישי טופס 55 ותעברי לתפקיד קצת פחות מסוכן. מה רע בלהיות מש"קית הדרכה? בתור לוחם לשעבר בצנחנים וקצין בקבע ובמילואים, עם קילומטרז' די מכובד בגזרה הזאת, רציתי לדעת עוד פרטים על האירוע. מה קרה, מי הוקפץ ולאן.

ובתור אזרח, ולא בדיוק מצביע של הבית היהודי, ידעתי שאין ברירה. מישהו צריך לעשות את העבודה הזאת. ובמקרה זו הבת שלי. מישהו צריך להגן על האזרחים שיושבים שם, גם אם אני לא חושב שהם צריכים לשבת שם.

לפני שבוע אמר ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו ששיפור המצב הביטחוני יחייב הקרבה. המסר הזה הגיע בוודאי לאוזני ההורים, שילדיהם מתגייסים בימים אלה ממש לחטיבות החי"ר. וזה לא משהו שאבא ואמא רוצים לשמוע. הורה לחייל או לחיילת רוצים לדעת שהמדינה עושה הכל כדי שהם יחזרו הביתה בשלום. כי בסופו של דבר, הורה דואג קודם כל לילדיו, ולא משנה בני כמה הם. גם אמו של הרמטכ"ל דואגת לבנה.

אבל למדינה יש עוד תפקיד, והוא לא פחות חשוב: להגן על שלום אזרחיה ועל עצם קיומה. להגן על הילד מנחל עוז וכן, גם על האמא מההתנחלות עפרה. ובשביל זה נדרשת לעיתים הקרבה. וזה ממש לא משנה אם נתניהו התכוון באמת למה שאמר או שהפוליטיקה דיברה מגרונו.

כאבא ללוחמת אני מצפה שהממשלה תעשה הכל כדי למנוע מלחמות מיותרות.

כאזרח שחי כבר 46 שנה במקום המטורף והנפלא הזה אני יודע שיש גם מלחמות אין־ברירה.

וכמו כולם, אני יכול רק לקוות ולהתפלל שכל הנערים והנערות שמתגייסים בימים אלה ליחידות הלוחמות יחזרו הביתה בשלום.