{ }
שבת 07 בדצמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    בטיטו עם הוריה, רחל וחיים, בחצר ביתם בבית־שאן. “מבחינתנו, הגענו למדינת היהודים בה לא יאונה לנו שום רע. לא העלינו בדעתנו אפשרות אחרת"
    7 ימים • 28.11.2018
    תעצרו את העיר, אני רוצה לרדת
    מרב בטיטו נולדה וגדלה בבית־שאן, אבל כמו רבים מילידי הפריפריה - גם היא עזבה את היישוב. המהפך הפוליטי הדרמטי שהתחולל בעיר והחזיר את משפחת לוי לשלטון, החזיר גם אותה אל המקום שפעם היה ביתה. בחלק החמישי והמסכם של סדרת הכתבות שלה על הדור החדש של בני עיירות הפיתוח, שבה בטיטו לבית־שאן - ויוצאת לחשבון נפש נוקב, שמתחיל בכניסה של סבא וסבתא שלה לפחון דולף במעברה, עובר דרך הילדות בעיר שבה כו־לם יודעים ה־כל על כו־לם, ונגמר בלשכת ראש העיר החדש, ששובר את הראש איך לעזאזל גם הדור הבא לא יברח לו מכאן. בסוף היא אפילו מתחילה קצת להתגעגע. 113 ק"מ מתל־אביב, יומן מסע אל ישראל האחרת: כתבה אחרונה בסדרה
    מרב בטיטו | צילומים: יובל חן

    "כוחה של אומה נשען על שלמות הבית"

    (קונפוציוס)

     

    באמצע שנות ה־80, אחרי כמעט עשור כמנהל סניף בנק "מזרחי" בעיר, הוצע לאבי הקידום המיוחל: מנהל אחד הסניפים הגדולים בירושלים. הדיבור בבית היה שאוטוטו עוברים לעיר הגדולה ומשדרגים סטטוס, אבל ההתרגשות שלנו - חמישה אחים ואחיות בני הדור הראשון שנולד בבית־שאן - ביטאה משהו עמוק בהרבה, דבר שלא העזנו להודות בו בגלוי. זה היה הרצון לעזוב את העיר ולהשאיר מאחור כל דבר שעולה ממנו ריח של עיר־צפונית־קטנטנה, זה היה הסיכוי המסתמן להחלפת הזהות הבית־שאנית באחרת, הדחף להיחלץ מהדימוי שנכפה עלינו כבני עיירות פיתוח. ארבעה מאיתנו כבר למדו באולפנות ובישיבות של בני עקיבא ברחבי הארץ, הכרנו מצוין את המבט הזה שמגיע רגע אחרי שאת אומרת מאיפה את, והבנו במהירות שהמשפחה שלנו זקוקה לליטוש סופי של שינוי לוקיישן כדי להתאים לפוסטר של התנועה הדתית־לאומית בישראל.


    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    הטלפון מצמרת הבנק הגיע, והוא דחק באבא לעלות לירושלים כדי להכיר את העובדים ולהתחיל בחפיפה, אז אמא - ירושלמית גאה במקור - נסעה איתו כדי להתחיל לקדם עניינים. "השארנו את האוטו ליד הבית של סבא וסבתא (ההורים שלה - מ"ב) ולקחנו מונית לשכונת גאולה, השעה הייתה 14:30", אמי משחזרת השבוע ומדייקת כהרגלה. "כשהגענו לאזור, התברר שיש הפגנות של חרדים בכיכר השבת והכל חסום. התחילו לרוץ לי מחשבות בראש על איך אני הולכת לגדל חמישה ילדים בטירוף הזה, ואיך אני אבזבז את כל היום בכבישים".

     

    מימין לשמאל:  אמא רחל, אבא חיים, מרב ואחותה  הגדולה גלית
    מימין לשמאל: אמא רחל, אבא חיים, מרב ואחותה הגדולה גלית

     

    בבית־שאן אמי ניהלה אז בית ספר אזורי של מושבי הסביבה, ועוד נשאר לה זמן ללכת לשוק, לנקות את הבית, לבשל כל יום ולערוך ביקורי בית אצל תלמידים. כבר לפני שנהג המונית הוריד אותם, ידעה שירושלים לא הולכת ליהנות מאיתנו: "בסביבות חמש הנהג התייאש ועצר במקום הכי קרוב שאפשר, הלכנו ברגל עשרים דקות והגענו בדיוק כשהבנק נסגר ללקוחות".

     

    אבא?

     

    "ישבנו במונית שעתיים וחצי ועשינו 'סובו ציון והקיפוה', זה מספיק זמן כדי להבין שאתה גר בגן עדן ופה זה הגיהינום. הרבה מנהלים ביקשו העברה לסניף הירושלמי, וידעתי שהם נתנו לי זכות קדימה, אבל הבנו שאלו לא החיים שמתאימים לנו".

     

    אמא, זאת הייתה ההזדמנות שלך לחזור הביתה, לירושלים. לגור סוף־סוף קרוב להורים שלך.

     

    "תארי לך שוויתרתי על זה".

     

    כשהגעת ב־1964 לבית־שאן לא היה לך קל, התגעגעת לירושלים.

     

    "כשיש לך הזדמנות לבחור, את עושה את זה נכון ובלי שום היסוס. הבעיה מתחילה כשדברים נכפים עלייך. הביקור ההוא בירושלים הבהיר לי שאני שייכת לבית־שאן, שאני אוהבת את האנשים - ושאני רוצה להמשיך לגדל פה את הילדים שלי".

     

    מנהל הסניף ערך לאבא סיור קצר והיכרות זריזה עם העובדים. בדיוק כשהתחיל לרדת לפרטים, עצר אותו אבא. "תגיד לי, איך אתם חיים כאן?" שאל, "מגיע לכם מענק מיוחד ותוספת סיכון על הפקקים? אני ממש מצטער, אבל לא נראה לי שזה יעבוד".

     

    אני לא זוכרת מה בדיוק סיפרו לנו כשחזרו משם, מה שבטוח - התפזרנו בשקט לחדרים כמו שחקנים שיורדים מהמגרש אחרי שהפסידו במשחק. ככה זה אצלנו, אתה לא בוחר בבית־שאן - זו היא שבוחרת בך. חלום העיר הגדולה נגוז לעת ההיא, אבל רק כדי להופיע שוב בפרקים הבאים, ולהכניס אותנו לסטטיסטיקה הבית־שאנית שמציירת גרף עזיבה עגום של כ־70% מבנותיה ובניה. לבד מהוריי ומאחותי הבכורה, שמתגוררת בעיר עם בעלה וילדיה, כולנו עזבנו את בית־שאן. אבל היא מעולם לא עזבה אותנו.

     

    ז'קי לוי, ראש העירייה
    ז'קי לוי, ראש העירייה

     

    •••

     

    לפני כמה חודשים יצאנו לסדרת כתבות־מסע בפריפריה העמוקה של ישראל. תחת הכותרת "הדור החדש של עיירות הפיתוח" רצינו לפגוש דווקא את בני הדור הראשון והשני שנולדו ביישובים הללו, או את התושבים החדשים שבחרו לעבור לשם, רחוק מאוד מהמרכז. המרחק הזה לא נמדד רק בקילומטרים, אלא גם בהבדלי תרבות, תקציבים, תעסוקה, אפשרויות, ומה לא. אפשר להניח שאצל רוב הציבור הקונוטציות המיידיות למשמע התואר "עיירת פיתוח" הן של מצוקה, צמיגים בוערים בכניסה לעוד־מפעל־שנסגר, רחובות ריקים וצרובי שמש, שמובילים אל מרכז מסחרי קטן עם ספּר, ירקן ותחנת טוטו, שבכל מוצ"ש, רגע אחרי ההבדלה, הופך למקום המפגש לחולמי חלומות אחרים.

     

    רק שכל הסטיגמות האלו, כפי שגילינו בכל עיירות הפיתוח שבהן ביקרנו, מהוות שבריר קטן מהמציאות, ולפעמים כלל לא קיימות. בערד, קריית־שמונה, נתיבות, חצור הגלילית, פגשנו אנשים אחרים. הם לא שירטטו רק תמונה אופטימית, ולא התעלמו מהחסרונות והקשיים בפריפריה - יש לא מעט כאלו - אבל רבים מהם פשוט אוהבים ורוצים לחיות שם, והכי חשוב - הם מוכנים להיאבק כדי להפוך את המקום שבו הם גרים לטוב יותר.

     

    חשבנו שהדרך הטובה ביותר לסיים את סדרת הכתבות הזו תהיה מעט שונה ואישית: שאני אחזור לעיירת הפיתוח שלי, בה גדלתי ועוצבתי. 37 שנה חלפו מאז ניתקתי את חבל הטבור ביני ובין בית־שאן. גם היום, כשאני מתגוררת ברעננה, היא עדיין מפעמת עמוק אצלי בדי־אן־איי. אני מרב בטיטו, ואני בית־שאנית. ועכשיו אני רוצה לחזור לשם, ולגלות מה זה אומר להיות בית־שאני/ת, בישראל של 2018.

     

    הנה כביש 71, והנה מחלף בית השיטה. ימינה. אני בבית. שנתחיל?

     

    בטיטו עם בן שטרית. “למאבקים פוליטיים בעירייה יש מחירים"
    בטיטו עם בן שטרית. “למאבקים פוליטיים בעירייה יש מחירים"

     

    •••

     

    רוב האנשים שפגשנו בעיירות הפיתוח סיפרו על אהבה למקום, על חיבור מטורף לנוף, לאנשים, לזיכרונות. את כל אלו הטבלאות הסטטיסטיות הקרירות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא יודעות לשקלל. רוב עיירות הפיתוח ממוקמות שם בחצי התחתון של הטבלה. בית־שאן עצמה משויכת לאשכול 4 (מתוך עשרה) ומונה קרוב ל־18 אלף תושבים, כש־45% מתושביה מעל גיל 45. בממוצע, בכל חודש עוברים אליה 371 בני אדם, אבל עוזבים אותה 468. אחוז האבטלה הוא שולי, וממוצע השכר לשכירים 6,990 שקל ולעצמאים 9,266 שקל.

     

    כמו שאר אחיותיה לניסוי החברתי שהגו מייסדי המדינה בשנות החמישים, גם הנתונים של בית־שאן רחוקים מלשקף את התמונה האמיתית. במילים אחרות, המספרים שמספק הלמ"ס אמנם נכונים, אבל לא בהכרח רלוונטיים, מהסיבה שאין דרך לתמחר עזרה הדדית, שכנות אמיצה ושותפות גורל בת כמה עשורים.

     

    חוויית ההלם של ראשוני המתיישבים בבדונים ובמעברות התעצבה לכדי הווה שכמעט אין בו תחושת מרירות, ומפח הנפש של הדור הראשון, זה שסופר היטב בסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל", התחלף בחלקו בתחושת שורשיות ולוקאל פטריוטיזם ‑ שרוב הזמן מחפשת למקסם את העונג שבניתוק מחוליי המרכז. כמו אצל האבות המייסדים, כך גם אצל הבנים: שקט, שגרה, משרה קבועה, חיי משפחה וחינוך מצוין הם המתכון הרצוי. מעבר לכך - זה בונוס.

     

    הבידוד היחסי של בית־שאן לאורך שנות החמישים, השישים והשבעים - דמיינו שכונה קטנה בתל־אביב שאין מסביבה שום דבר חוץ מקיבוצים ומושבים, כמה מעיינות והרי מואב משקיפים ממזרח - יצר קהילה תמציתית ומובחנת שחיה עם עצמה בשלום כבר עשרות שנים. רשת העזרה ההדדית פרושה היטב על עירי, כאן אין רעבים ואין נזקקים, אפילו בית התמחוי שמספק מנות מוכנות בעיקר לקשישים מגיע ספיישל לכל בית כדי לחסוך מהם את הטרחה. המסורת שבאה בילט־אין עם הבית המרוקאי, הטוניסאי והפרסי - שלוש התפוצות הדומיננטיות בעיר - יחד עם ההתחזקות של ש"ס בשנות השמונים, מותאמת היטב לווייב המקומי שלא מחפש עימותים. אין חילונים להכעיס ואין חרדים להתריס, יש הרגלים ישנים של בית אבא והבנות מקומיות שלא מצריכות מילים גבוהות.

     

    יוצאות מן הכלל הזה הן תקופות של בחירות. אפילו בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי "תחכמוני", בו למדתי, התעסקנו בהפסקות בפוליטיקה מקומית, המצאנו שירים מצחיקים ופוגעניים במיוחד על מועמדים, וחיכינו בקוצר רוח לקרנבל של יום הבחירות. אני אישית אהבתי את הסנדוויצ'ים שחילקו בסניף המפד"ל, ובשנה שאבא היה מועמד לראשות העירייה, תקעתי איזה עשרה כריכים עם גבינה צהובה ומלפפון חמוץ. כשבכיתי בערב זה היה פחות בגלל שהוא לא נבחר, אלא יותר מכאב הבטן והבחילות שחטפתי.

     

    בימי בחירות, כל בית־שאן על הרגליים. הכביש הראשי בשכונת אליהו מתמלא במכוניות שנוסעות הלוך וחזור לשנע מצביעים קשישים, חולים וסתם עצלנים אל הקלפיות. על חלק מכלי הרכב מתקינים רמקולים שמנגנים ג'ינגלים, ובאוויר מסתחררים פתקי הצבעה. מוניציפליות או ארציות - בבית־שאן תמיד נדלקו מפוליטיקה.

     

    גם במערכת הבחירות המקומית האחרונה עלו הלהבות, כשז'קי לוי - חבר הכנסת לשעבר, ראש העירייה היוצא וכמובן הבן של דוד לוי - הכריז על חזרתו למרוץ מול סגנו לשעבר, רפי שטרית, שניצח את לוי בבחירות הקודמות ב־72 קולות. בתקשורת הארצית, שם בית־שאן מכהנת מזמן כסוג של סמל פריפריה, הציבו מצלמות וסיפקו כתבות מגזין, ראיונות ודיווחים, סיקור שוטף ממנו לא נהנתה העיר זה שנים. המאבק בן השניים אכן סיפק כותרות וגם ביקור אחד, נדיר ובלתי נשכח, של ראש הממשלה בנימין נתניהו, במהלכו שרו הפעילים והריעו לכבוד רעייתו שרה. "אני הולך לעשות שינוי קטן ברכבת", אמר להם נתניהו, "כרגע צריך לנסוע לחיפה, נכון? זה לא מה שיהיה. אנחנו הולכים לבנות מנהרה, ולא רק נקצר את החיבור הזה, אנחנו עוברים שם ופשוט חותכים ישר לתל־אביב, ישר לירושלים". כאן עצר לרגע, ואז הוסיף: "יש רק תנאי אחד קטן - ז'קי לוי ראש העיר, זה הכל".

     

    מאוחר יותר יצאה הודעה מלשכתו של ראש הממשלה ובה נמסר כי הדבר "נאמר בהומור ובאווירת כנס בחירות", אבל ההתניה כבר הופעלה, הציבור שמע, הכתבים דיווחו, האוזניים קלטו והמסר הופנם.

     

    המערכה הוכרעה לטובתו של לוי, ששב לעיר כמנצח וסחף אליו כמעט 64% מהקולות, לעומת בן שטרית המכהן שקיבל 37% - הצבעה לא שגרתית ותוצאות שמשמעותן געגוע ללוי, שרק לפני חמש שנים נשלח לדרכו על ידי אותם בוחרים ממש. בטור שפירסמתי ב"ידיעות אחרונות" על תוצאות הבחירות כתבתי שהפוליטיקה הישנה ניצחה את התקווה. באותו בוקר הטלפון הנייד שלי התפוצץ מעשרות הודעות תמיכה - רובן מאנשים שאני לא מכירה. לוי, כמעט מיותר לומר, פחות אהב את הטקסט.

     

    ביום שישי שלאחר מכן פורסם טקסט תגובה באחד המקומונים. תוארתי שם כ"מזרחית שיושבת על הטיקט של המזרחית המוכשרת, כוכבת 'משרתם של אדונים'. טור הדעה של בטיטו ברוטלי, מנותק מהמציאות, מייצג את האליטה הישנה והמסואבת". זה כמובן היה רק קצה הקרחון שאפשר היה לראות עד רעננה. והוא הלך וגדל ככל שצעדתי אל עיריית בית־שאן, לפגישה עם ז'קי לוי.

     

    המפגש עם ראש העירייה החדש־ישן החל באווירה טעונה שהצלחנו להפשיר במהירות יחסית על ידי זיכרונות משותפים מבני עקיבא. לוי היה בשכבה הבוגרת כשאני רק התחלתי ללכת בקביעות לסניף, שם הכיר את ציונה מבית אל, שהגיעה לשנת שירות לאומי בעיר, ובהמשך נישא לה. בן שטרית, המתמודד שהובס, היה המדריך שלי בשבט הרא"ה (כיתה ח') - גם הוא מהעידן של הקומונרית ציונה, גם הוא כמו לוי לא יצא לישיבה תיכונית ונשאר ללמוד בעיר.

     

    מתברר שמה שהיה נחמד לכולנו לפני ארבעים שנה כשישבנו על הדשא שליד האמפי ושרנו עם גיטרה שירים מסביב למדורה, לא כזה נעים היום. היציאה שלי בגלוי נגד ראש העירייה הנבחר התסיסה לא מעט אנשים בעיר. בכניסה לבניין העירייה, לא רחוק מהרסקו, מקבלים אותי בחיוך ובחיבוקים. שועי לוחץ לי את היד ואומר "את מביאה כבוד לעיר". לידו עומד בחור שלא משתתף בקבלת הפנים החמה, ובאופן כללי נראה כמי שהולך לפתוח עליי פה, מה שמתברר מיד כנכון. "למה את מלכלכת עלינו בעיתון!?" הוא מרעים את קולו, "זה לא בסדר מה שאת עושה, תתביישי לך". האחרים משתיקים אותו, ואחד מהם מתנצל: "היו לו חמש שנים קשות, אל תכעסי עליו". לא כעסתי.

     

    נכנסים. בלובי של לשכת ראש העירייה אפשר לפגוש את שמעון אחיו, אחיקם הדובר, שתי מזכירות וכמה עובדים שעסוקים בהתאמת המשרד עבור הדייר החוזר. הם דוחסים זרי פרחים לכדים ודליים ומציעים לאורחים קפה שחור וחם־חם, מעין וריאציה בית־שאנית מרובעת על ספינז' בסירופ סוכר. אנחנו לוחצים ידיים, ולוי מתעקש לפני הכל להראות לי על מפת העיר את השכונות החדשות שיצאו לדרך בתקופתו: "הנה, קריית רבין נבנתה בעיר אחרי שלושים שנה שלא נבנתה בה אף שכונה חדשה של צמודי קרקע", הוא מצביע. "כרגע מעל 1,000 בתים כבר מאוכלסים, ו־300 נוספים בדרך. סמוך אליה תתחיל להיבנות בקרוב שכונת האקליפטוס". לוי אומר שהוטעיתי ושבתקופתו דווקא נבלמה ההגירה השלילית בעיר: "כשנבחרתי ב־2003 מנתה העיר 15 אלף תושבים, וב־2013 כבר היו מעל 19 אלף, זה גידול אדיר שלא קרה מעצמו. אם ראש עיר יודע להציע מגורים, ויודע להוביל מהלך שבזכותו הוחזרו הטבות המס לתושבי בית־שאן ונקבעו על גובה של 12%, זה מביא תוצאות".

     

    ברוח הפיוס הבית־שאנית סיכמנו שלא לדבר על מאורעות הבחירות, על ביקורי השרים וראש הממשלה, וגם לא על מחלוקות. הסכמנו גם שהרכבת שינתה את הכללים באופן דרמטי לטובת התושבים. "מחר יגיעו לישיבה מיוחדת בעירייה שר התחבורה ישראל כץ ובכירים נוספים", הוא אומר. "נכריז על הקמת אוטוסטרדה מבית־שאן לעפולה".

     

    שישים שנות דמים הגיעו לקיצן, זה כביש מסוכן.

     

    "הגיע הזמן לגמור את זה".

     

    רציתי לשאול למה לא מכריזים על פארק היי־טק ענק במקום על אוטוסטרדה לעפולה, אבל לא התחשק לי לקלקל את האווירה. רציתי להגיד שזה נראה כאילו מישהו השתכנע שאין טעם לפתח בעיר תעסוקה ולחזק אותה מבפנים, אז התפשרו על חיבור תעבורתי לעיר אחרת.

     

    זוכר? קו 412 הנצחי שנסענו בו שנים בחזרה מהמסעות בתנועה, מהפנימייה, מהצבא?

     

    "איך אפשר לשכוח? השער לבית־שאן נמצא בתחנה המרכזית של עפולה".

     

    כולם כל כך אוהבים את בית־שאן. למה אנחנו עוזבים אותה?

     

    "כי אין ברירה. מי שהולך לאקדמיה ורוצה להשתלב במקצוע שלו כאן באזור עלול למצוא את עצמו בבעיה. ככה זה היה עד השנים האחרונות, עכשיו צעירים מתחילים לחזור. את ובני הדור שלי ושלך שילמו מחיר כבד של ניתוק מההורים, ניתוק מהסביבה הטבעית. התפקיד שלי הוא לדאוג שהמעגל הזה יישבר. בשנים האחרונות צעירים מחפשים סיבה לחזור, הם רוצים לחיות ליד ההורים. התפקיד שלי הוא לתת להם את הסיבה הזו".

     

    זה פרדוקס אכזרי. ההורים שלנו עשו הכל כדי שנשכיל ונצליח, בידיעה שבכך הם גוזרים עלינו גלות.

     

    לוי: "התפיסה הייתה שמי שרוצה שהילד שלו יצליח, עודד אותו לצאת ללמוד מחוץ לבית־שאן. ההורים השתעבדו לשכר לימוד חודשי יקר ונאלצו להרחיק את הילדים מהמשפחה. פעם אחד ממנהלי בתי הספר התיכוניים בעיר אמר לי משהו כמו 'אנחנו מכינים תלמידים ומעודדים אותם להמשיך להשכלה גבוהה, ואז מאבדים אותם. אנחנו מזיקים לעצמנו במו ידינו'. עניתי לו: 'תפקידנו לתת לילדים את הכי טוב שאפשר, בתקווה שגם מי שלא יחזור לבית־שאן יהיה השגריר הכי טוב שלנו’".

     

    מימין לשמאל:  מרב (בת שנתיים וחצי), חבר הילדות אסי והאחות  הגדולה גלית
    מימין לשמאל: מרב (בת שנתיים וחצי), חבר הילדות אסי והאחות הגדולה גלית

     

    •••

     

    ליל גשמים אחד מספיק להפוך את בית־שאן מצהובה לירוקה. מה שאתמול היה דוקר ויבש, הופך תחת טיפות הגשם הראשונות לפלומה רכה ומעודנת, שעוטפת את הגבעות מסביב. העלים הגדולים של שיחי ההרדוף נשטפים ומקבלים גוון משחיר ובוהק, המדשאות מתמלאות חמציצים, והאוויר היבש צולף בקרירות על עור חשוף.

     

    עמק בית־שאן, שמותג לפני שני עשורים ל"עמק המעיינות", רושם שיאי חום בקיץ, אבל בימי החורף הוא יודע לתת טמפרטורות שיכולות להקפיא גם את המאפה החם־חם בעירייה. הקיצוניות הזו עשויה להיות גם הסיפור של הילדה ההיא מבית־שאן, נקרא לה מרב, שנורתה החוצה מהעיר כמו טיל בגיל צעיר מדי לכל הדעות, כדי לפלס דרך שם בחוץ. הייתי בת 11 כשנשלחתי לאולפנא: רגע אחד הייתי מנוע טורבו שלא מסוגל לעצור, ושנייה אחרי - פתיל כבוי של חוסר ביטחון. הצימאון האדיר לחוויות ולאנשים חדשים ואחרים - הכוונה בעיקר לאשכנזים בלי סבתות (וגם לאלו שהיו, התברר שהן אינן דוברות מרוקאית!) - יחד עם ניכור הולך וגובר כלפי מי שהייתי, יצרו אצלי קונפליקט בלתי נסבל של גיל ההתבגרות. הסימפטומים היו תחושה מתמדת של משהו שהחמצתי, מחסור בחיזוקים, רצון נואש להדביק איזה פער שלתוכו נפלתי, והתרופה הייתה לברוח משם. להימלט מבית־שאן.

     

    סבא יחיא וסבתא פריחה ז"ל, שעלו לישראל ואחרי שמונה חודשי טלטלה ומחנה מעבר בצרפת מצאו את עצמם בפחון שבקצה המעברה בבית־שאן, ברחו גם הם, אבל ממרוקו. הם רצו לעלות הרבה לפני 56', עוד כשהחיילים הצרפתים של שלטון וישי הגיעו לכפר שלהם, גילחו לסבא את הזקן ושלחו אותו עם כל הגברים לשנה של עבודות כפייה, אבל בישראל הופעלה מדיניות של עלייה נבחרת. רק הצעירים הורשו לעלות, וסבא יחיא ז"ל, שעבר כבר את שנתו ה־40, נשאר מאחור עם המשפחה.

     

    עם מבצע קדש נסגרו הגבולות, והיחסים עם מרוקו הורעו במידה רבה, עד שמדינת ישראל החלה במבצע חילוץ המוני של היהודים. אבי, חיים, שהיה אז בן 16, עלה עם הוריו ואחיו בחורף 56' על האונייה "ארצה" לאחר שהות של שלושה חודשים במחנה המעבר לה קונדרנאס בצרפת. "רוב המבוגרים היו שרועים על הדרגשים בהפלגה", הוא מספר לי השבוע, "עבור חלקם זו הייתה הפעם הראשונה על אונייה והם סבלו מתשישות וממחלת ים. אנחנו הצעירים התרוצצנו ביניהם, דיברנו עברית עם המלחים הישראלים ועזרנו בהגשת אוכל ובסיוע לקשישים".

     

    אחרי שבוע במזג אוויר סוער וקר, הם ראו מרחוק את בנייניה המיתמרים של העיר חיפה. אבא: "התרגשות עצומה, שנבנתה שנים לפני הרגע הזה, התפרצה באותו רגע. תביני, למדנו בבית הספר על ישראל, שרנו לה שירים, התפללנו וערגנו אליה. המבוגרים קמו ועלו אל הסיפון, כולנו הצטופפנו סביב המעקות ושרנו שירים במרוקאית לחיפה היפה".

     

    כשעמדו לרדת מהאונייה התברר שהם מיועדים כמו השאר למעברת עזתה (שהפכה לנתיבות של היום), אבל סבתא פריחה ז"ל סירבה להתפנות, כי שני אחיו הקטנים של אבי - הדודים שלי - עלו קודם, והתיישבו במושב ליד בית־שאן. אבא: "אמא שלי דרשה להתפנות רק למקום אחד: למעברת בית־שאן. היא רצתה להתאחד עם הילדים שלה אחרי חודשים ארוכים שלא ראתה אותם".

     

    שלושה ימים נשארה משפחת בטיטו מאנטיפה על האונייה והתמידה בסירובה. "כל יום עלו פקידים מהסוכנות, ניסו לשכנע את ההורים שלי שיוותרו", ממשיך אבי. "ואני באמצע, מתרגם ממרוקאית לעברית. ביום השלישי הודיעו לנו שהאונייה עוזבת את הנמל כדי להביא עולים נוספים מצרפת, ושאם לא נתפנה נמצא את עצמנו חזרה במחנה מעבר, אבל אי־אפשר היה לשכנע את אמא לוותר על בית־שאן".

     

    סבתא נלחמה להגיע לבית־שאן בלי לדעת מה היא מבקשת. מעברה של בדונים.

     

    "אירוני, אבל הם נכנעו. בדיעבד התברר שהמעברה בבית־שאן הייתה מלאה עד אפס מקום, ובאמת לא יכלו לתת לנו מענה. הם פינו את המחסן שהיה בעצם צריף מפח בקצה המעברה, וכשהגענו אליו באמצע הלילה שמענו את טיפות הגשם מקישות על הגג".

     

    שמעת לפני כן פעם את המילה "מעברה"?

     

    "מעולם לא".

     

    וסבתא?

     

    "לא עניינו אותה מילים חדשות בעברית. כולם מסביב היו גמורים מעייפות, המסע הארוך והנסיעה לבית־שאן בטנדר חצי־פתוח טישטשו את השעות הראשונות של הלילה ההוא, אבל אני זוכר שהיא התעוררה עם אור ראשון, ספק אם בכלל ישנה. היא יצאה מהבית לכיוון הכביש הראשי, שם שאלה אנשים מה הכיוון למושב שבו היו ילדיה והתחילה לצעוד. ממש ביציאה מבית־שאן היא ראתה סוס ועגלה מתגלגלים לעברה. מקדימה אוחז במושכות בכורה יוסף, ומאחורה על העגלה שני הקטנים".

     

    איך אתה מסביר את התמימות? תכלס, אם סבתא הייתה מתעקשת על יפו או רעננה, יש מצב שהייתה מקבלת.

     

    "אמרת בעצמך, תמימות. חינוך של מאות שנים, תפילות, פיוטים, שירים. געגוע אדיר שבא אל קיצו. מבחינתנו הגענו למדינת היהודים בה לא יאונה לנו שום רע. לא העלינו בדעתנו אפשרות אחרת".

     

    אכזבה?

     

    "ממש לא. יותר הלם".

     

    מזל שסבתא לא ויתרה, הייתי נולדת בעזתה. ואתה כבר השתכנעת ורצית לוותר.

     

    "מול כוח של אמא אף אחד לא יכול לעמוד".

     

     

    •••

     

    הלוואה מותנית הביאה את אמי הירושלמית לבית־שאן ב־1964, אחרי שסיימה את לימודי ההוראה ב"מוסד עלייה" בפתח־תקווה. כמו אבא, מומנו לימודיה על ידי המדינה, והם בתמורה התחייבו לפרוע אותה באמצעות מגורים ועבודה בעיירות פיתוח. "המפקח שלח אותי לבית־שאן", היא מספרת לי. "אבא ואני כבר היינו חברים והצורך במורים היה אדיר, גם המדינה וגם אנחנו הרווחנו".

     

    עשרות מורים הגיעו לבית־שאן, שהחלה לגדל מערכת חינוך ‑ בתי ספר יסודיים ותיכוניים. הם התגוררו בבלוקים בשיכון ד', עבדו בבתי ספר והתערו בקהילה המקומית. ההורים שלי היו חלק מגרעין של צעירים ואנשי חינוך שרובם עזב את העיר במרוצת השנים ורק מיעוטם נשאר. אבא חזר לבית־שאן והחל ללמד בבית הספר הממלכתי־דתי "תחכמוני", לאחר שנה החלו להצמיח כיתות ט' ו־י' בהן לימד מדעים, וב־1969 התחיל לנהל את מחלקת החינוך בעירייה עד 76'.

     

    אמא, שהחלה כמחנכת כיתות א' ו־ב', ולימדה נשים מבוגרות קרוא וכתוב בתוכנית תהיל"ה, עברה לניהול "ביכורה" (ביה"ס האזורי של ילדי המושבים), שם קלטה בין השאר את ילדי "מבצע שלמה" מיד כשהגיעו לישראל. את הילדים שלימדה הכרנו גם דרך הסיפורים שלה, אבל בעיקר כשהביאה אחדים מהם אלינו הביתה לשעות אחר הצהריים, או שלקחה אותנו איתה לביקורי הבית שערכה. בשנים האחרונות, מאז שיצאה לפנסיה, היא עמוסה במיוחד. הצלם שלנו, יובל חן, שואל אותה אם אני ילדה טובה שמקפידה להתקשר כל יום.

     

    "הם לא עונים לטלפון", אני מתלוננת. "שמים אותו על השתק ושוכחים להחזיר למצב צלצול".

     

    "אנחנו נכנסים להרצאה או לניחום אבלים, לא נעים", היא אומרת.

     

    אתם כל היום בניחום אבלים, מה הסיפור?

     

    "אנחנו הולכים לנחם אבלים גם אם אנחנו לא מכירים אישית את האנשים".

     

    רגע, את רצינית?

     

    "לגמרי. עיר קטנה, אבל קשר שלא ניתן לתאר".

     

    איך אתם יודעים מי נפטר ואיפה יושבים?

     

    "יש מודעות אבל ליד תחנת האוטובוס, ותמיד מצוינת הכתובת. אני רושמת לי ואנחנו הולכים לשם".

     

    מאז הגיעה הרכבת לבית־שאן לפני כשנתיים הפך השר ישראל כץ למאוד פופולרי בעיניהם. בזכותו הם נוסעים פעם בשבועיים לבית התפוצות לקורס על יהדות צפון אפריקה, מגיעים לנתב"ג, מבקרים את הנכדות בדרום, ומארגנים את חיי החברה על פי תחנות הרכבת הפזורות ברחבי הארץ. לירושלים הם עדיין נוסעים באוטובוס, ולבית גבריאל - לסרטים וערבי תרבות - נוהגים ברכב שלהם.

     

    אבל אבא, כשחנכו את התחנה בבית־שאן, קיימו את הטקס בכלל בעפולה. בסוף הכל פוליטי.

     

    "מה אכפת לי. העיקר שיש לנו רכבת".

     

     

    •••

     

    מאז שצילמו בבית־שאן את סרט המלחמה שלהם, עברו הרבה מים בנהר התל־אביבי שממנו באו רינו צרור ודורון צברי. לעומת זאת כאן, בבית־שאן, לא הרבה השתנה. הדוקומנט ההיסטרי "בית שאן, סרט מלחמה", שיצא לראשונה ב־1996, תפס חזק בעיר, ורבים מכירים אותו בעל פה ומצטטים ממנו קטעים שלמים. הסרט מציג את הקרב על הכדור בין חיפה החזקה והעשירה לבין בית־שאן הקטנה וחסרת האמצעים כאלגוריה על מלחמת מעמדות.

     

    חלק מהגיבורים עזבו את בית־שאן, אבל הניסיון לספר משל על מצבה של עיירת פיתוח באמצעות קבוצת הכדורגל שלה עדיין מעניין גם ב־2018, ואין מתאים לספר אותו יותר מאשר מאור אזולאי (36) שנולד וגדל בעיר, אוהד מתמיד שגדל בבית של הורים ילידי בית־שאן, עם ארבעה אחים ואחות - כולם אוהדי הקבוצה: "התקופה שהסרט תיעד הייתה הטובה ביותר בשביל הפועל בית־שאן. היינו סינדרלה שבאה משומקום וניצחה קבוצות גדולות, כולם אהבו אותנו".

     

    גאווה גדולה.

     

    "ממש ככה, אם כי הייתי מוותר על כמה מניפולציות, כמו הסבתא שמגישה מדבוחה. לא כל מרוקאית שאתה מראה בטלוויזיה חייבת להגיש מדבוחה".

     

    מה קרה מאז?

     

    "משחק השרוכים - שם הקבוצה נמחקה מהמפה, ומאז לא שוכחים לנו את זה, מזכירים את זה בכל הזדמנות. אני רואה משחק בליגת האלופות, קבוצה שלא מספיק מתאמצת, מיד השדרן משווה אותה להפועל בית־שאן. תוסיפי לזה תקופה ארוכה שאין כסף למשכורות ומצב כלכלי גרוע".

     

    את אוחנה הכרתי בעקבות הודעה ששלח לי אחרי פרסום הטור ב"ידיעות אחרונות" לפני כשבועיים. שוחחנו קצרות בווטסאפ וקבענו להיפגש בהזדמנות כשאהיה בעיר. חוץ מזה שהוא אוהד שרוף של בית־שאן, הוא נשוי פלוס שניים, עובד כפועל ייצור במפעל "עוף טוב" הוותיק, מחמש בבוקר עד חמש בערב, חמישה ימים בשבוע. בין לבין, הוא אזרח ואוהד מודאג. "אנחנו לא שייכים לליגה ב'", הוא פוסק, "זה לא המקום שלנו".

     

    אנחנו צריכים כאן אלונה ברקת כזאת, איזה ילד שגדל פה והתעשר.

     

    "עזבי אותך, בשנייה שאני זוכה בלוטו - אני קונה את הקבוצה".

     

    עכשיו יש סכנה שבכלל תרדו לליגה ג'. תחזית שלך, איך זה ייגמר?

     

    "היא תדשדש שלוש שנים, וברביעית תקבל מראש העיר תקציב ענק ותזנק קדימה. הכל בידיים שלו: ירצה - נפסיד; ירצה - ננצח".

     

     

    •••

     

    רפי בן שטרית, ראש העירייה היוצא, מחכה לי בפארק החדש מול קריית רבין. ימים ראשונים של חורף מביאים איתם בקרים צלולים וקרירים, והשקט של שמונה בבוקר שורט לי את האוזן ומזכיר לי את הדרך מהבית לבית הספר. אנחנו עומדים ליד הנדנדות הריקות והוא מספר לי על כל הזמרים שהופיעו כאן על הבמה, ועל הפעילויות שהתקיימו כאן מאז הוקם. רואים עליו את עקבות האכזבה, אבל גם את ההקלה המסוימת שמגיעה ברגע שיורד העול הכבד של ניהול עיר מהכתפיים. "יש לי סיפוק עצום, כי ההישגים שלנו הם בקנה מידה היסטורי. החינוך בזינוק חסר תקדים, עשרות רבות של יזמים וחברות מקימים מפעלים בעיר", הוא אומר. "לראשונה בתולדותיה הרשות מאוזנת ומתנהלת תוך אחריות תקציבית שמעולם לא הייתה כאן בזכות זה שעמדנו בכל תוכניות ההבראה".

     

    מצד שני?

     

    "החמצה גדולה על כך שלא נהיה שם לקטוף את הפירות של חמש שנות השקעה אדירה".

     

    הפוליטיקה במקום כל כך קטן חייבת להיות אישית.

     

    "הרבה פעמים אנשים לא זוכרים מה אמרת או עשית, הם זוכרים איך גרמת להם להרגיש, ואיזו תחושה יצרת אצלם. לצערי, בשביל הרבה אנשים פחות מעניין אם קידמת את מערכת החינוך בעיר או שהצלחת לקדם אופק תעסוקתי לצעירים, ויותר מעניין אם הצליחו להשתחל לג'וב בעירייה או אם הצליחו לקבל הנחה בארנונה".

     

    מה למדת על חייו של ראש עירייה בפריפריה?

     

    "תראי, אנחנו חיים במדינה דמוקרטית ובוחרים אחת לכמה שנים את המנהיגים, אבל מי שבפועל מנהל את העניינים ועל פיו יישק דבר זה הפקידים. לפעמים לצעיר בן 30 במשרד ממשלתי יש יותר כוח מאשר לשר שלו או מאשר לראש רשות בהבראה. ועוד משהו: למאבקים פוליטיים בעירייה יש מחירים. אנשים לעולם לא ישכחו לך 'הפסד' במאבק זה או אחר גם אם תהפוך את העיר לשווייץ של המזרח התיכון. מבחינתם יש להם חשבון לסגור איתך, ויום הבוחר הוא יום הדין".

     

    קו הרקיע של השכונות החדשות בבית־שאן. “אנשים לעולם לא ישכחו לך ‘הפסד' במאבק זה או אחר גם אם תהפוך את העיר לשווייץ של המזרח התיכון"
    קו הרקיע של השכונות החדשות בבית־שאן. “אנשים לעולם לא ישכחו לך ‘הפסד' במאבק זה או אחר גם אם תהפוך את העיר לשווייץ של המזרח התיכון"

     

    מה לדעתך הבעיה הכי גדולה של רשויות מקומיות בפריפריה?

     

    "חוסר בשוויון הזדמנויות בחינוך. זה זועק לשמיים. כמדינה, אנחנו יכולים להשקיע תקציבי עתק בחינוך, אבל רשות מקומית חלשה לא יכולה להעניק לתלמידיה תוכניות העשרה, תוכניות לחיזוק הביטחון העצמי, האמונה ביכולות שלהם, התמודדות עם הפער המנטלי האדיר להתמודד עם אקדמיה".

     

    אז מה עכשיו? לאן פניך? אולי פוליטיקה ארצית?

     

    "יש לי מה לתרום, מלא באנרגיות חיוביות לקדם דברים, והרבה ניסיון מוניציפלי של 15 שנה, מרגיש לגמרי מוכן לאתגרים חדשים. הפריפריה הגיאוגרפית של ישראל לא מיוצגת כמו שצריך בבית הנבחרים, ואין מענה לבעיות שלה".

     

    אבל תמשיך לגור כאן.

     

    "תמיד. מעולם לא עזבתי, ואף פעם לא אעזוב. בית־שאן היא תבנית נוף מולדתי. יש כאן אנשים נפלאים, שאוהבים את המקום ולפעמים החיבוק שלהם את העיר הוא חיבוק דוב. מחבקים כל כך חזק עד ששוברים את העצמות".

     

     

    •••

     

    אחרי שלושה ימי חולין בבית־שאן אני כבר שוקלת השתקעות מחודשת. הזמן מתפשט ומתרחב לממדים שלא זכרתי, ואני מאחרת או מקדימה לפגישות שקבעתי עם אנשים, מתקשה לסנכרן את השעון עם הקצב המקומי. מהחלון של חדר ילדותי אני רואה בבוקר את הרי מואב מתנשאים ממזרח, שומעת את היקיצה המוקדמת של אבא, שמתיישב ללמוד את השיעור היומי שילמדו עוד מעט בבית הכנסת "בנה ביתך כבתחילה" - מרחק עשרים מטר מהבית - אותו הקים לפני 40 שנה עם חברים.

     

    אחרי שסיים את תפקידו כמנהל מחלקת החינוך בעיר בשנת 76', זומן אבא לשנת לימודים על ידי בנק המזרחי, שחיפש מנהלים צעירים ליישובי הפריפריה והתקשה מאוד למצוא כאלו. הוא נשלח לשנת לימודים באוניברסיטה וכמעט מיד החל לנהל את סניף הבנק בבית־שאן, ומקץ עשר שנים - לאחר שסירב להצעה הירושלמית, עבר לנהל את סניף הבנק בעפולה. עידן הפנסיה שלהם צפוף ומלא עיסוקים לא פחות מהתקופה שבה עבדו סביב השעון וגידלו חמישה ילדים. חריצות היא עניין של הרגל.

     

    ימי הקליטה הראשונים בישראל אף פעם לא היו בשבילם סימן לבאות, גם לא בזמן אמת. את השאלות הקשות על החלטת המדינה לפזר אותם ביישובי ספר קרוב לגבול הם מעולם לא העלו, גם לא את הטענות לפער ולאפליה. את זה הם השאירו לנו, בני הדור השני שבחר גם ללבן סוגיות חברתיות וגם לקום וללכת.

     

    לא שהם הסתירו, להפך; אין אפשרות להחזיק סודות במשפחה מרוקאית צפופה וסואנת. הכרנו מגיל צעיר את הסיפורים הכואבים שתמיד סופרו בהשלמה ולא בזעם, ותיארו את המפגשים הראשונים עם ישראל. "זה היה אולי כמה ימים אחרי שהגענו לבית־שאן", נזכר אבא השבוע. "אמרו לנו שניגש ללשכת העבודה, כי אבא שלי, סבא שלך, זכאי ל־15 ימי עבודה כעולה חדש. את יודעת, אפשרות ראשונית להתפרנס".

     

    ידעתם שמדובר בעבודות יזומות? סבא היה ראש קהילה במרוקו, לא בדיוק האדם המתאים לסחוב סלעים בחום של העמק.

     

    "לא ידענו. רק כשהגענו ללשכה ראינו מאות אנשים שמחפשים עבודה, הבנו שהמצב קשה. הפקיד נתן לאבא פתק ואמר לו שזו עבודה ביער, ושיתייצב מחר בשעה חמש וחצי בבוקר, כדי שהמשאית של קק"ל תבוא לאסוף אותו".

     

    ואתה קם איתו בבוקר ומבקש מהאחראי להחליף אותו.

     

    "ברור. אבא עומד על המשאית, כבר קיבל את חפירה, ואני מתווכח עם האחראי. מסביר לו שאבא לא רגיל לעבודה הזו ושאין לי בעיה להחליף אותו - אני כבר גדול וחזק. שום דבר, הוא לא הסכים לזה".

     

    המפגשים הראשונים עם דור המייסדים הלבן שנציגיו שלטו בעמק היפה לא הנציחו אצל הוריי עמדה מתנצלת, אבל דווקא אצלנו הילדים הם עוררו סימני שאלה ולא מעט התנגדויות, וכל אלו הובילו בסופו של דבר לחידוד של הזהות הישראלית־מרוקאית־פריפריאלית. רק המרחק מבית־שאן איפשר לי להתבונן בה באהבה גדלה והולכת, ולהעריך את היופי של אנשיה.

     

    הפצע של הילדה שעזבה את הבית - כמו עשרות־אלפי ילדי פריפריה אחרים - לא יכול להירפא עד שלא תשוב אליו ותחטט בו. זה לא געגוע לילדות, זה הצער על הדברים שעוד לא קרו כאן בעיירה שלי. הסראיה היפהפייה שעומדת סגורה במבואותיה הצפון־מזרחיים של העיר, מפעל ההיי־טק שעוד לא נפתח, סדנאות אמנים וצימרים פורחים שטרם נחלמו ברוחו של יזם, תרמילאים שעדיין לא יצאו לחרוש את שבילי עמק המעיינות, ומכולם - הבנות והבנים שפרחו מכאן ולא מצאו את הדרך הביתה. "אם גן עדן בישראל, בית־שאן היא פתחו", אומר (בקיצור קל) המשפט המפורסם של ריש לקיש. זה רק עניין של זמן עד שאוכל להרשות לעצמי את הזכות לחזור לחיות בה.

     


    פרסום ראשון: 28.11.18 , 22:16
    ידיעות אחרונות