בתוך שנה איבד דובי וינרוט אישה ואב. רעייתו חני נפטרה מסרטן השד. אביו יעקב הוכרע מסרטן הריאות. בין הכלה לחמיה נבט קשר עדין של אהבה ומסירות הרבה לפני שהפכו חברים בעל־כורחם במועדון החולים הסופניים. "החיבור התחיל עוד לפני החתונה שלנו", מספר דובי השבוע. "ראיתי את חני בפעם הראשונה באירוע. היה בפנים שלה אור מיוחד של יופי פנימי. אמרתי לאחותי, הבחורה הזאת תהיה אשתי. אחרי כמה חודשים הגעתי לגיל שידוכים, והציעו לי אותה. רציתי להתחתן מיד, אבל אבא אמר, 'אתה צעיר מדי, ממהר מדי, חני היא הבחורה הראשונה שלך, תפגוש עוד כמה בנות לפני שתחליט על נישואים'. התנגדתי לגישה הזאת, אבל כיבדתי את אבא. לימים, יצאתי עם בחורה מאוד נחשבת במונחים של שידוך חרדי. הייתה התלהבות מצד המשפחות, וגם אני הרגשתי שאפשר להתקדם. לפני שעמדתי להתארס באתי לאבא, והוא, מתוך אהבתו אליי והיכרותו אותי, אמר לי: תגיד את האמת, דובי, אתה עדיין אצל הבחורה הראשונה? אמרתי, כן. ואז הוא אמר, לך עליה".
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
מאז, נפשו של יעקב נקשרה בנפשה. "היה בין אבא לחני חיבור רוחני עמוק", אומר דובי בעצב. "לפני שחני נפטרה, היא הכינה לאבא כרטיס שיקרא בו בשלושים למותה, וכתבה בו: 'לחמי יעקב, שנפשו גדולה ורוחו עצומה מעבר למה שגוף אנושי יכול להכיל, והפער הזה שגזר עליו בדידות וצער הגריל אותנו, בני משפחתו וידידיו, לחיות לצד השראה שאין שנייה לה בעולם'. אבא שלי שמר את הכרטיס בארנק עד שנפטר, ובכל יום היה קורא בו ובוכה".
למה בדידות וצער?
"כי לא היו הרבה אנשים שיכלו לדבר איתו בשפתו הגבוהה, הרגישה, האמונית. אני היחיד שיכולתי לעמוד מול אבא ולומר לו מה אני חושב על דברים שאף אחד לא העז לדבר איתו עליהם. יכולתי לפרוץ את הדלת של יראת הכבוד ולדבר איתו על המחלה, על הפחדים שלו, על הנראות בציבור בצל המחלה. אבא פחד לאבד צלם אנוש. להשתנות בצורה הפיזית. הוא פחד שיאבד מהצלילות שלו, מה שלא קרה אפילו לרגע אחד. והוא גם פחד מכאבים ומסבל.
"כשהמחלה התקדמה הוא איבד כוחות והיה חייב להוריד הילוך. זה לא התאים לו. הוא ניצח על כל כך הרבה תזמורות, גם בתחום המשפטי, גם מול קהילה גדולה שהייתה תלויה בו כלכלית ונפשית, וכמובן גם במישור המשפחתי. אבל המחלה נגסה ממנו זמן וכוחות שהוא רצה לנצל למקומות אחרים. הטיפולים חייבו אותו להתרכז בעצמו, בקושי ובסבל שלו. והוא גם נחלש מאוד. עד שחלה, היה עושה הכל במהירות ובאבחת חרב, ופתאום היה צריך להתנהל בקצב אחר, נגד הטבע שלו.
"הפער בין השאיפה שלו להמשיך ולהסתער לבין הריסון הזה שהמחלה כפתה עליו תיסכל וציער אותו מאוד. הוא היה תאב חיים ברמות שקשה לדמיין, ולכן בתפר הזה שבו היה חייב להרים ידיים, להגיד זה מכריע אותי, היו נקודות שבר. רוב הזמן הוא לא היה שם, אבל כשזה קרה, הוא הפנים והתייחד עם ההבנה שהחיים שלו השתנו, שהם עומדים להסתיים, ששעון החול הולך ואוזל".
ואתה, שראית אותו בשיברונו?
"היו לי תפקידים מתחלפים, פעם תפקיד המעודד, כשאתה מתמלא אדרנלין ומתגייס כולך ומנסה להתעלם מהצער כדי לחזק את אבא. ופעם התפקיד הטבעי שלי, הבן שרואה את אביו בכאביו, בפחדיו, וגסיסתו. בזמנים כאלה זה היה קורע לב. הייתי אומר לו, אם היה לי איזה כפתור שאפשר בעזרתו להחזיר לך חיות ובריאות, הייתי טס לירח כדי ללחוץ עליו".
ומה הוא השיב?
"אבא נהג לומר לי, 'דובי, כדורגל משחקים תשעים דקות, אבל בסוף הגרמנים מנצחים'. אמרתי לו את מה שחני הייתה אומרת לי: אולי הם מנצחים פיזית, אבל הם לא חייבים לנצח רוחנית".
אפקט הפרפר
דובי, עורך דין, רואה חשבון וכלכלן, הרביעי מתוך ששת ילדיו של פרקליט הצמרת, עובר כרוח סערה במשרד הגדול שממשיך לפעום בלעדי הראש והעורק המרכזי. הוא בן 38 וכבר אלמן המטופל בשלושה ילדים. שנה למות אשתו, שלושים למות אביו, והוא מתמרן בין מטלות הבית לתיקי הלקוחות, משכך את געגועיו בעבודה תובענית. "למרות שהמוות של חני ואבא היה צפוי", הוא אומר בגילוי לב, "הוא הצליח להפתיע אותי. זה היה כמו בטרייה בטלפון. נשארים לך 15 אחוזים, 10 אחוזים, אתה חושב שיש לך עוד קצת, ופתאום בום ונכבה".
ציפית ליותר?
"כן. חשבתי שיהיה לי עוד זמן איתו. מצד שני, העובדה שהוא לא פחד לדבר על המוות ועל היום שאחרי הכינה אותי. אבא שלי אמר, מה שנשאר מאדם בסוף זה כתובת המצבה, וגם אם בדור הראשון והשלישי עוד זוכרים, ברביעי כבר לא יזכרו. אבל אני אמרתי לו, אדם נשאר בילדיו ובנכדיו, בתכונות שהוא מנחיל להם. כמו אפקט הפרפר".
זה היה אחד התפקידים של הבן. לעודד, לחזק, להפיח תקווה. "אחי מכנה אותי 'הבריח התיכון"', הוא מחייך בעייפות. "אני הלולאה שהשחילו בין עמודי המשכן כדי לחבר אותם לכל אורכם למרות שכל אחד מהם חזק בפני עצמו. הפסיכולוג הזהיר אותי שהבריח התיכון לא מסוגל לעמוד לבד. הוא אמר, אתה צריך לזכור גם את עצמך בסיפור הזה".
וזה אפשרי?
"כשחני חלתה ודוד שלי ראה אותי שפוף ומדוכדך, הוא תפס אותי ואמר: דובי, עכשיו אתה זה שמכתיב את מצב הרוח, את כושר העמידה, את שמחת החיים של המשפחה שלך. אתה חייב להיות תמיד במצב רוח טוב כדי שכולם יעשו כמוך. בהתחלה כעסתי עליו. כי מה, אפילו להיות עצוב לא מרשים לי? אבל לימים הבנתי שקיבלתי מהדוד צביקה (היהלומן צבי וינרוט, שנפטר גם הוא השנה, בגיל 68 – ש"מ) מתנה גדולה. בזכותו הצלחתי לשדר שמחה והשלמה. לילדים שלי אין טראומה. הם שמחים ורגילים עד שהמורים מתקשרים לשאול אותי אם זה נורמלי. נקודת המבט שלי היא שאני לא מחכה להם למטה שמא הם ייפלו ואצטרך לתפוס אותם, אלא אני מחכה להם למעלה, שיעלו אליי".
דובי מעשי וממוקד, בהיר וגלוי. אביו, יעקב, היה מורכב יותר ורב ניגודים, סנגור בכל נימי נפשו וחרדי מאמין שבז להגדרות ומסגרת. "אני שייך לגזע הארור של הלא־שייכים", העיד פעם על עצמו. "אני נמצא בפינת שום מקום, אף מקום וכל מקום".
עם לקוחותיו נמנו ראשי המדינה וגם אנשים פשוטים ודלים שייצג פרו־בונו. וינרוט האב היה עורך הדין של ראשי הממשלה אריאל שרון ובנימין נתניהו, השרים פואד בן־אליעזר, צחי הנגבי ואביגדור ליברמן. הוא ליווה את שרה נתניהו בפרשת המעונות, את עזר ויצמן בפרשת המתנות האסורות ואת מאיר שטרית בפרשת ההסתדרות. אישי ציבור עלו אליו לרגל בזכות שכלו החריף ויכולתו להציג טיעון משפטי יוצא דופן.
באילו תיקים ליווית אותו?
"מאחורי הקלעים ליוויתי אותו בהמון תיקים, אולי ברובם".
היו תיקים שהטרידו אותו יותר מהרגיל?
"הטרידו אותו תיקים של אנשים שעשו הרבה חסד בכל חייהם, וכשהפכו לאשמים נעלמו הרחמים ונעלמה מידת החסד והכל נמחק. הם היו בשיא חייהם ופתאום עלו על המוקד בלי שום כבוד למה שפעלו ותרמו. פתאום הסתכלו רק על החצ'קון שעל הפנים היפות. ככה אבא הרגיש בתיק של אורי לופוליאנסקי, מייסד 'יד שרה' שהואשם בתיק הולילנד שאבא ליווה בייעוץ. או בתיק של הרב ישעיהו הבר, ראש עמותת 'מתנת חיים', העוסקת בקידום השתלות, שהתיק נגדו נסגר".
היו תיקים שאביך התחרט על שלקח על עצמו את הייצוג בהם?
"אבא שלי אמר תמיד, 'מעולם לא הצטערתי על תיק שלא לקחתי', אבל לעיתים יכול היה להצטער על תיקים שלקח. למשל, של אברהם הירשזון. זה היה מקרה שבו אבא הרגיש שלמרות שהלקוח מקבל את ההגנה המקסימלית, הוא עדיין מצוי בסיכון גדול".
היו שטענו נגדו שהוא מרבה לייצג טייקונים.
"אין עיוות גדול מזה. הקריטריון של אבא לייצוג מעולם לא היה מידת העושר אלא מידת ההזדהות מול האדם היושב מולו. מטבע הדברים, ובשל יכולותיו, פנו אליו הרבה שועי עולם אבל גם הרבה אנשים מעוטי יכולת".
ליווית את אביך בתיקים של ראש הממשלה ורעייתו?
"אמנם לא נכנסתי לפרונט, אבל הייתי מעורב. אבא שלי האמין באמת ובתמים שבכל תיק שנפתח נגד ראש הממשלה ורעייתו יש מסה קריטית של הגנה אמיתית. הוא היה בטוח באופן טוטאלי שיוכל לחלץ אותם מהאישומים".
איך הם הגיבו לאישומים?
"אין מישהו, גם לא ראש הממשלה ורעייתו, שלא ירגיש סערת רגשות כשהוא נחקר על ידי מדינת ישראל. ההרגשה שלהם הייתה שזה על לא עוול בכפם. אני זוכר שאבא שלי אמר לראש הממשלה: 'אל תדאג, אתה תהיה אחרי זה ובמובן החיובי".
ועדיין, רק לפני כחודש פרש יעקב וינרוט עם שותפיו מצוות ההגנה בתיק המעונות של הנאשמת שרה נתניהו. בסביבת ראש הממשלה טענו שהמהלך נעשה בעקבות חילוקי דעות סביב ניהול התיק. ואכן, הפרקליט הבכיר סבר שעדיף לשלם ולסיים את התיק בפשרה, ואילו נתניהו התעקשה על הליכה למשפט. אבל היו שהצביעו על סיבה אחרת: הדברים שאמר וינרוט על רעיית ראש הממשלה בראיון שהעניק לתוכנית "עובדה". "אצלו (נתניהו) זה רק העולם השכלי", הסביר וינרוט לאילנה דיין, "ואילו אצל שרה זה גם העולם הרגשי, גם העולם הנפשי". וינרוט עצמו טען שהסיבה לפרישתו מהייצוג היא לבדל בין שרה לבין ראש הממשלה, ולא בגלל מחלוקת על דרך ניהול התיק. תהא הסיבה אשר תהא, נדמה היה שיחסיו עם בני משפחת נתניהו נעכרו.
דובי מכחיש את הדברים בכל תוקף. "היחסים בין אבא למשפחת נתניהו לא התקררו מעולם", הוא אומר. "ראש הממשלה ורעייתו המשיכו להיות קרובים אליו עד יומו האחרון. בשבעה ביבי ושרה הגיעו אלינו בשעת לילה מאוחרת וישבו איתנו שעתיים ארוכות. הייתה שיחה מהלב. ניכר היה שהם ממש איבדו בן משפחה".
אז למה אביך פרש מהייצוג של אשת ראש הממשלה?
"אבא שלי העדיף פחות להתעסק בתיק של שרה נתניהו, ולא בגלל שהוא לא האמין בחפותה המלאה אלא שזה היה מסוג הדברים שהוא ראה בהם משהו קטנוני. בסוג דברים כאלה, הוא העדיף שאחרים יעסקו, הוא עצמו עסק בסוגיות יותר משמעותיות".
מה אביך אמר על ההסתבכות של נתניהו בפרשת הצוללות?
"אבא שלי האמין בחפותו של נתניהו. הוא תמיד אמר עליו שהוא עילוי ופטריוט. הרבה אנשים נראים בתקשורת אחרת ממה שהוא הכיר וזיהה".
למשל?
"אייל גולן וקובי פרץ. התקשורת תיארה אותם לפעמים כאנשים שצריך לתלות בכיכר העיר, אבל אנחנו ראינו אותם באנושיותם, במצוקתם, בחששות שלהם וגם בחולשתם".
ב־2009 הוגש נגד וינרוט כתב אישום בגין מתן שוחד והלבנת הון. הפרקליט הידוע נאלץ להמיר את כיסא הסנגור בספסל הנאשמים, בחשד שפעל מול פקיד השומה כדי להשיג הקלות מס לארבעה מלקוחותיו. "לאבא היה לב של חמאה, והמשפט מאוד פגע בו", מספר הבן. "הוא לא יכול היה לשאת את הכותרת 'מדינת ישראל נגד יעקב וינרוט'. המחשבה שהוריו רואים אותו במצב כזה הייתה בלתי נסבלת עבורו". שנתיים לאחר מכן זוכה מכל האישומים, אבל "עבר הרבה זמן עד שהצליח להתאושש מהטראומה", אומר הבן.
באור ובצל
שלושת בניו של וינרוט – יחיאל, דובי וזאבי – עבדו לצידו במשרד שחדריו משתרעים על פני קומה שלמה במגדלי ויצמן. אבל בעוד שמו של האב הלך לפניו, סבלו ילדיו ממידה רבה של אנונימיות. "רצינו לתת לו את ההנהגה, הרי אין טוב ממנו", מסביר דובי. "מבחינתנו, כשאבא מופיע, אנחנו מופיעים. היום, אחרי פטירתו, נוציא יותר את עצמנו לאור, והכישרונות במשפחה יפרצו מהר מאוד החוצה".
איך זה היה לעבוד תחת אדם כל כך דומיננטי, אבא שהוא גם הבוס?
"דוד שלי ואחי יחיאל אומרים, 'לא גדלנו בצל שלו, גדלנו באור שלו'. זו הייתה הפריה הדדית".
אביכם החליט מי ינהל את המשרד לאחר מותו?
"אבא ראה בנו את הממשיכים הטבעיים שלו גם בדרך וגם בחזון. הוא הכיר את היכולות שלנו וסמך עלינו. אחרי שנפטר, ישבנו כל האחים והחלטנו שאחי, ד"ר יחיאל וינרוט, יהיה זה שיוביל. היה ברור לנו שזה גם רצונו של אבא. יחיאל הוא משפטן וליטיגטור שאין רבים כמותו".
איך מתבצעת חלוקת התיקים במשרד?
"המשרד נוהל תמיד באווירה משפחתית. עורכי הדין במשרד חברים ושותפים. כל אחד יודע את מקומו וכולם פועלים יחד".
התיאור הפסטורלי לא מתיישב עם מה שאירע לאחר השבעה. על פי הדיווחים בתקשורת חל נתק בין בניו של וינרוט לבין עו"ד עמית חדד, שהיה מקורב מאוד לאב וטיפל ביחד איתו בתיקים המשמעותיים. חדד, כך נראה, עזב במהירות, לקח איתו חלק מהתיקים ועורכי הדין, והקים פרקטיקה עצמאית.
"מעולם לא היה שבר במשרד", מדגיש וינרוט הבן. "הרוב המוחלט של עורכי הדין האיכותיים נשאר במשרד. עמית הוא לא הראשון ולא האחרון שעוזב משרדים. זה קורה במשפחות הכי טובות".
אבל לא מדובר בעזיבה שגרתית. יש שמועות על עזיבה בחיפזון, על החלפת מנעולים.
"חלק מהשמועות נכונות וחלקן לא נכונות, ובכל מקרה הדברים מצויים בהליך גישור".
כאביו לפניו, נשלח דובי וינרוט בצעירותו לישיבה התיכונית היוקרתית "היישוב". תחילה נחשב לתלמיד בינוני. "אבל בנסיעה משפחתית לבלגיה ישבתי עם אבא על סוגיה בגמרא ולא הצלחתי לפצח אותה לשביעות רצונו", הוא נזכר. "אני זוכר את האכזבה של אבא, עד כדי כך שכשכולם יצאו לטיול, ביקשתי להישאר במלון כדי להתמודד עם הסוגיה. פתאום הייתה לי איזו הארה, חלון חוכמה נפתח, ופתרתי אותה. אפילו כתבתי את הפתרון. אבא חזר, קרא ואמר לאחיו, 'אני לא מאמין שדובי כתב את זה, זה גאוני'. מהמקום הזה פרצתי החוצה. הפכתי לתלמיד ולסטודנט מצטיין בכל תחום אקדמי. הכל בגלל אותה האכזבה המכוונת של אבא. זו הייתה דרכו, כי הוא ידע שאני מסוגל".
וינרוט האב, מספר בנו, היה מעורב בחיי היומיום של ילדיו. "הוא דאג שתהיה לנו שמחת חיים, הוא אף פעם לא שכח לשאול איך היה המבחן והיה גאה בהישגים שלנו, ולכל אחד מאיתנו נתן את התחושה שהוא הכי אהוב. הייתה לו מגירה בנפש לכל אחד בנפרד. הוא היה המטרייה שלנו".
מה למדת ממנו?
"לא להתעלם מצרתו של אחר ותמיד לנסות לעזור לו. כשנדרשים למשימה, לא לחפף, להיכנס בה ולהקיף אותה מכמה שיותר צדדים. אבא שלי מאוד אהב שירה וחזנות. למדתי ממנו שצריך לעצור ולהקשיב באמת. מי שממהר לא יכול ליהנות ממוזיקה. אתה חייב לבטל את עצמך ולהתמזג לתוך היצירה. יצאתי עם אבא להליכה בפארק הלאומי כשעה ביום. לפעמים רק שלוש פעמים בשבוע. זה היה זמן איכות רק של שנינו. ושם למדתי שאני צריך לעשות אותו הדבר עם הבן שלי, ושכשעושים את זה – משאירים את הסלולרי ברכב".
נס פך השמן
כשחלתה אשתו של דובי ב־2009 היה זה וינרוט האב שבישר לה על הגרורות וההתקדמות לשלב הסופי. "אבא קרא לשנינו ואמר שיש לו בשורה לא משמחת, בלשון המעטה, אבל עשה שיעורי בית והציג את המצב בהתחלה כמחלה כרונית שאפשר לשרוד אותה. אבל חני הבינה מיד והגיבה באופן היסטרי, כמו ילדה מפוחדת שמבשרים לה על מותה הקרב ובא. בדיעבד, אנחנו שמחים שהוא היה זה שבישר לנו, כי חני תמיד אמרה שגם כשמודיעים למישהו שהוא חולה בסרטן שלב 4, מה הוא זוכר בסוף? איך הרופא בישר לו את זה. יש משמעות אדירה למביא הבשורה הרעה".
הדיאגנוזה שלו הייתה בין שנה לשנתיים. הדיאגנוזה שלה הייתה בין חצי שנה לשנתיים. בפועל, חני חייתה תשע שנים מלאות עשייה עד שנפטרה. במהלך השנים הפכה לדמות מוכרת בציבור החרדי כששיתפה את התמודדותה עם המחלה בבלוג אישי ובפייסבוק. היא כתבה ארבעה ספרים, העבירה מאות הרצאות בארץ ובעולם, כונתה "גורו האמונה של הנשים החרדיות" והייתה חברה בקבוצות תמיכה של חולות סרטן. "גם בשיא מחלתה הייתה הולכת לנחם אנשים חולים", מספר בעלה. "היא הייתה חברה בקבוצת ווטסאפ של כ־80 נשים חולות כמוה, בדרגה 4, והייתה הנפטרת מספר 77. תחשבי כמה אנשים היא סעדה במחיר של לראות בתמונת מראה את מה שעלול היה, ולבסוף התרחש, אצלה".
מה עזר לה להתמודד?
"כל יום היא הייתה מתפללת חצי שעה, אחר כך הייתה יוצאת מהחדר אחרת לגמרי. היא ידעה לשמוח וידעה לבכות, וידעה להרים נשים אחרות במצבה. למרות הזמן הקצר שקצבו לה, היא נתפסה לרעיון של המכבים בחנוכה, שלא היו עצובים כשמצאו פך שמן קטן שהספיק ליום אחד אלא שמחו שלפחות יש שמן ליום אחד. חני תמיד אמרה: היום אני שמחה. ובסוף באמת היה לה נס פך השמן שנמשך תשע שנים. בדרך היו נקודות שבר מכל הסוגים, אבל הייתה לה יכולת לצאת מהן בתוך דקות או שעות".
ואתה?
"המפתח שלי היה להקשיב לה. לא בהכרח להציע פתרון. הצורך שלנו כגברים למצוא פתרון לכל דבר אפילו מכעיס לפעמים, כי לא תמיד יש לך תשובות טובות לשאלות נוקבות ולפחדים גורליים. פשוט צריך להקשיב, להגיד וואו, זה באמת קשה, להשתתף, להכיל".
חני לא פחדה מהמוות, הוא מספר, רק מכאב ומסבל לפניו. "זה היה המכנה המשותף הנוסף עם אבא שלי. שניהם השלימו עם העובדה שחייהם יהיו קצרים, אבל לא הסכימו להשלים עם הסבל והכאב שאולי מצפה להם".
בהגיע רגעי הסוף, בעזרת תרופות היא לא סבלה. "אמרתי לחני, תני לי טיפים מה אעשה בלעדייך, איך להמשיך מכאן? וחני אמרה, תזכור שלא להפוך את הזוגיות שלנו למקדש. היו לנו עליות ומורדות כמו לכל זוג. זה יקל עליך. ותזכור שהיכולות שלך גבוהות, אז תתמקד במקומות שבהם תוכל לקדם את הפוטנציאל שלך".
גם וינרוט האב היה תאב חיים ככלתו. את הבשורה על המחלה קיבל שש שנים אחריה. "היו לו כאבים באזור הכתף, אז עשו לו סי־טי וגילו במקרה את הגוש בריאות", מספר בנו. "הוא עישן לפני עשרים שנה כמו קטר, אבל הפסיק את זה בבום, ביום אחד. אומרים שהגוף זוכר. ארבע שנים היה חולה בשלב 4 הסופי, ועדיין חשבנו שיש תקווה. אבל אבא בחוכמתו הבין היטב את המשמעות והסתכל לה בעיניים".
איך הוא הגיב?
"הוא התכנס יותר, חשב על מהות החיים. הוא היה מבואס מזה שלא נשאר לו זמן לעשות עוד מיליון דברים שתיכנן, שלא יזכה לראות את נכדיו בשמחות שלהם. ברגע של גילוי לב הוא אמר לי בצער: בסופו של דבר הכל זמני, ואחר כך ביקש, תישארו מאוחדים, תהיו אגרוף אחד".
עם חני הוא היה מסוגל לחלוק את עולמו הפנימי ואת ההתמודדות עם הסרטן. "הייתה להם תקופת חפיפה של שלוש שנים, שבמהלכה הם שיתפו אחד את השני בתובנות ובדרכי ההתמודדות", מספר דובי. "שניהם היו בשלב האחרון, במצב שבו אדם חושב על ניצול הזמן שנותר, והיכולת של חני להמשיך לחוות ולחיות ולשמוח מאוד עודדה אותו. היא הייתה מדברת איתו שעות, וכולנו היינו יוצאים מהחדר כי ידענו שאלו שיחות עומק של שני אנשים שיודעים שזמנם קצר".
הם היו קרובים על אף שהיו שונים כל כך באופיים. "חני הייתה טיפוס שמח שחי את הטבע והולך לראות זריחה ושקיעה ולשמוע את גלי הים, ואבא שלי היה איש מתמטיקה ופילוסופיה שהשקיע בעולם הלימוד והדעת. הוא רצה לרוץ ולהספיק, היא רצתה לעצור ולהתבונן. אבל שניהם פעלו מאותה הבנה שכל זמן שהנר דולק – אפשר להמשיך להפיץ את האור".
אביך איבד בשנה אחת את כלתו, את אחיו צבי ואת גיסו בובי. איך זה השפיע עליו?
"המכה הכי קשה הייתה מות אחיו. אבא היה קשור אליו מאוד. זה שבר אותו. הוא נלחם במחלה בכל מאודו, לא ויתר על שום טיפול. הוא לא אמר אני אנצח את הסרטן, אבל אמר אני אעשה מה שאוכל כדי לחיות כמה שיותר. היה לו קשה לאכול, וכשאכל סבל מכאבי בטן חזקים. לפעמים היה קשה לו ללכת. הוא רזה וסבל מקשיי נשימה".
שבוע לפני שנפטר כבר לא הצליח לנצח את קספרוב באפליקציה של משחק השחמט. "הוא תמיד היה מנצח את המחשב בשחמט", אומר בנו. "וכשהפסיד בפעם הראשונה אמר: הראש שלי לא כמו שהיה. אמרתי לו, אולי עשו עדכון תוכנה למשחק, אבל אבא אמר: גם אני עשיתי עדכוני תוכנה במוח שלי ובכל זאת נוצחתי".
במוצאי השבת האחרונה לחייו סבל כאב. "ראיתי שהוא עוצם את העיניים. שאלתי אותו: אבא, מה אתה מרגיש? והוא ענה: אני מרגיש שאני מתאדה. הפחד הכי גדול שלו היה לאבד צלם אנוש, אבל לא רק שלא איבד, הוא שילש וריבע את צלמו, כי דווקא בתקופה הזו הוא התמודד בעוצמות גבוהות. ביומיים האחרונים הגיע לבית חולים. חשדו שיש לו דלקת ריאות ואישפזו אותו. אצל חני הגסיסה הייתה בהוספיס. רציתי להביא אותה הביתה כי זה הרבה יותר יפה למות בבית, וחני אמרה: דובי, אתה מנסה לייפות גסיסה, אבל אי־אפשר לעשות קוסמטיקה לגסיסה. גסיסה היא מכוערת, ולא משנה אם זה בבית או בבית חולים. אבל אצל חני ואצל אבא הגסיסה לא הייתה מכוערת, היא הייתה עצובה".
באמצע הלילה נפטר אביו. "האחות מצאה אותו ללא רוח חיים", אומר דובי. "אמא וחלק מהילדים היו לידו, אבל אני בדיוק נסעתי לחו"ל. שאלתי אותו אם לנסוע, והוא אמר: אתה נוסע, נקודה. בתוך־תוכי חששתי. בארבע לפנות בוקר קיבלתי טלפון מאחותי. לקחתי את המטוס הראשון וחזרתי לארץ".
ניצחון החיים
חודש לפטירה, וכבר הוא מתגעגע. "במיוחד כשאני רואה סרטונים שלו ואני נורא מצטער שלא תיעדנו אותו יותר. במיוחד כשאני קורא קטעים שלו ומצטער שלא כתבנו כל דבר חוכמה שהוציא מפיו". אבל הפעם השנייה, הוא מודה, פחות מבהילה. "זה אולי לא פוליטיקלי־קורקט להגיד, אבל אחרי שאתה חווה פטירה אחת קשה, קל יותר לעכל אובדן שני. אני מכיר את שלבי האבל, אני מבין שהחיים בסופו של דבר מנצחים, ושהנותרים נועדו למלא שליחות ולהיבנות מחדש".
וזה כולל את השנה עם הילדים, שירה, שלמה ונעמי. הכריכים ואסיפות ההורים, הגעגועים והבכי, כמו גם רגעי ההשלמה והביחד. "זו השנה שבה אני הכי גאה בילדים שלי ובי", הוא אומר. "אני נפעם מהיכולות שלהם ושלי להמשיך לתפקד כמשפחה בריאה ושמחה".
לא פשוט לתפקד כאמא וכאבא יחד.
"הייתי במקום הזה בזמן מחלתה של חני, אני כבר מתורגל בפרוצדורה של הסעות ושיעורי בית. אני טיפוס ביתי והתפקוד הביתי היה בי תמיד בילט־אין. הקושי הוא החסר הנפשי. חסרה לנו אמא. אני לא מתיימר להיות אמא, אבל אני מטרנה".
תתחתן שוב?
"ודאי שאתחתן מחדש. לפני מותה חני ביקשה שאמשיך הלאה, אפילו הציעה לי מישהי שנראתה לה מתאימה לי, אבל היא התחתנה בינתיים. רק דבר אחד הפריע לה. היא אמרה, זה לא פייר שאני שיניתי בך כל כך הרבה דברים לטובה, ועכשיו מישהי אחרת הולכת לקטוף את הדיבידנדים. אבל יאללה, אני מפרגנת לה".
