ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אביגיל עוזי
    24 שעות • 28.11.2018
    הדיווה האמיתית שמאחורי דנה אינטרנשיונל
    יואב בירנברג

    למרות נוצות הטווס ושבירת המוסכמות הבינלאומית, הדיווה האמיתית שמאחורי הזכייה באירוויזיון היא לא דנה אינטרנשיונל, אלא אישה דתייה מפתח־תקוה, אמא לארבעה וסבתא לנכדים. קוראים לה יהודית וינשטוק, והיא אמו של שי כרם, המנהל של אינטרנשיונל. בלעדיה, יכול מאוד להיות שאף אחד בעולם לא היה יודע בכלל מה זה "דיווה".

     

    "יום אחד, אחרי שדנה התקבלה לאירוויזיון, שי קרא לנו אליו הביתה", מספרת וינשטוק. "הוא הראה לנו בווידיאו כל מיני שירים של דנה, ואמר שהוא מאמין שהיא תהפוך למשהו מאוד גדול בעולם. לצערו, אף אחד בארץ לא היה מוכן להשקיע את הכסף שנדרש כדי לממש את הנסיעה שלה, כמאה אלף דולר, ושי ביקש מאיתנו, ההורים שלו, לממן את העניין", היא מספרת ברצינות גמורה.

     

    נפלת מהכיסא?

     

    "דווקא בדיוק יצאתי אז לגמלאות ממשרד החינוך וקיבלתי סכום בהחלט נאה. נתתי לו את הכסף הזה — מדובר בסכום הרבה יותר גדול ממאה אלף דולר — וגם לא ביקשתי אותו מעולם בחזרה".

     

    עכשיו התור שלי ליפול מהכיסא, כשהיא ממשיכה ומספרת: "ברוך השם, הקדוש ברוך הוא נתן לנו כל צרכינו. אני לא מתלוננת, רק גאה בבן שלי ובכל מה שהוא עושה".

     

    לא בטוח שווינשטוק, מפקחת בדימוס על גני הילדים של החינוך הממלכתי־דתי וכיום סופרת, מבינה את גודל הרגע ואת גודל הסקופ שמעולם לפני כן לא סופר. אישה בגמלאות מפתח־תקווה, דתייה, עם פאה, היא בעצם בעלת מניות יסוד בתופעה התרבותית פורצת הגבולות והדרך שיצאה מישראל.

     

    מה ידעת על דנה לפני ששי ביקש ממך את הכסף?

     

    "אנחנו לא חברות נפש, אבל אני מאוד מחבבת אותה ואת השירים שלה, וכמובן פגשתי אותה עוד לפני דיווה. נכון שבאתי מרקע אחר, אני חניכת בני עקיבא, וגם ילדיי, אבל בעלי ואני אנשים פתוחים. ככל שאנחנו מתבגרים, גם פחות אכפת לנו ממה שאנשים חושבים או אומרים. אני מאוד מוקירה את העבודה של דנה ואת התפקיד החשוב שלה בקהילה הלהט"בית. מאוד משמח וממלא אותי גאווה לדעת שהיא ושי תרמו תרומה כל כך חשובה לשינוי היחס לקהילה. אני חושבת שלא היה לה קל בחיים, ושלמרות הכל היא לא ויתרה. לא פשוט לקום כל בוקר לפייט, למלחמה, אבל רק מי שיש לו אומץ להילחם — משנה מציאות, ובגדול. השמרנות והדעות הקדומות עוד לא פסו מהעולם, ובכל זאת משהו השתנה כאן".

     

    עטיפת הספר
    עטיפת הספר

     

     

    סקס, שליטה ומחיקת תודעה

     

    לווינשטוק, 78, יש לא רק זכויות מוזיקליות. אחרי קריירה ארוכה כגננת וכמפקחת בחינוך הממלכתי־דתי במשרד החינוך, היא החליטה להגשים את החלום הכי גדול שלה — להפוך לסופרת. מאז הוציאה שני ספרים — קובץ הסיפורים "כולם היו כאן והלכו" ו"אישה כמוה" - שזכו לשבחים. עכשיו הגיע תורו של הספר השלישי, "פרח טורף" (הוצאת כנרת זמורה ביתן), שבמרכזו סיפורם של שני גיבורים שהצטרפו לכתות והתנתקו ממשפחותיהם.

     

    "כשהתחתנו, הייתי בת 20 ואמרתי לבעלי (איש הביטוח בן־ציון וינשטוק — י"ב) שיום אחד אני עוד אכתוב ספר", היא מספרת. "הוא זכר, ובאחת הפעמים הביא לי ליומולדת מחברת במתנה, כדי שאכתוב בה. שנים הרגשתי שאני מאכזבת אותו שעדיין לא עשיתי את זה. אבל הייתי מאוד עסוקה. המשרה שלי במשרד החינוך הייתה תובענית והייתי גם אמא לילדים, שהיו כל עולמי".

     

    אז מתי התחלת לכתוב?

     

    "כשיצאתי לפנסיה אמרתי, אוקיי, עכשיו אני רוצה לנסות. נרשמתי לסדנאות כתיבה, והתחלתי לכתוב. מי שתרם לי הכי הרבה הוא אמנון ז'קונט. הוא מורה מעולה ואדם תרבותי וצנוע. הוא אמר לי, 'למה את לא מפרסמת? את כותבת יותר טוב מהרבה אנשים שאני עורך אותם'".

     

    לנושא הספר "פרח טורף" וינשטוק הגיעה בזכות חברת נעורים, שילדיה הלכו שבי אחרי גורו באחת הכתות. את הדפוסים של הסיפור האמיתי היא הפכה לעלילת הספר אותה מובילה דנה, בתם היפה והמוצלחת של דיתה ואילן נווה, שהחליטה לקשור את חייה עם חברי כת סודית, ובעקבות כך עוקרת לאמריקה הלטינית וגוזרת על הוריה ניתוק מוחלט ממנה וממשפחתה.

     

    סיפור קשה.

     

    "מאוד, בעיקר כשאני מכירה אותו מקרוב. חברתי הקימה משפחה חמה וכיפית", מספרת וינשטוק. "באחת הפגישות שאלתי אותה מה קורה, והיא סיפרה לי ששניים מילדיה — אח ואחות — הצטרפו לכת. לא רק שהם ניתקו איתה קשר, הם גם סחטו כספים מהבית. עברו מאז כבר 15 שנה, והם עדיין לא בקשר איתה. עד היום אני מתקשה להאמין שהילדים האלה, שהכרתי אותם כשעוד היו קטנים, עוללו דבר כזה".

     

    "אנחנו לא חברות נפש, אבל אני מאוד מאוד מחבבת אותה ואת השירים שלה". וינשטוק על דנה אינטרנשיונל | צילום: דוד וינוקור
    "אנחנו לא חברות נפש, אבל אני מאוד מאוד מחבבת אותה ואת השירים שלה". וינשטוק על דנה אינטרנשיונל | צילום: דוד וינוקור

     

    פתאום אנשים נמחקים

     

    כתיבת הספר, היא אומרת, נמשכה זמן רב מכפי שתיכננה. "זה בגלל שכולו אמיתי. כשסיימתי לכתוב את חלקה של האמא, אמרתי לעצמי: 'את לא יכולה לכתוב ספר על אנשים שהלכו לכת בלי להביא את הקול שלהם'. נורא הציקה לי השאלה איך יכול להיות שאנשים אינטליגנטים, משכילים ומוצלחים פתאום מוחקים את עצמם ונעלמים".

     

    אז הלכת לפגוש צעירים שנפלו לכתות?

     

    "כן. צללתי להמון סיפורי חיים של אנשים, כאלה שהיו שם וחזרו וכאלה שלא חזרו. גיליתי שיש בארץ כמעט מאה כתות, חלקן הקטן דתיות. האפיון של כולן הוא שליטה, מחיקת התודעה וסקס. מובילי הכתות, הגורואים, מרוקנים אנשים לגמרי מכל הנכסים הרוחניים והחומריים שלהם. נשארת רק קליפת אנוש. לגמול אדם מכת זה יותר קשה מאשר לגמול אותו מסמים".

     

    זה גם קורה בחברה הקרובה שלך?

     

    "בהחלט. פתאום גיליתי שבבית הכנסת שלנו יש מישהי שבתה הייתה נשואה ואמא לשלושה, ושבעלה הצטרף עם אמא שלו לכת. הוא הגיע לברזיל ומאז היא לא שמעה ממנו יותר. עקבותיו נעלמו והוא השאיר אותה פה עגונה".

     

    והמשפחה של חברתך יודעת כיום מה קורה עם הילדים?

     

    "הם יודעים חלקית. הילדים לא תמיד בארץ, הם נוסעים לכת של הגורואית, שברחה מכאן לחו"ל, למרות צו עיכוב יציאה שהוצא לה. הם גם נותנים לה כספים, אבל מה המשפחה יכולה לעשות?".

     

    שלושה מארבעת ילדייך חזרו בשאלה. התאכזבת?

     

    "אני לא יכולה להגיד לך ששמחתי כשהילדים שלי חזרו בשאלה. רק הבת שלי נשארה דתייה. שי הוריד את הכיפה כבר אחרי הצבא. הייתי מאוכזבת, היו ויכוחים, ניסינו לדבר אל ליבו, אבל זה מעולם לא הגיע למריבות או לטונים גבוהים. מאוד כיבדנו את הרצון של הילדים. שמעתי פסיכולוג שאמר: 'אני מוכרח להודיע, עם כל הצניעות והענווה, שחוץ מאשר לפזר את הגנים שלנו, יש לנו מעט מאוד השפעה על הילדים שלנו'. והוא מאוד צודק. זה לא תלוי בנו, זה רצונם".

     

    את מן הסתם יכולה להבין לליבה של אם חילונית שבנה התחרד והיא מתקשה להתמודד עם זה.

     

    "אני בהחלט יכולה להבין אכזבה של אמא חילונית שהבן שלה נהיה פתאום חסיד ברסלב, והיא הולכת לחתונה שלו ויש בה הפרדה בין גברים ונשים, והיא לא יודעת איפה לשים את עצמה מרוב מבוכה. אבל אני גם מאוד מכבדת אותה ושמחה בשבילה כשהיא כן מקבלת את הילדים. הילד שלך הוא לא את, הוא בנאדם חדש. בשבילי משפחה היא מעל הכל".

     

    ואם אחד הילדים שלך היה מצטרף לכת ומנתק איתך את הקשר?

     

    "הייתי באבל, הייתי מרגישה אמא שכולה של ילדים חיים. זה גם מה שאמרה לי חברתי כשדיברנו על זה".

     

    הספר הזה הוא בטח לא הספר האחרון שלך?

     

    "אני מאמינה שלא. אני לא יכולה בלי לכתוב, זה חלק בלתי נפרד ממני".

     


    פרסום ראשון: 28.11.18 , 20:31