"לפני שש שנים לא הייתי מסוגל להחליף תחתונים בעצמי. היום אני איש ברזל"

בשבוע שעבר, באריזונה, ברגעים שלפני תחילת תחרות ה"איירון מן" שבה השתתף, ביקש זיו שילון מאחותו שתביא לו חפץ כלשהו של אמא שלו, שנפטרה שנתיים לאחר פציעתו הקשה בעזה. היא הביאה לו מטפחת ראש שלה. "ושנייה לפני שנכנסתי למים הקפואים באריזונה, שזה היה כמו לקפוץ לתוך בריכת קרח, לקחתי וקירבתי את המטפחת הזאת לפנים שלי", סיפר השבוע, "ואמרתי לה ככה, ביני לביני, שתשמור עליי ושתראה לאן הצלחתי להגיע. אמרתי לה שלמרות שהאצבעות ביד ימין לא זזות, וביד שמאל אני עם פרוטזה, אני הולך עכשיו לשחות במים קפואים ולרכוב על אופניים בלי ידיים, בעצם לתפוס את הכידון עם המרפקים, ולרוץ מרתון. זו חתיכת דרך", אמרתי לה, "ואת הולכת להיות איתי לכל אורכה".

הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

"איירון מן" נחשבת לתחרות הספורט הארוכה, הקשה והמאתגרת בעולם. היא מורכבת משלושה שלבים: שחייה, רכיבה על אופניים ואז ריצת מרתון – ללא הפסקה. מ־3,000 מתמודדים הגיע זיו שילון, למרות נכותו, בין האלף הראשונים. שעות ספורות לאחר שסיים את התחרות, פירסם פוסט בפייסבוק: "היום זה נגמר", כתב, "4 ק"מ של שחייה – כשעתיים, באמצעות ידיים שאינן יכולות לגרוף דבר. 180 ק"מ רכיבה – כ־6 שעות, ללא יכולת להזיז את הגוף מתנוחה שדורשת פי שלושה מאמץ מזו האופטימלית. 42 ק״מ של ריצת מרתון – כ־4 שעות, בחוסר איזון מוחלט על רגליים ששנים משלימות חוסרים לגפיים העליונות. כ־13 שעות של מאמץ קיצוני עבור גוף שעבר 17 ניתוחים, עם 52 מנות דם חלופיות, שנה בבית חולים ושלוש שנים של שיקום יומיומי. יד שמאל קטועה ויד ימין שאיננה מתפקדת וגבר אחד שמנמן בראשו, שעדיין פשוט שונא לרוץ...".

יש לזיו שילון את היכולת הזו למנף את הפציעה שלו, לתרגם אותה לניצחון ולהגדיר את הדברים בצורה רהוטה. לאנשים מטעם מארגני התחרות שדיברו איתו על קו הסיום, אמר: "לפני שש שנים לא הייתי מסוגל להחליף בעצמי תחתונים. היום אני 'איש ברזל'. למדתי, במהלך שש השנים האלה, שאסור לתת למוגבלות שלך להגדיר אותך".

עם אשתו עדי והילדה שירה

לבד, רק עם אמא

ב־23 באוקטובר 2012 נפצע סרן זיו שילון, אז מ"פ בגבעתי, במהלך שירותו באוגדת עזה. זה קרה בימי המתיחות הגדולים שלפני מבצע "עמוד ענן", בשעות האחרונות ממש בתפקידו כמפקד פלוגת המסלול של גדוד "צבר" בחטיבת גבעתי. זו הייתה בעצם המשימה האחרונה שלו ברצועה. בסיומה היה אמור לצאת עם הפלוגה לטקס סיום המסלול בירושלים, ולהתחיל את תפקידו החדש כקצין אג"ם של הגדוד. אלא שהדברים התגלגלו אחרת; בשעות השחר המוקדמות הוא יצא עם אנשיו לפעילות מבצעית באזור גדר הרצועה וניגש לפתוח שער בגדר, כדי לאפשר לכלים הנדסיים של צה"ל שעסקו בפינוי זירת מטענים בשטח עזה לחזור לשטח ישראל. הוא החליט לגשת לשער לבד, כדי שלא לסכן את החיילים שלו, בשל חשש מירי צלפים. הוא השאיר את הג'יפ שלו עם הקשר והחובש הפלוגתי במרחק 250 מטר מאחור, מעבר לגבעה, והחל לנוע לכיוון השער. את המטרים האחרונים עשה בזחילה. וכשפתח את השער הופעל מטען נפץ.

"לרגע איבדתי את ההכרה", שיחזר השבוע, "וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי לבד, עם יד ימין מרוסקת, תלויה על שביב עור באזור המרפק, יד שמאל קטועה, מתיזה דם, ופנים ספוגי רסיסים. כל הצוות שלי היה מאחור, מעבר לגבעה. ברקע נחתו פצצות מרגמה, כך שאף אחד לא שמע את פיצוץ המטען. באותו רגע לא חשבתי על כלום. חשבתי רק מבצעית: איך אני מגיע אליהם. אני זוכר שכל הזמן אמרתי לעצמי שרק דבר אחד יכול להיות יותר גרוע מהפציעה הזו, וזו חטיפה. היה ברור לי מיד שהבעיה המרכזית היא שלא יחטפו אותי. הייתי בעצם לבד בתוך רצועת עזה, ללא שתי ידיים, כך שאפילו לא יכולתי לאחוז ברובה ולירות אם היו מתקרבים אליי כדי לחטוף אותי. דחפתי את יד ימין לבוץ כדי למנוע את הדימום. אספתי את מה שנשאר מיד שמאל, קמתי על רגליי ועשיתי צעד ועוד צעד. הגעתי אל הכוח שלי, וצעקתי לחובש, ניר נחום: 'יש לך שתי דקות לשים לי חסמי עורקים, אחרת אני מת'. והוא שם לי חסמי עורקים והציל את חיי".

כשהגיע לאריזונה לקראת התחרות, פגש שם את ניר, החובש. "הוא מתגורר היום באריזונה, יצאנו לארוחת ערב וחזרנו לרגעי הפציעה. שיחזרנו אותה שנייה אחרי שנייה", מספר זיו, "ואז הוא סיפר לי משהו שלא זכרתי: כששכבתי פצוע על האלונקה אמרתי: 'אני עוד אעשה מרתון בלי ידיים'".

איך זה השפיע עליך בתחרות?

"זה היה מפגש מאוד מטעין ומחזק. הנה אדם שהיה איתך בתחילת המסע, והוא רואה אותך עכשיו רגע לפני המרתון הזה".

זה גרם לך להיזכר בדברים נוספים מאותם רגעים קשים?

"אלה היו רגעים שחשבתי בהם בצורה מאוד מבצעית; על הכוח שלי, על מה שעובר עליו עכשיו, על איך אני חובר אליו חזרה. רק אחרי שעתיים וחצי, כשכבר הייתי בבית החולים, נכנסה חיילת מחיל הרפואה ואמרה לי: 'תרים טלפון למשפחה. תספר להם אתה על הפציעה'. ואז פעם ראשונה חשבתי על אמא שלי ועל עדי, שהייתה אז חברתי".

מה החוויה המרכזית אחר כך, כשכולם כבר יודעים ואתה מטופל?

"הבדידות. הבדידות הגדולה הייתה דווקא בבית החולים, ודווקא בבחירות הקטנות, כשצריך להתקדם קדימה, והנטייה שלך היא לרחם על עצמך. אני זוכר את הרגע שאני אומר לעצמי, עכשיו אתה מוריד רגל מהמיטה ומתחיל ללכת. הנטייה היא להישאר במיטה. לא לקום. זה רגע של החלטה ושל בדידות. יום אחד הייתי צריך לקבל החלטה אם לעבור ניתוח של 14 שעות, שיעזור לי להזיז משהו קטן ביד ימין, אחרת היא תיסוג. זו הייתה החלטה קשה, זה היה כבר אחרי הרבה ניתוחים, והנטייה הייתה לא לעשות את זה. אבל אז אמרתי לעצמי, לא לעשות את זה זה לא לתת תקווה. עברתי 17 ניתוחים, כל ניתוח זו החלטה, וכל החלטה זו בדידות”.

היו רגעי ייאוש?

"אחרי חודש בשיקום בבית החולים מצאתי את עצמי שוכב במיטת ברזל במחלקת שיקום, מכוסה שמיכה. יד שמאל שלי קטועה, יד ימין מרוסקת וחבושה. מולי מרצדת הטלוויזיה עם תמונות של שלהי מבצע 'עמוד ענן'. לצידי תלויה תמונה משותפת עם חבריי מהצבא. ובתוך התהליך הזה, הלא פשוט, הרגשתי שאני נמצא במציאות שאני לא יודע מה היא, שהעתיד שלי לוט בערפל. זה רגע שהרגשתי בו לבד. זה היה רגע מאוד מפחיד. גם אמא שלי, שהגיעה והתיישבה לידי, לא הצליחה באותו רגע לסלק את התחושה הזאת. אחד הקשיים הכי גדולים שלי היה כרוך בהרגשה הזו, שהחיים שהופקעו משליטתי משפיעים בצורה קשה גם על האנשים סביבי. תמיד הייתי המשענת של אמא שלי, זה שדאג לה, במיוחד מאז שחלתה בסרטן, והנה עכשיו היא זו שצריכה לדאוג לי. העול הזה, שהבנתי שאני מגלגל על הכתפיים של האנשים הקרובים אליי, היה אחד הדברים הקשים להתמודד איתו, ואולי זו התחושה היחידה שעוררה בי לרגע את המחשבה שאולי כל זה לא שווה. היה לי מאוד קשה עם הנטל הזה שנוחת, גם על עדי אשתי. ובעיקר על אמא שלי. המחשבות על אמא שלי הידהדו בי כל הזמן".

נשמע מדבריך שהן מהדהדות עד היום.

"היחסים בין חיילים פצועים לאמותיהם הם מאוד מורכבים ועמוקים. זה נושא שפחות נוגעים בו, אבל יש בו את הציפיות והתקוות שלהן ממך. הסיפור של אמא שלי לופת אותי בצורה הכי כואבת מבפנים. היא חיה את רגעי ההחלמה שלי. הייתה קמה עם גוף מפורק מגרורות של סרטן ויושבת לידי ומטפלת בי. המפגש איתה בימי הפציעה הראשונים היה מאוד מורכב. על עדי ידעתי שהיא תוכל להמשיך בחיים שלה, לא כך לגבי אמי. הקשר בין אמא לבן הוא מאוד חזק. את גידלת אותו, היו לך כל כך הרבה ציפיות ממנו, והנה, פתאום, הוא חוזר להיות תלוי בך. והנה את מקבלת שבר כלי, ומוטל עלייך לטפל בו".

היו רגעי שבירה?

"היה רגע שפרצתי בבכי ואמרתי לה: 'איך אני אחיה ככה? את והאחים שלי תצטרכו לנגב לי את הישבן'. כעבור ארבעה חודשים התחושה הזאת שלי השתנתה. זה קרה כשבפעם הראשונה הצלחתי להזיז אצבע. אמי הייתה לידי, וראיתי אותה קורנת מאושר כמו שלא ראיתי אותה מעולם. ואז היה קטע שאמרתי לעצמי: זהו, אני מתארגן על עצמי. ואז התחיל המסע הזה אל המסוגלות לתפוס מזלג ולהחזיק חפץ. זה היה מסע ארוך, כי לך תלמד מיקרו־כלכלה באוניברסיטה בלי יכולת לכתוב. אבל מהרגע שבו הזזתי את האצבע היה ברור לי שאני הולך על המסלול הזה ולא יורד ממנו. ובכל הדברים האלה ליווה אותי המבע המאושר הזה של אמא, כשהזזתי את האצבע".

אמך, מרגלית ז"ל, נפטרה מסרטן ביוני 2014.

"אני זוכר את היום שהיא נפטרה. היא שכבה על הספה הלבנה, אצלה בבית בבאר־שבע. כולנו היינו סביבה. זה היה ביום שבו מצאו את גופות הנערים החטופים ב'שובו אחים'. זה אולי היה האירוע החיצוני האחרון שחילחל אליה. ואז נפרדנו ממנה. עדי עוד הספיקה להראות לה את הטבעת שקנינו לחתונה שלנו. ואני ירדתי על הברכיים, ליטפתי לה את הראש, אמרתי לה שאני אוהב אותה, ושאני חזק, ושלא תדאג, ושעוד מעט אני מתחתן ושהכל יהיה בסדר. לצערי, היא לא הספיקה לראות אותי חוזר למלוא כוחותיי".

ילדות במשפחה חמה

הוא גדל בבאר־שבע, הבן הצעיר אחרי שני אחים ואחות. אמו הייתה גננת ואביו עסק בתחום הטקסטיל. את הכוחות שלו היום, הוא אומר, שאב מהבית שממנו בא. "הייתי תמיד עטוף מהרבה מאוד כיוונים. היו לי שלושה אחים גדולים ממני, אמא מאוד דומיננטית, ואבא שתמיד חיבק. גדלתי במשפחה מאוד חמה, ותמיד הייתי מוקף גם בחברים ובאנשים. זה מה שעשה אותי עם השנים בן אדם של אנשים. קצת קולקטיבי ומאוד אופטימי".

בתקופה שלפני הפציעה חשב לקשור את חייו בצבא. עוד במהלך שירותו פגש את עדי. הם היו חברים שנתיים וחצי כשנפצע. את ההודעה על פציעתו היא קיבלה במכללה בדרום, שם למדה חינוך.

"בפעמים הראשונות שעדי נכנסה לחדר שלי מיד אחרי הפציעה", סיפר השבוע, "אמרתי לה שאין לה מה לחיות איתי את החיים האלה, לכי תחיי את חייך, אני כל חיי אהיה תלוי בך, מה את צריכה את זה?"

ומה קרה ביניכם מאז?

"היום כבר אין לי עם עדי את התחושה הזו שאני תלוי בה. אני בטוח באופן מלא בקשר שלנו, שהוא קשר מספק, מלא. לקח לי זמן להשתחרר מהתחושה איך אני אהיה בשבילה. בשלבים הראשונים אמרתי לה שעדיף שניפרד. הרי אני לא יכול לצפות שהיא כל הזמן תטפל בי, שתיקח אותי לשירותים. אמרתי לעצמי, מה אישה בגיל 26 צריכה נטל כמוני? אבל היא התעקשה להישאר וקיבלנו את ההחלטה להתחתן, אחרי שהבנתי שאני אוכל לספק לה את כל העזרה והצרכים למרות הפציעה. ואני חושב שהקשר שלנו הלך והתחזק וקיבל תפנית אופטימית כשירדתי מהמיטה ויצאתי החוצה, והתחלתי לחוות הצלחות. זה הקרין על הקשר בינינו. אני מרגיש היום שבשבילה אני הכי חזק והכי נותן ביטחון. אין לי כבר רגשי נחיתות בגלל הפציעה, ואני בטוח באהבה שלנו, שהיא מעצימה ועוצמתית".

הוא הציע לה נישואים במעמד מתוקשר, באירוע התרמה לארגון ידידי צה"ל בארצות־הברית. במהלך נאום שנשא בפני 1,500 יהודים אמריקאים, הוא פנה לעדי ושאל: "התינשאי לי?"

היום הם מתגוררים בהרצליה. היא גננת בגן ילדים ולומדת בקורס להדרכת הורים. "בשנים האלה לא רק היא גילתה את הכוחות שלי, גם אני גיליתי את הכוחות שלה בחודשים שאחרי לידתה של שירה". שירה, בתם הבכורה, נולדה שלוש שנים אחרי הפציעה שלו. זמן קצר לאחר לידתה התברר שהיא לבקנית ולוקה ברמה גבוהה של אלביניזם, מה שפגע גם בראייה שלה. בדיעבד התברר להם שמדובר בפגם גנטי.

אחרי שטולטלת שלוש שנים בין בתי חולים, זה בטח לא היה פשוט להתמודד עם הלקות של שירה.

"כששירה נולדה חשבתי שהנה, אנחנו פותחים דף חדש והופכים למשפחה נורמטיבית. והנה, היא נולדה עם המוגבלות. אני זוכר את עצמי יושב בבית חולים ושואל, למה זה מגיע לי? כמה אדם יכול לעבור? חשבתי לעצמי: הילדה תלך לבית הספר ויגידו שהיא לא רואה, וגם לאבא שלה אין ידיים, ואנחנו ניתפס כמשפחה של נכים. אבל מי שעזרה לי לצאת מהתקיעות, עם הרבה תעצומות נפש, זו עדי. היום אני יודע שהפציעה שלי הביאה אותי להיות אבא טוב יותר לשירה, כי אני מבין מה זה אדם עם מוגבלות, ואני אעזור לשירה לנצח את המוגבלות שלה ולצמוח מתוך החולשה שלה.

"היום שירה ילדה מדהימה. היא הולכת לגן של אלי"ע (ארגון לקידום ילדים עם עיוורון או לקות ראייה) והיא ילדה שכולה לב. אבל היא לא רואה טוב, יש לה ריצוד אישונים, וקשה לה בשמש. זה מאוד כואב לי. אני יכול להגיד שהכאב שלי על שירה הרבה יותר גדול מהכאב שלי על הפציעה שלי. אבל ברור לי שהיא תתגבר על המוגבלות שלה, וגם בלי לראות את הנתיב היא תראה יומיום את האנשים סביבה. ועם הראייה הלקויה שלה, והשיער הבהיר שלה, היא תצליח לגעת בהרבה אנשים ולהשאיר אחריה חותם, ואת זה אני אגיד לה יומיום. כי אפשר לצמוח מתוך סיטואציות קשות. זה המודל ששירה תראה בבית".

לפני שנה נולד בנם יהונתן, אחרי שעברו תהליך של הפריה חוץ־גופית כדי לנטרל את הגן שגורם ללבקנות. "הוא נולד בריא", אומר זיו, "הברית שלו התקיימה ב־23 באוקטובר 2017, בדיוק חמש שנים אחרי הפציעה שלי, וזה אומר הכל. יהונתן הכניס לי המון אושר לחיים. הוא ילד מדהים וחייכן. מבחינתי, הוא ההמשכיות של המסע הזה וגורם לי לתחושות של ביטחון ועוצמה. אחרי שעברנו המון רגעים לא פשוטים בשנים שקדמו, עבורי הוא המקום השקט שאני יכול לחזור אליו".

עם בנו, יהונתן. "הברית של יהונתן התקיימה חמש שנים בדיוק אחרי הפציעה שלי, וזה אומר הכל"

אתה חושב על היום שבו בנך יתגייס?

"כשנולדתי ההורים שלי אמרו: 'עד שתהיה גדול יהיה שלום'. אני כבר לא אומר את זה ליהונתן. זה משהו שאי־אפשר להבטיח היום לאף ילד. אני מאוד מקווה שיהונתן לא יצטרך לעשות שירות קרבי אגרסיבי כמו היום, אבל אני לא אופטימי. לצערי, אני יודע שככל הנראה לנצח נחיה על חרבנו. וכשיגיע רגע הגיוס, אני אתן לו להחליט, ואתפלל כל יום שהוא יחזור בריא ושלם הביתה, אבל אני אבוא על שכרי אם הוא ילך לשירות משמעותי בצה"ל".

האימונים המפרכים לקראת תחרות איש הברזל נערכו בתקופה שבה עדי הייתה בהיריון עם יהונתן. "אני חושב", הוא אומר, "שבהתחלה היא לא הבינה במה זה כרוך, כי מדובר באימונים מאוד קשים על חשבון זמן המשפחה. זה תהליך של שנה וחצי, אבל לשנינו הייתה הבנה שאחרי כל זה יגיע הזמן שבו יהיה צריך לתת יותר קשב למשפחה. ומתוך ההבנה הזאת היא נתנה לי רוח גבית מאוד חזקה. היא גם הפתיעה אותי והגיעה יחד עם בני משפחה וחברים לתחרות עצמה".

הופתעת?

"ישבתי בבית המלון באריזונה, כמה ימים לפני התחרות, ופתאום אני רואה את המשפחה שלי, את עדי, עם אבי, אחי ואחותי, ועם עומר, חבר ילדות שלי, נכנסים ללובי. המפגש הזה נתן לי המון אנרגיות. הם אמרו: 'אנחנו פה, ועכשיו אתה יכול לנצח'".

השתתפותו בתחרות התאפשרה בסיוען של עמותת "תקוות", העוסקת בשיקום נכי צה"ל באמצעות ספורט, ועמותת "הניצחון הסופי", לזכרו של פליקס זנדמן, מייסד חברת “וישיי אינטרטכנולוג'י" העולמית — עם העמותה הזו יש לשילון קשר מיוחד — והן גם דאגו להביא את משפחתו לתחרות.

בתחרות עצמה, הוא מספר, היו הרבה עליות וירידות. "באמצע השחייה, למשל, במים הקפואים, יד ימין שלי השתתקה לגמרי, לא יכולתי להזיז אותה, וגרפתי את כל המים ביד שמאל הקטועה, ואחרי השחייה יצאתי במקום ה־50 מהסוף. אבל המשכתי הלאה, והיתרון שלי היה בריצה. גייסתי את התובנה מימי השיקום: לא לחשוב רחוק. רק על המטר הבא, לא חשבתי על קו הסיום".

וכשהגעת לקו הסיום, מה היה מצבך?

"היה לא פשוט. בסיום התחרות התחלתי לרעוד רעידות קשות בכל הגוף. הרי כל מחזור הדם שלי פגום. אבל לא התמוטטתי. הגעתי למלון, קיבלתי טיפול ועיסוי, ולקח לי זמן להרגיע את הגוף. הלילה הראשון אחרי התחרות היה לילה קשה".

שילון, אחרי גמר המסלול באריזונה."בסיום התחלתי לרעוד רעידות קשות בכל הגוף. הלילה הראשון היה קשה"

מגנטים כפתורים

עמותת "הניצחון הסופי" אינה העמותה היחידה ששילון מחובר אליה. אחרי השיקום הלך ללמוד משפטים ובמהלך התקופה הזו יזם פרויקטים חברתיים. באחד מהם, "מישהו לרוץ איתו", פרויקט שיזם בשנת 2015, השתתפו לוחמים ופצועים לצד נוער בסיכון, בפעילות גופנית ובספורט אתגרי. שם גם התחיל החיבור שלו לספורט שהסתיים בתחרות "איש הברזל".

בשנת 2017 הצטרף לתנועת "פנימה", הדוגלת ביצירת זהות משותפת וסולידריות בחברה הישראלית, ובין מייסדיה שי פירון, בני גנץ וגבי אשכנזי, והיה בין מארגני הכנס בינואר 2017, שבו הפגינו אלפים למען האחדות בעם. האירוע התרחש לאחר שפירסם פוסט ובו דיבר על תחושת הקיטוב בחברה הישראלית בעקבות פרשת אלאור אזריה.

בשנים האחרונות הצטרף שילון לעולם היזמות, והוא שותף בקבוצת סטארט־אפ שמתמקדת במציאת פתרונות עבור אנשים עם מוגבלויות. "אנחנו מנסים להגיע לכל מיני פתרונות שיקלו על אנשים פצועים וחולים, כמו חולי פרקינסון. למשל, ליצור חולצות שבמקום כפתורים יש להן מגנטים, או מכנסיים שבמקום רוכסן יש בהם סקוץ'. אלה דברים קטנים שרק אדם כמוני יכול להבין את המשמעות שלהם. הצטרפתי גם לחברת 6 degrees שמוצריה נועדו לאפשר לאנשים בעלי מוגבלות בידיים לשלוט בכל סוגי הטכנולוגיה בצורה פשוטה, באמצעות צמיד שעונדים על היד, ושמכיל בתוכו טכנולוגיה חכמה.

בדיעבד, אחרי כל הקשיים שחווית, אין רגע שבו אתה מצטער שפתחת את השער ההוא בעצמך?

"ההחלטה הייתה מבצעית, היה צריך לפתוח את השער הזה, והיה ברור לי שלא אשלח לשם חיילים שלי. אין רגע אחד שאני מצטער על זה. בכלל, אני לא מתעסק בצער ובחרטה. ואני תמיד אומר לעצמי שמזל שלא שלחתי מישהו אחר, כי אם חייל שלי היה נפצע או נהרג במקומי, לא הייתי יכול לחיות עם זה. עם הפציעה אני יכול לחיות. היה לי קשה יותר להתמודד עם הידיעה ששלחתי מישהו אחר אל מותו. אז אני מעדיף שהדברים קרו כמו שקרו".

אתה מנהל במחשבה דיאלוג עם מי שהניח את המטען ההוא על השער? מה היית אומר לו?

"בהומור של חיילים הייתי אומר לו שהוא לא עשה עבודה מספיק טובה. וברצינות, בכל ניצחון שלי אני חושב שזאת התשובה שלי למי שעשה את זה. אבל אם אנחנו מדברים בצורה מעמיקה יותר, לא הייתי נפגש עם איש חמאס ולא הייתי מדבר איתו. חמאס גורם עוול מאוד גדול לא רק לנו, אלא גם לתושבי עזה. אני רואה בהנהגה של חמאס אנשים מדושני עונג שיושבים במגדלים שלהם, ניזונים ממלחמה וגוזרים על התושבים שלהם חיים של עוני ושל חוסר תקווה. אבל כן הייתי יכול לשבת מול עזתי שנקי מטרור, או מול ילד בעזה, ואומר לו: המציאות הזו לא חייבת להתקיים. אני באמת מאמין שאפשר לנהל את זה אחרת. לאבא שלי הייתה מתפרה בעזה. ההורים שלי היו הולכים לשווקים בעזה והיו יחסי גומלין. הילדים של עזה לא מכירים את זה כבר. חמאס משתלט עם הרוע, ונראה לי שזה רק ילך ויהיה גרוע יותר ויותר".

אילו מחשבות עורר בך הסבב האחרון של המתיחות בעזה?

"כשהסבב הזה התחיל הבטן התהפכה לי. לא הייתי רוצה לראות שוב את החיילים שלנו נמצאים שם כמה שבועות, ולא הייתי רוצה שוב את הריטואל הזה של הרוגים ופצועים ושוב יציאה מהשטח. לכן אני חושב שהפתרון יכול לבוא רק מהאגף המדיני. אני לא פוליטיקאי ואין לי מנדט בנושא הזה, אבל כמי שהיה שם וכמי שחוזר הרבה במחשבתו לשם, אני חושב שרק אם העולם הערבי יתפכח ויסייע לנו למגר את שלטון חמאס, אז אולי תהיה כאן הזדמנות לשינוי אמיתי. לדעתי הפתרון הוא להצמיח שם דור חדש דרך בתי הספר של צעירים שילכו לפוליטיקה, ויעשו שם פוליטיקה אחרת עם מערכת חינוך אחרת. אנחנו צריכים לחדור למערכת החינוך שם. כי ברור שכל הפתרונות של להיכנס לעזה ולחסל אותם הם לא ריאליים".

אתה מאוכזב מההנהגה שלנו?

"קשה לי דווקא עם הביקורות המוגזמות שיש כל הזמן על ההנהגה. בעיקרון אני חושב שצריך לחזק את ההנהגה שלנו ולתת להם רוח גבית, כי הלך הרוח שיש היום גורם להם להתעסק בשרידות הפוליטית במקום להוביל מהלכים. צריך לחזק את ההנהגה, ולא חשוב אם זה נתניהו, לפיד או זנדברג. זה לא שלא צריך להעביר ביקורת, אבל צריך גם ליצור תחושה של אחדות. אני חושב שהאווירה בארץ יוצרת בהנהגה מצב של הישרדות, במקום שיהיה לה המרחב ליצירת יוזמות מדיניות".

חשבת פעם לרוץ לפוליטיקה?

"היו אליי עשרות פניות, אבל אני לא רואה עצמי בשלב זה נכנס לפוליטיקה, אני מעדיף לעסוק בנוער בסיכון ובסטארט־אפ שלי. עוד לא עברתי מספיק כברת דרך כדי להצטרף לפוליטיקה".

מיהן הדמויות המשמעותיות שהשפיעו עליך?

"ראש הממשלה נתניהו הוא דמות מאוד משמעותית עבורי. הוא הגיע אליי מיד לאחר הפציעה, והוא הגיע גם אליי הביתה וחיזק את אמא שלי כשהשתחררתי מבית החולים. הוא תמיד היה הראשון להרים טלפון כשהילדים נולדו. עכשיו, אחרי התחרות, הוא התקשר ואמר לי שהוא גאה בי ומעריץ את הדבקות שלי. אבל גם יאיר לפיד, ויואב גלנט, וכמובן בני גנץ וגבי אשכנזי ושי פירון הם אנשים משמעותיים בחיים שלי".

נראה שגנץ נמצא בימים אלה על סף הכניסה לקלחת הפוליטית. מה אתה חושב על זה?

"הוא דמות מדהימה. כשנפצעתי הוא היה הרמטכ"ל. וכשהגיע לבית החולים עשיתי מאמץ גדול להצדיע לו. זו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי להרים את היד. הוא איש מיוחד. אני חושב שטוב שאיש כמוהו ייכנס לפוליטיקה. הוא יכול להשפיע בחיוב בזכות הניסיון, הידע והיכולות שלו".

עם הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, אחרי הפציעה. "כשהוא הגיע לבית החולים עשיתי מאמץ להצדיע לו. זו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי להרים את היד"

אתה רק בן 30, וכבר הספקת המון. לאן אתה רץ וממה אתה בורח?

"מאז הפציעה יש לי רצון לגמוע מהכל, ומהר. לנצל ולסחוט כל יום כמה שרק אפשר. יכול להיות שכשהמוות נמצא כל כך קרוב זה מזיז משהו. מהבחינה הזו עדי היא גורם מאוד ממתן. מצד אחד היא נותנת לי רוח גבית, מצד שני היא אומרת לי: זיו, תעצור, תוריד את הווליום. עכשיו ברור לשנינו שאחרי התחרות הזאת אני מוריד הילוך, משקיע יותר בבית, בילדים ובסטארט־אפ שלי. אבל כן, מאז הפציעה הצורך לגמוע את החיים קיים. והוא חזק מאוד".