ביום רביעי הסתובבתי בירושלים בזמן ההפגנה של אנשי הפלג הירושלמי בכניסה לעיר. בבוקר הודיעו בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שהעיר ירדה בדירוג הסוציו־אקונומי, בערב הייתה העיר חסומה. כ־500 חרדים עצרו את כניסת הרכבים לבירת ישראל. מי שנקלע לשם בטעות הרגיש שהרמנו ידיים.
משטרה חסרת אונים מול מציאות בלתי פתירה. אפשר להבין את הקיפאון של השוטרים. המשטרה חוטפת אש על כל הפגנה. אם מפנים בכוח, נפתחות חקירות במח"ש, אם לא מפנים, אנשים כמוני קוראים לזה מחדל. פעם חרדים, פעם נכים, פעם ערבים, פעם מתנחלים. עדיף לחכות לכוח עליון. במקרה של הפלג הירושלמי, המשטרה היא אפילו לא אקמול. הפוליטיקאים לא מחליטים על חוק גיוס, רק דוחים עד הבחירות. וגם אילו חוקק, הפלג הירושלמי לא היה מקבל אותו. שתי האופציות הן פינוי אלים או שהשוטרים יניחו להם להוציא קיטור על חשבון שאר האזרחים.
הדימוי הבעייתי של המשטרה גובר אפילו על הכאוס הירושלמי. הביביסטים נגד המשטרה בגלל החקירות, השמאלנים נגדם בגלל הערבים, נוער הגבעות נגדם בגלל הצווים והחיפושים, החקלאים נגדם בגלל הגניבות, התקשורת עושה להם חיים קשים, ואין מפכ"ל - ולו אחד - שמסיים את התפקיד בטוב. למעשה, אין אפילו מינוי מפכ"ל שמתחיל בטוב. עורפים את ראשו עוד לפני שהוא נכנס לתפקידו. הדה־לגיטימציה מכיוון הליכוד מתחברת לבעיות אמיתיות כמו פרשת גל הירש ושערוריות בכל פינה. לרגעים אפשר לשכוח שמשטרה היא כלי חשוב בדמוקרטיה. חלק מהאפשרות לצאת בלילה לבד. הרציחות השבוע הן היוצא מן הכלל.
עם כל יום שעובר המשטרה נחלשת. אחת הסיבות היא שאין לה גב פוליטי. נתניהו לא יגיע להצטלם עם השוטרים כמו שהוא עושה עכשיו כל יום עם החיילים. אין להם תמיכה ציבורית ולא הילה של גיבורים. הם לבדם עם חוסר המשילות במגזר הערבי, עם דרום תל־אביב, הפגנות החרדים, עם כל ההחלטות שלא רוצים לקבל. השוטר אזולאי הפך לנבואה שמגשימה את עצמה, וזה מסוכן.
הצ'אד האפל
הקשר המתחדש בין ישראל לצ'אד - מדינה מושחתת ולא חשובה - מבוסס על אינטרסים, לא על מוסר. מפתיע שדווקא משמאל הגיעה הביקורת על חידוש הקשרים. מי שמאמין בשלום וחולם על שלום עם מדינות האזור צריך לדעת שאין בקשרים האלה ולו פרומיל של טוב לאדם הקטן. מצרים דיכאה זכויות פרט ביתר שאת מאז השלום עם ישראל, מדינות המפרץ וסעודיה מתעללות בנשים, בהומוסקסואלים ובכל מי שמתנגד למשטר, בירדן, כזכור, מונרכיה אבסולוטית, והפלסטינים, שנקראו "שותפים לשלום", בעזה ורמאללה, אינם בדיוק מופת של זכויות אדם, וכשהמדינות האירופיות מטפחות קשרים עם איראן, הן מטפחות קשרים עם מדינה שמוציאה להורג יותר בני אנוש מכל מדינה אחרת.
ישראל עושה מה שטוב לה וכל קשר חדש הוא הישג. האינטרס הישראלי הוא מאזן של אימה וידידות. להישאר וילה בג'ונגל. פה ושם לפתוח חלון ולצאת לטיול כדי לראות חיות וליהנות מהנוף.
האפור היה אפור מאוד
אמינות היא מילה צבאית. בפוליטיקה המילה לא קיימת. לא הכל שקר, הרוב אפור. אנחנו בתקופה ביטחונית רגישה שדורשת בחירות במאי ולא במארס, אולי. ראש הממשלה נפגש עם שרי ביטחון ורמטכ"לים בעבר כי רצה ללמוד על תפקידו החדש במשרד הביטחון, אולי כן ואולי רק רצה להיפגש עם גנץ, במפלגת העבודה תומכים בגבאי ובליכוד כולם מאחורי נתניהו. האפור אפור מאוד הוא לא בהכרח שקר. לכן, כשמנהלים קמפיין פוליטי שמבוסס על שקר מוחלט זה מורגש מיד.
השבוע היה זה ניסיון להעליל על יאיר לפיד שקר בנוגע לאחותו שנהרגה בהיותה בת 24. וכך גם מוחזרה השבוע הטענה השקרית שאשתו של בני גנץ היא פעילה במחסום ווטש. מאז אמו הערבייה של פרס ונתניהו סוכן הסי־איי־אי, היו פה תמיד שקרים בוטים. מרוב בוטות הם הפכו לבדיחה.
התקשורת המסורתית הייתה לשומר הסף, הבעיה היא שבמשך שנים גם התקשורת המסורתית הקפידה לבחור "באמת אחת מיני רבות", קולות ביקורת מימין שהושתקו בימי אוסלו וההתנתקות.
הרשתות החברתיות והקלות של השקר מחייבות תגובת־נגד שמשמעותה אצבע כבדה על הדק המקלדת. אמינות אצלנו. אם במערכת הבחירות הקרובה לא ינעצו מיד סיכה בכל בלון שקר ביעילות, יהיה פה מכוער מאוד.
חול וחול
בתקופת החשמונאים נהגו לעצור בשבת את המלחמות. לא ברור אם העצירה הזאת הרשימה את האויב אבל לפחות כך מתואר. מאז היהדות השתכללה, הפכה גלותית ואחרי כן ריבונית, והשבת - ואפילו יום כיפור - לא הפריעו למלחמות.
לאחרונה פירסמה כרמל דנגור מ"כאן 11" על פעילי ימין קיצוני מיצהר, שיצאו בשבת בבוקר עם רכב ונסעו ליישוב בשומרון כדי לתדרך צעירים איך להתמודד עם חקירת שב"כ. זה היה כמה שעות אחרי שאישה פלסטינית נהרגה מאבן שנזרקה עליה. החקירה עדיין תחת צו איסור פרסום. הצעירים מהזרם החרד"לי לא הצילו אף אחד, הם אולי פגעו בחקירת שב"כ, ולמרות זאת נסעו. זאת לא הפעם הראשונה. לפני עשור החליט הרב דב ליאור מחברון שמותר לצלם בשבת שוטרים. ב־2011 צולמו כמה צעירים מיצהר עם ראש הישיבה שלהם "עוד יוסף חי", יצחק שפירא, מיידים אבנים ושורפים רכב בשבת. נקמה עם הדלקת אש בשבת. וגם השנה כבר יידו צעירים מאותו מקום אבנים.
בתור מי שאוהב את השבת שלו כפי שהיא עם הקידוש, הריצה של שבת ובית הכנסת, אין לי כוונה להיכנס לשבת של אחרים, למעט בנושא הזה. באף אחד מהמקרים האלה לא מדובר בפיקוח נפש. למעשה הצעירים האלה, בניגוד לרוב המוחלט של תושבי יהודה ושומרון, לא מתגייסים ולא מסכנים את חייהם למען המדינה או למען אחרים. הם רק גורמים נזק עצום. התהליך שהם עברו מרתק אולי למחקר על התנגשות בין הקצנה דתית ולאומנית, אבל הוא בעיקר מלמד הרבה על ורטיגו אידיאולוגי. לא שלהם בהכרח, מדובר בצעירים בודדים שמפחדים להתעסק איתם בקול.
בשבוע שעבר נדרשתי לסנגוריה שלימד הרב דרוקמן על נתניהו ולמעורבותו במשבר הקואליציוני. כשרבנים הם פוליטיקאים מי אמור להיות רב? שאלתי. קיבלתי תגובות רבות. חלקן כועסות. כך נראית דוגמה לחוסר ההתמודדות עם תופעה של חילול שבת על ידי שומרי מצוות. אם היה מדובר באל על, ברכבת או בסתם פוליטיקאי בכיר, הייתה נשמעת ביקורת מיידית מצד הרבנים השותקים. לא תפקידי לחנך רבנים, להזכיר להם מהי הלכה. זה תפקידם לחנך.
