מה שקובע את תוצאות הבחירות בארץ, הוא רמת הדתיות של המצביע. הנתונים האלה מונחים לכולם פה מתחת לעיניים, אבל אף אחד, כמעט, לא טורח לבדוק: דתיים מצביעים ימינה, חילונים - מרכז ושמאלה. פשוט ונחרץ עד כאב. כן, הרבה לפני שיספרו לכם על שיקולי ביטחון, כלכלה, הנהגה כריזמטית, השסע העדתי, או כל היבט אחר - יש נתון אחד, שגובר על כל היתר: מידת האמונה של הישראלי ודבקותו במצוות, היא זו שמכריעה את הבחירות בקלפי.
הנתונים מתבססים על הבחירות הקודמות, ועל כ־35 אלף איש בציבור היהודי. מחקר עצום שערך ד"ר אריאל איילון מ"פאנל פרויקט המדגם", שבדק את ההצבעה - מפלגות חרדיות, ימין (ליכוד, הבית היהודי וישראל ביתנו), מרכז (לפיד וכחלון), ושמאל (המחנה הציוני, מרצ והמשותפת) - ואת מידת הדתיות: חרדי, דתי, מסורתי או חילוני. הנתונים עובדו על ידי דרור פייטלסון, אחד האנשים היותר מבריקים פה, פרופ' למדעי המחשב באוניברסיטה העברית.
התוצאות שוות לכל נפש ופשוט מהממות. חרדים מצביעים כמעט כולם למפלגות חרדיות (ועוד קצת לימין, בעיקר ל"יחד"). דתיים: 85־90 אחוז מצביעים לימין, עוד קצת לחרדים, ופירורים על גבול אחוז החסימה, למרכז־שמאל כ־ו־ל־ו. מסורתיים: רוב לימין, עד כ־60 אחוז. ככלל, רוב הדתיים וכמעט כל החרדים מצביעים למפלגות דתיות במובהק. בליכוד זה חצי־חצי מסורתיים וחילונים, ומעט דתיים.
ומנגד: לשמאל־מרכז מצביעים כמעט רק חילונים (וקצת מסורתיים). ההצבעה החילונית למרכז־שמאל מאלפת ומובהקת, גם אם נבחן את הפרמטר העדתי. חילונים מזרחים - יותר משני שלישים מצביעים למרכז־שמאל. מה ששמעתם. חילונים יוצאי ברה"מ לשעבר - יותר מחצי מהם מצביעים למרכז־שמאל. חילונים אשכנזים, כאילו דא - 85% הצביעו למרכז־שמאל, ולמעלה ממחציתם הצביעו לשמאל ממש. ובאוכלוסייה הגדולה ביותר, חילונים ילידי ישראל: למעלה מ־70% מצביעים למרכז־שמאל. רוב מוחלט. ב"מדינת תל־אביב" האוטופית לא יהיה טעם בבחירות.
צריך לסייג: קורלציה איננה סיבתיות. היינו, המתאם בין רמת הדתיות להצבעה בקלפי לא אומר בהכרח שאנשים פונים יותר ימינה, בגלל שהם יותר דתיים. "טכנית זה נכון. אבל הרבה פעמים קורלציה היא כן סיבתיות. ובמקרה הזה, זו פרשנות מאוד סבירה", אומר פייטלסון. איילון נחרץ עוד יותר: "מה שקובע את נטיות ההצבעה בישראל - באופן מובהק - הוא רמת הדתיות".
המשמעות ברורה. קו השבר בחברה היהודית בישראל, בקלפי כמו ברחוב, הולך ומתרחב, על הציר הדתי. אלה הם מוקדי הרעש: שאלת השטחים, אתחלתא דגאולה וההתנחלויות; הגיוס לצה"ל וקיומה של קהילת "לומדי תורה"; סוגיות של תחבורה בשבת, נישואים אזרחיים, זכויות להט"ב, היחס לזר, ומעמד הנשים; תרבות קוסמופוליטית מול תורנית; וכמובן, "למה שאני אשלם מכיסי עבור האחר".
אם נבקש להציג את הדברים באופן ציורי יותר, הקרב הפוליטי הוא לא בין השמאל לימין, אלא בין החילוני לאלוהים - בראשות נציגו הבכיר, בנימין נתניהו. לא פלא, אפוא, שביבי זוכה להערצה המגיעה עד לרמה משיחית, ומטבע הלשון שלו - "השמאל שכח מה זה להיות יהודים" - הוא המדויק ביותר. שחור־לבן, קל לעיכול, אתה מאמין או לא. דפוסים קשוחים, שנוכח הדמוגרפיה הישראלית מצביעים על עתיד שחור למרכז־שמאל.
המחקר לא זכה לפידבק מגופים פוליטיים, מספר איילון, אבל אין ספק שמפלגות ערות לכך. "עובדה, יאיר לפיד 'מתחזק', אשתו אפילו מפרישה חלה", הוא צוחק. "אהיה יותר רדיקלי: לא סתם במפד"ל, ובממשיכה שלה, הבית היהודי, התעקשו על משרד החינוך. מסקנה מאוד הגיונית". קרי, העמקת "הזהות היהודית", האורתודוקסית, היא המפתח לשמירה או להגדלת כוחו הפוליטי של הימין. עניין פוליטי פרקטי.
את המחקר השלם תוכלו למצוא בבלוג המצוין של פייטלסון, "נתונים", תחת הכותרת הקולעת: "השד ה(ע)דתי". אחד משפע מחקרים שלו בשלל נושאים, המסתכמים בינתיים ב־460 עמודים וב־300 גרפים, ועתידים לראות אור בקרוב בספר. "למה אתה כל כך מופתע?" הוא מחייך, "יש המון נתונים שמונחים לנו לפני העיניים, ועוברים מתחת לרדאר". עוד נשוב אליו.
מהמטבח באהבה
חנוכה מגיע! איזה כיף. נרות דולקים בשלל ריחות אקזוטיים, סופגניות היי־טק בטעמי גורמה (על מילוי כבד אווז חשבו כבר?) אפילו מתנות, בנוסח השכן כריסמס של הגויים. אפרופו גויים, גם הפיוט הנהדר, "מעוז צור", עם המשפט האגדי: "לעת תכין מטבח, מצר המנבח". היכונו־היכונו לנקמה הגדולה, שבה נטבח באויב, הנובח ככלב! ולא רק זה, אלא גם במשמעות הישירה: לאכול את האויב. אז ככה. הפועל "טבח" משותף לשחיטה ברברית ולאכילה תמימה. עוד בבראשית (פרק מג), אומר יוסף לאחראי על הבית שלו: "הבא את האנשים הביתה, וטבוח טבח, והכן (ארוחה), כי איתי יאכלו האנשים בצהריים". מהמטבח באהבה. אגב, גם הפועל "אכל" מחליף פרצוף, בין סעודה נורמלית, להשמדת עם לא ממש סימפטית. "ואכלת את כל העמים אשר ה' אלוהיך נותן לך", מצווה עלינו בספר דברים (פרק ז). ואכלת את כל העמים! איך אמר אלברט מג'ר ממסעדת "טעמי": לא ללעוס, לבלוע.
עוד משחר האנושות הרצחנית שלנו, נפוץ מוטיב אכילת האויב כעונש, הנקמה האולטימטיבית. פעם זה היה מעשי, בהמשך בעיקר פואטי. בהקשר האקטואלי, אחת לכמה זמן מתחוללת פה סערת מחמוד דרוויש, המשורר הפלסטיני הדגול. דרוויש הפך מוקצה בחוגים רחבים, בעיקר בשל משפט שבו הוא, כביכול, קורא לאכול את בשר הכובש היהודי. אז בואו נדייק. כך כתב דרוויש בשירו "תרשום, אני ערבי": "תִּרְשׁוֹם בְּרֹאשׁ הָעַמּוּד הָרִאשׁוֹן: אֲנִי לֹא שׂוֹנֵא אֲנָשִׁים, וְאֵינֵנִי פּוֹלֵשׁ. אֲבָל אִם אֶהְיֶה לְרָעֵב - בְּשָׂרוֹ שֶׁל הַכּוֹבֵשׁ יִהְיֶה לִי לְמַאֲכָל".
ואתם יודעים את מי דרוויש, המשורר הלאומי הפלסטיני, מעתיק פה? את חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי שלנו. כך כתב ביאליק, ב"אין זאת, כי רבת צררתונו", שימו לב: "אִם לְחַיְתוֹ טֶרֶף הֲפַכְתּוּנוּ, וּבְאַכְזְרִיּוּת חֵמָה - אֶת־דִּמְכֶם נֵשְׁתּ,ְ לֹא־נְרַחֵמָה!" אם תלחצו אותנו אל הקיר - נשתה את דמכם. בדיוק־בדיוק דרוויש. מירי רגב שומעת? להוציא את ביאליק מספרי הלימוד, לאסור על השמעת שיריו, למחוק כל שלט רחוב הנושא את שמו - הנה לך פרויקט רציני.
"מעוז צור ישועתי", באמת סיפור מצחיק. יש לשיר הזה גם לחן נוצרי למהדרין, מיקס של כל מיני שירי כנסייה, בהם כּוֹרל של מרטין לותר עצמו, שבמקור נקרא "נוצרים יקרים, כולנו כאחד: הבה נשמח!" יכול להיות שגם הנוצרים בשמחתם אכלו סופגניות. קצת מפחיד לנחש מה היה המילוי. ובעצם, למה שלא נעשה לאויבינו את מה ששנוא עלינו? אולי הגיעה השעה לשלב את שתי האהבות הגדולות של הישראלים - לאכול על האש, ולשנוא ערבים. "לעת תכין מטבח". המממ... במחשבה שנייה, אסתפק בסופגנייה עם ריבה, תודה. ולכל הטובח ינעם.
