הדבר המעניין ביותר בטלוויזיה בימים האלה הוא סדרת הכתבות "בלי חוקים" של אורן אהרוני, על מכת הגנֵבות והפריצות שאזרחי ישראל סובלים ממנה סבל רב. היא משודרת במהדורת החדשות של גאולה אבן־סער ב"כאן", ובמועד מתאים ביותר - לקראת פרישתו של המפכ"ל אלשיך. המפכ"ל זכה, אמנם, להערכה מוצדקת על נחישותו בחקירות ראש הממשלה ורעייתו, אבל מרוב התפעלות שכחנו שבכל מה שנוגע לחיי האזרחים, לביטחונם ולרכושם, הוא לא השיג הישג של ממש: לא בבית, לא ברחוב, לא במשק החקלאי ובשדה ולא בכביש.
את כל זאת הקדמתי כי ברצוני לספר על גניבה מסוג אחר, שאותה אני מוצא מהנה, מאלפת, ואף רצויה. אני מתכוון למסע השוד שערך האתר "ויקימדיה" בארכיונים שונים - הארכיון הציוני המרכזי, ארכיון קק"ל, ארכיון הפלמ"ח, ארכיון המדינה וארכיון העמותה למורשת משה שרת - נטל מהם עשרות אלפי צילומים והעמידם לרשות הציבור. זהו. לא צריך לבקש, ודאי לא לשלם, רשות הציבור היא המקום שבו הם צריכים להיות. למען הסר ספק: מדובר בצילומים ישנים ששוב אין עליהם זכויות יוצרים.
התגובות לגנבה היו שונות. ארכיון המדינה בירך אותה, וכך גם המנהל לשעבר שלו, ד"ר יעקב לזוביק. אבל הארכיון הציוני המרכזי כינה אותה "פעולה אלימה" וגינה אותה. אגב, הארכיון סימן רבים מהצילומים שברשותו בסימני מים כדי למנוע את השימוש בהם, אבל אנשי ויקימדיה הצליחו להסיר אותם. גם האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע הגיב, בגילוי דעת נעלב וחמצמץ. כותביו האשימו את אנשי ויקימדיה שלא טרחו על האיסוף, השימור, המיון והקִטלוג, לקחו מן המוכן ולא נתנו קרדיטים מתאימים. הם אף הגדירו את ההאקרים של ויקימדיה "גנבים בלילה" - ביטוי ציורי ויפה שהם עצמם גנבו מהארכיון של ירמיהו הנביא בלי לתת לו קרדיט, בלי לבקש רשות מברוך בן נריה, שהעלה את דברי ירמיהו על הכתב, ובלי להזכיר את עורכי התנ"ך שדאגו לאסוף, למיין ולשמר את החומרים האלה.
אנשי האיגוד אף הודו שלא כל הצילומים שבידיהם נגישים לציבור כמו שצריך להיות, אבל אי־אפשר לחשוף אותם "מסיבות שונות ורציניות". מהן הסיבות? הם לא פירטו. הייתכן שהתכוונו למציאות הביטחונית המורכבת והרגישה שבגללה אי־אפשר גם להחליף ממשלה?
כמה טוב שיש פוליטיקאים
לפני כחודש וחצי כתבו ושלחו יוצרים ואמנים, סופרים, שחקנים ובמאים, עצומה נגד חוק הנאמנות בתרבות, ובה קראו ל"הצלת השיח הדמוקרטי והתרבותי של החברה הישראלית". חשבתי אז, וגם כתבתי זאת כאן, שהנוסח הרפה הזה לא יועיל, כי לא בהצלת השיח הדמוקרטי והתרבותי מדובר אלא בהצלת הדמוקרטיה והתרבות עצמן. ואם אנשים שמייצרים תרבות ואמנות דואגים לשיח, ולא ליצירה שהשיח הזה שח בה, אין להם סיכוי.
ואכן, לא נוהל מאבק של ממש. יכול להיות שצריך היה להזכיר לאמנים וליוצרים שמדובר בקמח ולא בתורה. כלומר, לא לעסוק בחופש היצירה והשיח עליה, אלא בכסף שיאפשר אותה, זה שבלעדיו אין אמנות: אין תיאטרון ואין קולנוע ואין מוזיאון שיציגו אותה. זאת המציאות: מאבקים על כסף מעוררים יותר פעולה מכל מיני שיחים, ולא צריך להתבייש בכך.
למרבה המזל, צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים, ובמקרה הזה - בידי פוליטיקאים. בראש ובראשונה הח"כים של "כולנו" שדרשו וקיבלו חופש הצבעה, וגם אנשי "ישראל ביתנו", שפעלו מעניין פוליטי ולא תרבותי, אבל מתוך שלא לשמה באו לשמה. כל אלה משכו את הרוב הפרלמנטרי מתחת לרגליה של שרת התרבות והספורט ודחו את רוע גזרותיה. היה נעים לראות אותה, מנסה להסביר את כישלונה במסיבת העיתונאים המוזרה שכינסה, שבה הציגה לראווה קריקטורה של דמות שמבחינתה היא כנראה "אמן־שמאלני־עם־פרצוף־חשוד־הממומן־על־ידי־הקרן־החדשה", ידו האחת מנסה להוציא כסף מכספומט שהוא תקציב משרדה, וידו האחרת שורפת את דגל ישראל מאחורי הגב. כך תיראה כל האמנות שלנו אם השרה רגב תבצע בה את זממה.
כמה טוב שיש פוליטיקאים! ואכן, באותה מסיבת עיתונאים חירפה השרה את חברי הקואליציה שלא יצביעו למען החוק שלה: "השר כחלון מבוהל משניים וחצי אמנים", היא השתלחה, ואת ליברמן הגדירה כתומך טרור שמעביר כספים למחבלים. כך התברר שאפשר להעמיד סצנה תיאטרלית לא נשכחת בלי שחקנים, בלי תפאורה, בלי במאים ואף בלי תקציבים: די לתת לשרת התרבות שלנו קהל, ותהיה לנו הצגת אבסורד שמיטב הסאטיריקנים היו שמחים לחתום עליה.
ומה הלאה?
הנוסח "שניים וחצי אמנים" מביע זלזול והמעטת ערך. הוא מעיד על תפיסת העולם הכוחנית של השרה, ועל כך שהאמנים והיוצרים נחשבים בעיניה - ובצדק! - לרופסים ולחלשים. ברור שהיא לא תשקוט ולא תנוח, אלא תמתין לשעת הכושר כדי להעביר את החוק שלה - הן משום שהיא באמת מאמינה בו, והן משום שהיא אשת מלחמה מנעוריה. היא גם חשה שחלק מהציבור אכן תומך בדעותיה ובסגנון המיוחד של דיבורה ושל דרכי פעולתה, והיא עלולה אף להיפרע באופן תקציבי וביורוקרטי מהאמנים שנואי נפשה גם בלי החוק הזה, והרבה אפשרויות פתוחות לפניה.
צריך, אם כן, להתכונן להתחדשות המאבק. היצירתיות היא נִשקם היחיד של האנשים היצירתיים. הם יכולים לכתוב את שרת התרבות, לצייר אותה, להלחין אותה, לרקוד אותה, להמחיז אותה ואת מעשיה כדי לעשותה ללעג ולקלס, אבל אין בזה צורך - היא עושה זאת יפה מאיתנו. בהתחדש המאבק, עדיף לדרוש לא רק מהיוצרים אלא גם ממוסדות התרבות להשתתף בו: להשבית תיאטראות, להוריד הצגות, לסגור מוזיאונים ולהזכיר להם שגם אליהם תגיע הרעה: השרה רגב לא תהסס לקצץ את תקציביהם אם יציגו יצירות ותערוכות שאינן לרוחה, ממש כמו שלא תהסס להוציא מהספריות הציבוריות ספרים שכותביהם ותכניהם פסולים בעיניה. עוד לא נאמרה המילה האחרונה.
