בני, בני, ילד רץ

פרידה, לא גט

שרון שלום הוא מקורב המקורבים של אביגדור ליברמן. היועץ הנעים והדיסקרטי הוא האחרון שנשאר בחדר של הבוס, גם כשהטלפונים הסלולריים יוצאים. שלום ניהל את קמפיין ישראל ביתנו וגם נעצר בפרשות ליברמן (התיק נסגר לבסוף). כשליברמן הצטרף לממשלה ב־2016, הוא מונה לראש מטה שר הביטחון. לפני שבועיים התפטר ליברמן, אבל שלום – הפתעה – עדיין מכהן בתפקיד עד להודעה חדשה. רשמית זו המתנה לחפיפה, אבל חפוף מטעם נתניהו אין.

אין חשדנים כנתניהו וליברמן, במיוחד זה כלפי זה. כשהראשון משאיר בתפקיד את נאמנו של האחרון, ללא ניסיון ביטחוני עשיר, יש כאן עדות שהיחסים ביניהם גרועים פחות משנדמה.

לכאורה, שני הג'נטלמנים האלה כבר לא. בעצם, הם עדיין הכי כן. ב־2015 הם הטיחו זה בזה אוסף עלבונות נדיר: ליברמן אמר שנתניהו הוא "שקרן, רמאי, נוכל ושרלטן", ונתניהו השיב ב"פוליטיקאי קטן וקשקשן". בהשוואה למחמאות האלה, חילופי הדברים האחרונים ביניהם מנומסים להחשיד. ליברמן דיבר בגוף שלישי רבים ("נכנעים לחמאס"), ואילו נתניהו לא תקף כלל את שר הביטחון המתפטר. אוזן מוזיקלית יכלה גם לשמוע שליברמן לא פסל את האפשרות להמליץ שוב על נתניהו לראשות הממשלה. אלא על מי ימליץ, על גבאי?

בעצם, לליברמן אין שום אופציה אחרת לבד מתפקיד בכיר אצל נתניהו, ולנתניהו ערב הכרעה פלילית אין קואליציה בלי ליברמן. ניסיון העבר מלמד שמצביעי בנט יוכלו לספוג את שדרוג ליברמן, אבל ליברמן לא יסכים לשנמוכו על חשבון בנט. ובקיצור: זה לא גט, הם מקסימום פרודים.

מה שמביא אותנו למתחרה העיקרי על הביטחון (אלא אם בנט ישיג הרבה מנדטים): באקט פוליטי פיקח דרש בני גנץ שהמזכיר הצבאי ישתתף בפגישתו השבוע עם שר הביטחון נתניהו כדי שיהיה ברור שלא דיברו שם פוליטיקה. הוא נכווה מספיק במרכז־שמאל כשפלירטט בפומבי עם רעיון החבירה לליכוד.

כן, גנץ החליט סופית להתמודד בבחירות, לא דבר של מה בכך עבור מי שחייו הפוליטיים התנהלו עד כה בטמפרטורת החדר. הרעיון המסדר, כמו שקוראים לזה בצבא, הוא תיק בכיר בממשלה הבאה, לא ח"כ בכיר ולא שר זוטר. לכן המטרה היא מפלגה עצמאית. גנץ אינו מתכוון להיעזר במפלגות מדף כמו זו של מיכאל ביטון. אין לו גם כוונה להיות דייר משנה אצל לפיד או גבאי. ההנחה שלו היא שמספר שתיים ביש עתיד או במחנה הציוני יקל עליו את החיים אבל יגזור עליו אופוזיציה או תיק זוטר. הוא מעדיף שמונה מנדטים ביד על פני מקום שני במפלגה גדולה על העץ. זה אמור להספיק לתיק בכיר.

כל זה, כמובן, בהנחה שנתניהו ישחרר את תיק הביטחון. תמונותיו לצד חיילי קומנדו מעלות את החשד שהוא התאהב בתיק. עד כמה התאהב? כמעט כמו בתיק התקשורת.

ובסוף מאבדים מנדט

הנה חוק טבע: משבר פוליטי יכול להתחיל בהתפטרות שר ביטחון או סכסוך בממשלה, אבל הוא תמיד יסתיים בעוד חבטה למחנה הציוני. הקואליציה יורדת ל־61 מנדטים, אבל כולם מתעסקים במסעו המופלא של חיליק בר לסין או במסעו המופלא פחות של רוברט טיבייב אל חיק הממשלה. כדורגל משחקים 90 דקות, ובסוף המחנה הציוני מאבד מנדט.

זו איננה אשמתו של אבי גבאי: בר וטיבייב הם ירושה של ההנהגה הקודמת. הוא לא מסתובב בכנסת ולא מנהל את האופוזיציה. "יושבת ראש אופוזיציה זה לא רק תואר ומאבטחים וראיונות ברדיו", אמר שלשום לאנשיו, "זה גם סמכות ואחריות". הוא למד משהו מנתניהו: אין לו שום כוונה לדברר כישלונות. בעניין הזה הוא דוגל בהאצלת סמכויות.

מאחורי המתקפה הזו מסתתרת מתיחות גואה עם ציפי לבני. רק לפני כמה שבועות סיכמו על הודנה: הוא ימנה אותה ליו"ר האופוזיציה, והיא תכיר בהיותו מועמד הרשימה לראשות הממשלה. לבני ממשיכה מאז להיפגש עם בכירי מחנה השמאל בניסיון לגבש גוש פוליטי, לרבות הפגישה האחרונה (שפירסמה אילה חסון) עם אהוד ברק. לזכותה יש לציין שהיא מקפידה לעדכן את גבאי בפגישותיה, אבל לזכותו יש לציין שהוא רשאי לחשוד בלי להיחשב פרנואיד. הרי בגוש כזה הכל נפתח מחדש, לרבות שאלת העומד בראש.

הטקסטים שהשמיע השבוע גבאי הם בטעם חריף־מריר: "אני עושה קמפיין כדי לרשת את נתניהו, והם עושים קמפיין כדי לרשת אותי". ב"הם" הוא מכוון, מן הסתם, גם לחמשת חברי הכנסת מסיעתו שהחתימו השבוע בגלוי מאות חברי ועידה של מפלגת העבודה בניסיון לבטל את השריונים שיש לגבאי ברשימה לכנסת. חודשים ספורים חלפו מאז אותה ועידה שאישרה לו את השריונים, וכבר היא מעוניינת בקונטרול־זד.

המכונה, הבשר והדם

כשהפוליגרף עשה את צעדיו הראשונים בישראל, קראו לו "מכונת אמת". היום מקפידה האקדמיה לכנותו "גלאי שקר". חשוב לעמוד על ההבדל בין שני המונחים בשבוע שבו זהות המפכ"ל הבא מוכרעת על ידי מידת ההזעה שלו ברגע מסוים: הפוליגרף טוב באיתור חלק מהשקרנים, לא בבירור כל האמת.

עד שנות ה־80 היה הפוליגרף רק בשימוש השב"כ. מי שגאל אותו ממרתפי הארגון היה יחיאל חורב, הממונה האגדי על הביטחון במערכת הביטחון. הוא האמין שהפוליגרף עובד עוד לפני שהמחט הראשונה מתחילה לנוע על הדף: אדם שיידע שמחכה לו בדיקה תקופתית, לא ימהר לקחת שוחד, לבגוד או להדליף.

רצה הגורל, ואחד המשוגרים הראשונים לפוליגרף היה רמי דותן, לקראת מינויו כראש להק ציוד בחיל האוויר. התת־אלוף כבר חובר למכשיר, ואז נשאל אם ביצע עבירות פליליות. הוא קטע את הבדיקה בנימוק משונה וסירב לחדשה. העניין הגיע עד לשר הביטחון דאז, יצחק רבין. אבל השב"כ דווקא המליץ לסמוך עליו ולא על הפוליגרף. השב"כ ניצח, וחלפה שנה עד שהתברר שלאיש היו סיבות טובות לעצור את הבדיקה: הוא קיבל שוחד של עשרות מיליוני שקלים.

בצוק העיתים, גם השאלות מתחלפות. עד אמצע שנות ה־90 עוד נשאלו בכירים בתחקירים אם הם תומכים בחלוקת ירושלים. שש שנים בלבד לפני שאהוד ברק הציע לערפאת חצי ירושלים, עובד בכיר השיב לשאלה בחיוב, ומינויו לתפקיד בכיר באחת התעשיות הביטחוניות סוכל.

מיחס חשדני מאוד כלפי הפוליגרף דילגה ישראל אל אימוצו המוחלט, עד כדי הקביעה המשונה של ועדת המינויים שמפכ"ל המשטרה המיועד, משה אדרי, חייב להיבדק. ככה זה כשנקודת המוצא היא שעדיף להאמין למכונה שלפעמים מזייפת, ולא לקצין בכיר בשר ודם.

וואלה, לא התעלפתי

בשנות אוסלו הסוערות היו לכל מתנחל שתי אפשרויות להתעדכן בחדשות: לפתוח טלוויזיה או לפתוח חלון. חקירות נתניהו הניבו פינוק מפוקפק דומה לכלי התקשורת: החדשות שיכריעו את גורלו של ראש הממשלה נמצאות באולפן הסמוך או בקומת העורך הראשי. בתיקי האלפים מעורבים שני מו"לים של עיתונים, מיליארדר שמחזיק בערוץ טלוויזיה, ואתר פופולרי. בהתאם, כל התפתחות ברנז'אית נעטפת בארומה פלילית ונבעטת אל קדמת המהדורה.

התוכנית הנחשבת (בצדק) "המקור" בערוץ עשר הקדישה השבוע שעה תמימה לנבירה בלחצים על עובדי אתר וואלה לפנק את הזוג נתניהו ולמתן ביקורת עליהם. וואלה, לא התעלפתי. הגילויים על הנעשה באתר התפרסמו כבר ב־2015 בתחקיר של גידי וייץ ב"הארץ", בתוספת התמורה לכאורה: אישור המיזוג יס־בזק, שהיה שווה לבעלים שאול אלוביץ' כסף רב.

תחקיר הוא לרוב חפירה במקום לא נודע. לפני שרביב דרוקר פוצץ את תחקיר הצוללות החשוב, אפשר לשער שהוא לא הכיר את מיקי גנור או את נשיא טיסנקרופ. אבל המרואיינים בכתבה השבוע היו עורך וואלה, שהיה עד לא מזמן המנכ"ל של חדשות עשר; עורך מדור הברנז'ה של וואלה, שכל עיתונאי מכיר; ומי שמשמשת היום ככתבת "המקור". כולם על החיוג המהיר או עובדים בקצה המסדרון.

המרואיינים ניסו, והכתבה לא הפריעה, לצייר את ההתערבות כחילול קדושת העיתונות. מגרד הצופה בפדחתו ומנסה להיזכר בתחקיר מהדהד אחד של וואלה או באתוס עיתונאי שאפשר היה לחלל. וואלה שימש לא פעם כבית חרושת להקלקות, אבל כל גורם כוח משמעותי בישראל זיהה כבר לפני שנים שהאתר סובל מרכות בעמוד השדרה. עיתונאים מעידים על עצמם שמכרו את יושרתם בלי לצייץ, תרתי משמע, בזמן אמת. המרואיינים יכולים, לפיכך, לרדת מפוזת הזעזוע הקדוש שאינה הולמת אותם, במיוחד

העורך הראשי אבי אלקלעי, שהנחתותיו המבישות ("בשם השליט, תודה") פוסלות אותו מכל תפקיד עיתונאי.

ב־2014 נרתמו ברוך קרא ורביב דרוקר ליוזמת הח"מ להפיץ את טוריו של אלדד יניב, לאחר שפרסומם בוואלה נאסר בהוראה מלמעלה. הלחץ לא הגיע מביבי ושרה אלא מבנימין בן־אליעזר ז"ל ומליברמן. התכתיבים מנתניהו לא היו חריגים במהות, אלא במינון. כדי לפסוק אם וואלה הוא זירה פלילית של שוחד, נדרשת תשובה לשאלה: האם מקרה נתניהו שונה מכיוון שהאיש פשוט יודע ללחוץ טוב יותר, או בגלל עסקה אפלה של מאות מיליונים תמורת סיקור חיובי. תיק 4000 יפוצח באזורי פילבר־חפץ־אלוביץ', לא בחיפוש מטבע שחוק תחת הפנס הברנז'אי.

הסימנים מראים שהשאלה אם עיתונות יכולה להיחשב שוחד, כבר הוכרעה: היועץ המשפטי לממשלה סבור שאם הדבר החשוב ביותר לפוליטיקאי הוא סיקור חיובי בבחירות, הרי שדין כתבות כדין שטרות. המאמצים בתיק 4000 מתמקדים בניסיון לחבר בין המתת לתמורה. מכיוון שאלוביץ' מסרב לשמש עד מדינה, המשטרה מנסה לסלול כביש עוקף שיחבר בין ההטבות לבזק לבין הפינוקים מוואלה: פילבר וחפץ מסייעים בכך תמורת אי־העמדה לדין.

תיק 4000 הוא תיק תקשורת, ולכן העיסוק בו לא יהיה שלם בלי לדון בהטיה הבוטה והארוכה שהולידה את מצוקת נתניהו ואולי תסתיים בכתב אישום: וואלה היה ועודנו אתר שמאל מובהק. גם תחת היפנוזה לא הייתי מנחש ערב כתבתו של גידי וייץ שוואלה שפוט של נתניהו, ואני מתקשה להשתכנע בכך גם עכשיו. העובדה שנדרש לחץ פלילי לכאורה כדי לגרום לאתר חדשות להיות מעט פחות מוטה, היא תעודת עניות לא רק ללוחץ, אלא גם לתקשורת, וגם למי שמבקש להכריז על סיקור עוין וחד־צדדי כעל אתר לשימור.

כביש עוקף. אלוביץ'