אליהו שוחרר מבית החולים עם כאבי תופת, ונשלח לקבוע תור לרופא מומחה. יש תור לעוד שלושה שבועות, נאמר לו במוקד של קופת החולים. שלושה שבועות של סבל ציפו כעת לאליהו, פשוט משום שאין לו ברירה. אדם מבוגר ללא רישיון, ללא רכב ובלי כסף. רק בזכות תרומה צנועה, הוא ורעייתו הצליחו לקבוע תור לרופא פרטי עוד באותו שבוע. הרופא איבחן, שלח אותו לניתוח והושיע את אליהו ממכאוביו.
נחשפנו לסיפורו של אליהו בשבוע שעבר, במסגרת הפרקים הראשונים של סדרת התחקירים על מערכת הבריאות. אנשים כמותו, הסברנו, תלויים לחלוטין ברפואה הציבורית, אבל מדינת ישראל הפקירה לחלוטין את הרפואה הציבורית ובכך גם אותם. בימים הבאים בדקנו עד כמה גדול הפער בין הרפואה הציבורית לפרטית. או, במילים אחרות: עד כמה גדול הפער בין הרפואה שמקבלים ישראלים שיש להם כסף לבין כאלה שאין להם. התוצאות מלמדות על פער עצום ומסבירות היטב מדוע עניים — במיוחד בפריפריה — חיים בממוצע פחות. הם נאלצים לוותר על תרופות, על ביקורים אצל רופא, ונאלצים גם להתפשר לפעמים על איכות הרפואה.
העניין הוא שזה לא מקרי, אלא מדיניות. בעוד האוכלוסייה בישראל (ובעולם כולו) מזדקנת, ונזקקת יותר לטיפולים רפואיים, ממשלת ישראל לא מגדילה את תקציב מערכת הבריאות בהתאם. ההוצאה הלאומית על בריאות בישראל היא מהקטנות במדינות ה־OECD: רק שמונה מדינות מוציאות פחות, ובהן מקסיקו וטורקיה.
כשמסתכלים על הוצאה ציבורית לבריאות כאחוז מההוצאה הלאומית, ישראל כבר שישית מהסוף. שיעור הרופאים הפעילים לאלף נפש עומד בישראל על 3.1 — גם בתחתית — ובפריפריה הנתון הזה צומח לקצת פחות משני רופאים לאלף איש. שיעור האחיות? חמש לאלף, ופחות מזה בפריפריה. רק בשלוש מדינות המצב גרוע יותר.
ישראל מפגרת הרחק מאחור, גם בכל מה שקשור לציוד: מכשירי אם־אר־איי ומכשירי סי־טי, למשל, שנשחקים בישראל משום שאין מספיק כאלה (הכי הרבה בדיקות למכשיר בעולם, נכון ל־2016). וזו רק ההתחלה. על פי הנתונים, שיעור מסיימי לימודי הרפואה בישראל הוא השני הכי נמוך במדינות ה־OECD — רק 6.8 למאה אלף איש; ומצד שני, תוחלת החיים בישראל היא מהגבוהות בעולם. מה זה אומר? שעוד לא הגענו לתחתית.
כואב הלב
אז איך זה נראה בפועל: התחלנו בקופת חולים לאומית. בשביל תור לקרדיולוג נדרשנו להמתין עד 9 בינואר. ברפואה הפרטית? באסותא נתנו לנו תור כבר למחרת, או לעוד שבוע. המחיר? 800 שקלים, אלא אם הרופא בהסדר או אם יש לי ביטוח פרטי מתאים. גם אז, המחיר יקר יותר מאשר ברפואה הציבורית.
לנוירולוג מומחה מצאנו תורים באזור חדרה ב־9 או ב־20 בינואר, ולכירורג בהמתנה של שבועיים. לאחר חיפוש אינטנסיבי התברר שבשביל התור הכי מוקדם לכירורג נצטרך לחכות שלושה ימים ולנסוע לנתניה. רחוק ולא זול בשביל אדם מבוגר. לנוירולוג פרטי מצאנו תור כבר להיום, ולכירורג ליום רביעי הקרוב — קיצור של שבוע בערך.
הרמנו טלפון לשירות הלקוחות של חברת הביטוח הראל, שם הסבירו לנו שאפשר לפנות לכל רופא מומחה, וההחזר הוא של 80 אחוזים מהסכום בעת הצגת הקבלה. אגב, על פי הנתונים הראל היא בעצם כבר קופת חולים, עם מספר המבוטחים השלישי בכמותו. מתישהו בקרוב גם יהיה לה מן הסתם בית חולים משל עצמה. הרי לכם עוד צעד בדרך למחיקת הרפואה הציבורית.
ניסינו את קופת חולים מכבי. התור הפנוי הבא לכירורג כלי דם היה בהמתנה של חודש וארבעה ימים. לאותו רופא בדיוק, רק דרך מכון פרטי, היה לנו תור פנוי כבר למחרת. המחיר: 474 שקלים. לכירורג אחר, שעוסק בתחומים נרחבים יותר, דרך מדיקל סנטר, מצאנו תור בשבועיים המתנה — בעלות של 1,200 שקלים באופן פרטי, או 200 שקלים לחברי מכבי.
באינדוקרינולוגיה, התור הפנוי הבא לרופא שנותן גם ייעוץ בנושא סוכרת, היה ל־27 במאי — חצי שנה המתנה. "את יכולה להיכנס לרשימת המתנה, למקרה שמישהו יבטל", נאמר לנו. לרופא שלא מתעסק בסוכרת, התור הבא היה ל־5 בפברואר — חודשיים ושבוע המתנה. לרופא פרטי: 4 בדצמבר, שבוע המתנה, בעלות של 800 שקלים. עוד תור פנוי, דרך מדיקל סנטר, ביומיים המתנה. העלות לאלה שאינם חברים בקופה — 1,100 שקלים.
בתחום בריאות השד, ניסינו לקבוע תור לבדיקת ממוגרפיה. בקופת החולים מכבי בתל־אביב, הבהירו לנו שניתן לקבוע רק דרך אסותא. התור הפנוי הבא: 13 בינואר, בעלות של 300 שקלים לחברי לאומית, 286 שקלים לחברי מכבי, 135 שקלים לחברי מכבי שלי (הביטוח המשלים של הקופה). לרופא פרטי מצאנו תור כבר למחרת. המחיר: 530 שקלים.
וכך זה נמשך, תחום אחרי תחום. אפילו בתחומי רפואה שבהם לא חסרים רופאים, כמו אף אוזן גרון, התגלו פערים משמעותיים. "רק כשהבן שלי היה צריך להגיע לבדיקה אצל רופא אף אוזן גרון הבנתי את היתרון המשמעותי במגורים במרכז ועם כסף", סיפרה לנו הילה. "כשהתור הקרוב לרופא אא"ג בתל־אביב היה בעוד כשלושה שבועות, הייתה לי הפריבילגיה לחפש תורים בערים הקרובות אליי. כך מצאתי תור בראשון־לציון או ברמת־גן — מרחק של כחצי שעה מביתי — ביום למחרת.
"כשרציתי חוות דעת נוספת הבנתי שאני צריכה לפנות לרפואה הפרטית. ולא, זה לא היה קשור לקליניקה הישנה והמוזנחת שבה ישב רופא האא"ג אליו הגעתי, גם לא לציוד הישן שבו השתמש, אלא ללוח התורים שלו, שבו הוקדשו בסך הכל חמש דקות למטופל. ואני, אמא חרדתית טיפוסית, עם הרבה שאלות, צריכה יותר מזה. כך הגעתי לשני רופאים פרטיים בתל־אביב שקיבלו אותי תוך ימים ספורים בקליניקות מהודרות, עם ציוד חדשני ומספיק זמן בלו"ז להכיר את הבן שלי והדהיסטוריה הרפואית שלו. העלות: 900־1,000 שקלים לביקור".
לא רואים למרחוק
נושא המרחקים משמעותי מאוד, במיוחד בפריפריה. עבור אנשים שגרים במרכז, אם אין תור פנוי בתל־אביב, הם יכולים לבדוק ברמת־גן, גבעתיים, בני־ברק ועוד. עבור אדם שגר בשדרות או בירוחם או במועצה האזורית אשכול, אם אין תור פנוי באזור — הוא צריך לנסוע שעה ומעלה לעיר גדולה אחרת כדי לראות רופא. עבור מבוגרים, עניים ונטולי רכב — זה עניין קריטי.
בבדיקה מדגמית בדרום, דרך קופת חולים כללית, מצאנו באשדוד תור לגינקולוג ציבורי בשבוע המתנה, תור לאף אוזן גרון ציבורי בשבוע ויום, ותור לאורתופד בכמעט שבועיים — שלושה תחומים שבהם אין בעיה במרכז לקבוע כמעט מהיום למחר.
בצוחר שבמועצה האזורית אשכול אין אורולוג וגינקולוג. אפשר לקבוע לאשקלון, בהמתנה של חמישה ימים — נסיעה של יותר מחצי שעה. לאף אוזן גרון מצאנו תור ל־16 בדצמבר, זמן המתנה לא סביר לתחום הזה. האופציות האחרות: לנסוע לאשקלון וכך התור יוקדם בכמה ימים, או לצאת למסע לבאר־שבע ואז במקרה יש תור אחד פנוי מחר. בפרטי. בעלות של 150־200 שקלים.
אגב, באילת כנראה ממש לא בריא לחיות. שם תמתינו חודש לאורולוג (10 בינואר), חודש ושבוע לגינקולוג ולאורתופד ושבוע לרופא אף אוזן גרון.
ניסינו לקבוע תור לבדיקת גסטרוסקופיה וקולונוסקופיה. בביתר עילית — פריפריה חברתית וגיאוגרפית — שממנה התקשרנו, אין רופא מומחה וודאי שלא אפשרות לבדיקה. על כן נדרשת נסיעה של חצי שעה לירושלים. התחלנו בהדסה עין כרם, שם המוקדנית לא ידעה לומר אפילו מתי יש תור פנוי ורק ביקשה לשלוח הפניה בפקס ויחזרו אלינו בתוך 48 שעות כדי לקבוע. אופציה נוספת: לשלוח הודעת סמס. ניסינו והצלחנו לקבוע לעצמו תור לעוד כמעט חודשיים.
בשר"פ (שירות רפואה פרטית) של הדסה, התעקשו שרופא יקבע לנו תור לבדיקה רק אחרי שיראה אותנו, למרות שהתעקשנו שיש לנו כבר הפניה. הטענה: רק הרופא הפרטי יכול לקבוע תור. העלות: 1,150 שקלים באופן פרטי, לא כולל הבדיקה. האם הם פשוט מנסים להרוויח פעמיים?
בשערי צדק מצאו לנו תור לאותה בדיקה ל־10 בפברואר. כבר באותה שיחה, כשביקשנו רופא פרטי, נמצא תור ל־7 בינואר — פער של יותר מחודש — בעלות של 350 שקלים, וגם זה רק בזכות השתתפות הקופה.
כמה שווים החיים?
הפערים בין רפואה פרטית לציבורית לא נוגעים רק לבדיקות רופא ומכונים, אלא גם לתרופות. לדליה יחזקאל, בת 70 ממרכז הארץ, למשל, אין מספיק לקנות לעצמה חיים. לפני ארבע שנים היא אובחנה כחולה בסרטן ריאה, בשלב 4 גרורתי. "קיבלתי תרופות ביולוגיות דרך מחקר רפואי שהשתתפתי בו, וחייתי טוב — עד שהן הפסיקו להשפיע", היא מספרת.
בשלב הזה הרופא שטיפל המליץ על תרופה ספציפית לטיפול בסרטן, קיטרודה, תרופה מהדור החדש לטיפול בסרטן שיכולה להציל חיים — אבל לרושש משפחות. למרות שהיא משלמת במשך שנים עבור הביטוח המשלים בקופת החולים שלה, גם הרופא קבע: בלי ביטוח פרטי, אין סיכוי לקבל את התרופה כיוון שהיא לא רשומה בסל התרופות. כך, בחודשים האחרונים היא מסתפקת בטיפול כימותרפי. "לבחורה שיושבת לידי באשפוז יום יש אישור לקיטרודה, כי יש לה ביטוח בריאות פרטי", אומרת דליה, שנעזרת בעמותה הישראלית לסרטן ריאה. "שתינו יושבות יחד, מקבלות טיפול שונה, ואני שואלת את עצמי אם הסיכוי שלה לחיות גבוה יותר".
הרקע לסיפור הזה ואחרים הוא הדיל מלפני עשור, בין אנשי האוצר לבין ועדת הכספים של הכנסת, על הגדלת תקציב סל התרופות. במסגרת הדיל נאסר על מתן תרופות מאריכות או מצילות חיים בביטוחים המשלימים. הרציונל היה למנוע הפרדה בין אלה שיש להם ביטוח "רגיל" לבין אלה שעושים "משלים". בפועל, נוצר פער גדול עוד יותר בין מי שיש לו ביטוח בקופת חולים לאלה שיש להם ביטוח פרטי.
האפליה הזאת אינה רק בין עשירים לעניים, אלא גם בין חולי הסרטן לשאר החולים הכרוניים. בעוד לרוב החולים הכרוניים בישראל קיימת במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי האפשרות לקבל תרופות מחוץ לסל באמצעות הביטוחים המשלימים, באופן אבסורדי מנעו את "רשת הביטחון הממלכתית" הזו דווקא מחולי הסרטן הזקוקים לטיפולים חדשניים ומורכבים בטווח זמן מיידי.
בימים אלה צפויה ועדה בראשות מוריס דורפמן ממשרד הבריאות להגיש את מסקנות הביניים שלה בנוגע לביטוחים המשלימים, ובין השאר על החזרת הזכאות של חולי סרטן אונקולוגיים בקופות החולים.
