עכשיו, כשאנחנו מגדירים ומעמיקים בחקר ההיסטוריה של יהודי ארצות האיסלאם, נחשפות והולכות עובדות חד־משמעיות המצביעות על כך שהתזה ולפיה יהודי ארצות האיסלאם חיו בשלום עם שכניהם הערבים, פשוט אינה נכונה.

הדעה שהייתה רווחת, שכביכול יהודי ערב חיו זה ליד זה עם שכניהם הערבים בהרמוניה, הובילה לעמדות פוסט־ציוניות של אינטלקטואלים אשר הגדירו את עצמם כ"יהודים ערבים", ויש מתוכם שאפילו המבקשים לחזור ולקבל אזרחות של ארצות ערב.

הולכות ונערמות עובדות מוצקות לסבל נמשך של יהודי ארצות ערב הן מצד השלטונות והן מקרב האזרחים אשר ששו לכל הזדמנות להרוג, לבזוז ולבזות. הנה דוגמאות אחדות להתרחשותן של פרעות ולא רק על רקע הקמת מדינת ישראל. ב־1912 היו פרעות קשות בעיר פס שבמרוקו, ב־1934 יומיים של פרעות בעיר קונסטנטין שבאלג'יריה, המרת דת בכפייה באיראן, מה שקרוי "אנוסי משהד", וכן סדרה של פוגרומים עם הצהרת הקמת המדינה ב־1948: בלוב, במרוקו ובמצרים, בתוניסיה ועוד.

לאחרונה יצא לאור ספרו של פרופ' שמואל טריגנו "סוף היהדות בארצות האסלאם" (הוצאת כרמל), ובו הוא מפרט מחקרים לא מעטים על גירוש יהודי ארצות ערב. וכך הוא כותב: "מול 600,000 הפליטים הערבים שעזבו לאחר ששבע מדינות ערב תקפו את מדינת ישראל עם הקמתה, עומדים 900,000 פליטים יהודים שנודו או גורשו מבתיהם ב־11 מדינות מוסלמיות בשנות הארבעים והחמישים". ועוד הוא כותב: "איך קרה שמדינת ישראל והתנועה הציונית הדחיקו זמן כה רב את הדרמה הזאת?"

יש בספר סדרה של מכתבים מארכיון "כל ישראל חברים" של יהודים המתארים את מצוקתם בקרב השלטונות והאוכלוסייה הערבית. מכתבים אלה ממחישים את הרדיפות שמהן סבלו יהודי ערב. הנה מכתב אחד ממרוקו משנת 1907: "חיילי הסולטן הסתערו על המלח (הרובע היהודי) ההמון בעקבותיהם והחלו בביזה. חמשת או ששת אלפי הגברים שהמתינו בשערי העיר חדרו אל הרובע התפזרו במלח והתחילו לבזוז, לשדוד, לאנוס, לטבוח, ולשרוף ובמשך שלושה ימים עד להגעתם של הגייסות הצרפתיים. אין בית, משפחה או אדם שניצל מידם".

אני יכול להעיד על משפחתי בגירוש של יהודי אלג'יריה ב־1962. בלילה אחד דודי משה בן חמו מהעיר אוראן כמעט נרצח על ידי ערבים. הנשיא בומדיין באלג'יריה חוקק חוק שלפיו יהודים אינם יכולים לקבל אזרחות. בית הכנסת המפואר והגדול בעיר אוראן הפך למסגד.

חוויתי בילדותי בעיר לוד את זכר הפרעות במרוקו בעיר ג'רדה. השכנה שלנו אסתר כהן, שבתה נספתה עם משפחתה בפרעות ב־1948, נהגה לציין את יום הפרעות בכל שנה בבכי גדול.

וכך כתבתי בשירי "שיר עונת מבשל הלפת":

כשאמא אסתר הייתה נזכרת

בבתה המתה קמרה

הייתה אמה מחה נזכרת

בבנה המת הרון

וכל השכנות היו נזכרות בצרת יומן

עוזבות את מעשה הלחם בפראן

את מבשל הלפת המתוק

את טוויית הכסה בכישור

אמא זהרה, אמא סעדה, אמא חנינה

אז כמו בפקודה של חג

הייתה עולה צהלה גדולה של בכי

ואנחנו הילדים היינו מתחבאים מן הבכי

ומחפשים פינות סתר,

שלא יבואו בנו

הקולות והריחות הבואשים

והנשים בשלהן שנה בשנה

ארז ביטון הוא משורר וחתן פרס ישראל לספרות ושירה