ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    "הבנתי שהם רוצים את הדירה, אבל לא לגור איתי". עמית רוז־סמואלסון
    24 שעות • 02.12.2018
    השכנים אינם נאים בעיניי
    סתיו נפגשה עם 150 שותפים פוטנציאליים, עד שאחד הסכים לקבל אותה כשותפה לדירה. עמית נאלצה לחזור לבית הוריה. ולנופר ובן זוגה לא הסכימו להשכיר דירה, כי "לא מתאים לי להתעסק עם נכים". עד כמה קשה לאנשים עם מוגבלות למצוא דירה או שותפים? כתבתנו ניסתה לשכור דירה כאישה עם מוגבלות וגילתה שהחברה הישראלית עדיין אטומה וקהת חושים לאנשים שנולדו שונים
    הדר גיל־עד | צילום: אלכס קולומויסקי, זהר שחר, אבי רוקח

    לא פשוט למצוא שותף לדירה. קשה לא פחות למצוא דירה עם שותפים להיכנס אליה. אחרי הכל, צריך לבחור את האדם שאיתו נצטרך לפתוח ולסיים את היום, לחלוק איתו את רגעי השיא והשפל, ללמוד לקבל את ההרגלים המעצבנים שלו ולסייע לו להכיל את שלך. אדם זר, שהופך לסוג של משפחה. משימה קשה? נסו לחשוב כמה היא קשה עבור אדם עם מוגבלות.

     

    לרגל יום המודעות לזכויות אנשים עם מוגבלויות, ניסיתי בעצמי. התקשרתי לעשרות אנשים שמחפשים דיירים או שותפים ברחבי הארץ. פעם הצגתי את עצמי כמישהי עם מוגבלות פיזית או נפשית, ופעם כמישהי שמחפשת חדר עבור בן משפחה עם אחת המוגבלויות הללו. במהלך התחקיר שמחתי לגלות כמה אנשים בארץ פתוחים לרעיון של מגורים עם שותף זר, והצטערתי לגלות עד כמה הם אטומים לאפשרות לחלוק דירה עם שותף נכה.

    קראו עוד: כמה מכם באמת מוכנים לקבל אנשים עם מוגבלויות?

     

    נכון, לעיתים מילים כמו "אוטיסט" או "פיגור שכלי" עלולות להרתיע, אבל השותפים הפוטנציאליים סירבו גם כשסיפרתי על אח עם לקות שמיעה וראייה, או כל מוגבלות אחרת. הם פשוט נאטמו מיידית, ובעצמם הפכו לחירשים.

     

    "יש לזה תופעות לוואי?"

     

     

    עד כמה המצב מצער? על פי המחקר של הקרן המשפחתית על שם תד אריסון וקרן משפחת רודרמן, שמתפרסם במוסף זה, 14 אחוז מהציבור אינם מוכנים להיות שכנים של אדם עם מוגבלות; 12 אחוז מסרבים להיות חברים של אדם עם מוגבלות; 17 אחוז חשים חוסר נוחות כשפוגשים אדם עם מוגבלות שאינם מכירים ולכן מעדיפים להתחמק, ועוד. מהבדיקה שביצענו בכל הנוגע לדירות שותפים, המצב נראה גרוע יותר, מה שמרמז על הנטייה האנושית לשקר בסקרים כדי להיתפס כטובים יותר.

     

    אמנם חלק גדול מבעלי הדירות שאליהם פניתי היו דווקא נחמדים ומשתפי פעולה, וחלקם אפילו יצרו איתי קשר בשנית כדי לוודא שהשותפים הנוכחיים משתפים פעולה. אבל השותפים? זה כבר סיפור אחר לחלוטין. הנחמדים שבהם ניסו לנפנף אותי בעדינות, והפחות מנומסים פשוט אמרו לי לא, חלקם באופן אוטומטי.

     

    רק מתי מעט הסכימו להיפגש איתי, וגם אלה נשמעו מהססים. "אף פעם לא גרתי עם עיוורת", אמר לי אחד בגמגום. "אני צריך לוודא עם השותפים האחרים אם זה מקובל עליהם", ענה שותף מובך אחר. "יש לזה תופעות לוואי?" שאל אחר בבהלה.

     

    כל השיחות התחילו באווירה חיובית. כמעט כולם סיפרו שהם מחפשים שותף, והיו מוכנים לשמוע עליי או על בן המשפחה. עד לרגע בו הפלתי את "הפצצה" וחשפתי בפניהם את המוגבלות.

     

     

    וזו לא רק הבורות, כמו גם חוסר היכולת לנהל שיחה תרבותית בנושא. למעשה, ניכר היה שרוב השותפים הפוטנציאליים אינם מבינים את המשמעות של מגורים עם נכה, עיוור או חירש, או את משמעות המילים "אוטיסט" או "פיגור שכלי". יותר מזה, הם גם לא ניסו או לא רצו להבין. חלקם היו מבוהלים אפילו מההצעה להיפגש, בלי מחויבות, עם האדם שמאחורי המוגבלות.

     

    שלא במפתיע, התגובות לשותפים פוטנציאליים עם נכות נפשית היו גרועות בהרבה מהתגובות סביב שותפים עם נכות פיזית. "זה לא מתאים, אין לי זמן לטפל בה". אמר אחד, כשסיפרתי לו שאני מחפשת דירה עבור אחותי, שסובלת משיתוק מוחין. "המשפחה שלי מגיעה לפה הרבה ולא מתאים לי שהיא תהיה פה. אבל אני אתפלל בשבילה". תודה באמת.

     

    "זה נראה לי פחות מתאים", אמרה בחורה צעירה כשסיפרתי לה שהשותפה שעליה אני מדברת אוטיסטית. כשניסיתי להסביר לה שמדובר בבחורה נחמדה, שקטה ונקייה, וביקשתי שתיפגש איתנו, היא סירבה בכל תוקף, "ולא שיש לי איזה בעיה עם אוטיסטים חס וחלילה". כשאמרתי לה שאני חושבת שיש לה בעיה, היא ניתקה את השיחה. בשיחה אחרת התבקשתי להתחייב להתניה ש"אחי המפגר", כלשון השותף הפוטנציאלי, לא ייכנס לשאר החדרים בדירה גם כשהוא לבד.

     

    בשיחה נוספת, עם בעלת דירה נחמדה ואדיבה, הופתעתי מהצורך הפתאומי שלה להזהיר אותי שהדירה נמצאת בשכונה לא טובה, ושבכלל לא כדאי לי לגור בה. "זאת תהיה בעיה. יש פה עניינים בבית, סידורים", הסביר אחר, כשהצגתי את "אחי" כסובל מלקות שמיעה. "הוא ירצה להגיד לנו משהו או אנחנו לו, ולא תהיה תקשורת".

     

    "אנשים מפחדים על עצמם"

     

    אם עבורי זהו רגע חולף ולא נעים, עבור סתיו ניסן זו מציאות קשה. במשך כשנתיים של חיפוש דירה היא נפגשה לדבריה עם 150 שותפים פוטנציאליים, לשווא. אף אחד לא רצה לחלוק דירה עם שותפה עיוורת. "אני סטודנטית באוניברסיטה העברית בירושלים, והתחלתי לחפש דירה כשרציתי לעזוב את המעונות", היא מספרת. "לא הייתי ממוקדת על שכונה, על כמות שותפים ואפילו לא היה לי קו אדום של מחיר. רציתי מקום שיהיה לי נחמד לגור בו".

     

    סתיו, עיוורת מלידה, אוהבת להניח מייד את כל הקלפים על השולחן. "אני לא רוצה להיפגש עם אנשים שלא יודעים שאני עיוורת ולהכניס אותם למצב של אי־נעימות וחוסר אונים", היא אומרת. "זה הבית שלהם, המקום האינטימי שלהם".

     

    סתיו לא מייפה את המציאות. "עיוורון זה קושי", היא אומרת. "בתור שותף לדירה, אני חושבת שזה משהו שצריך להסתגל ולהיערך אליו. בדירה של אדם עיוור כל החפצים במטבח צריכים להיות מסומנים או בולטים, וגם: הוא לא יהיה השותף הכי נקי, כי הוא לא תמיד ידע אם ואיפה צריך לנקות".

     

    סתיו יצאה למסע, אבל ספק אם גם היא העריכה כמה הוא יהיה קשה. רוב האנשים אליהם פנתה נעלמו ברגע שהציגה את עצמה כעיוורת. חלקם סירבו לה באופן בוטה. "היו בנות שסירבו לגור איתי בטענה שהן 'לא רוצות להיות המטפלות' שלי", היא מספרת. "הייתה מישהי שהביאה אותי במיוחד מהבית של ההורים שלי בזכרון־יעקב רק כדי לספר לי שהיא חשבה על זה והחליטה שהיא לא רוצה לגור עם בחורה עיוורת".

     

    שמת את עצמך במקומם?

     

    "אנשים מפחדים על עצמם. כשמישהו מחפש להיכנס לדירת שותפים, הוא מחפש בית. אדם שונה זה מפחיד — מה הוא יעשה לחוויות החיוביות שלי? מה הוא יהרוס לי? הם לא מסתכלים עליי בכלל, הם מסתכלים על עצמם ועל הפחדים הפנימיים שלהם".

     

    כדי לאפשר לאנשים לשאול את השאלות ולהבין מה משמעות המגורים עם בחורה עיוורת, החלה סתיו לצרף לפגישות שותפה מהעבר שאינה עיוורת. היא הייתה יוצאת מהפגישה ומשאירה את החברה לשוחח עם השותפות הפוטנציאליות. "רק ככה הצלחתי להתקבל לדירה שרציתי", היא אמרה. "היא הסבירה להם שזה לא הורס, ושאני לא צריכה שיטפלו בי ויעזרו לי. אני כמו כל שותפה".

     

    "הבאתי שותפה מהעבר לפגישות בדירות". סתיו ניסן
    "הבאתי שותפה מהעבר לפגישות בדירות". סתיו ניסן

     

    נותנים לסטיגמות לנצח

     

    המקרה של נופר בכר־אלקבץ, בת 25 עם שיתוק מוחין, מעט שונה. במשך שנה וחצי היא ובעלה חיפשו דירה להשכרה באזור חיפה, והתקשו למצוא אחת נגישה. "לעומת זוג רגיל שיכול למצוא דירה מהיום למחר, היינו צריכים לחכות שנה וחצי כדי לעבור לגור ביחד", היא מספרת. "כרגע אנחנו שוכרים ממישהי שהיא עצמה נכה, אבל עברנו מסע מפרך ומתסכל עד שמצאנו אותה. המתווך שלי הגדיר את זה בצורה פשוטה: אף אחד לא בונה נכס לנכה. יש המון מכשולים בדרך: כניסה נגישה, מעלית מתאימה, מעברים רחבים, מטבח נמוך, מקלחון, ועוד".

     

    "עברנו מסע מפרך ומתסכל". נופר בכר־אלקבץ
    "עברנו מסע מפרך ומתסכל". נופר בכר־אלקבץ

     

    כשכבר מצאו דירות כאלה, הם נאלצו להתמודד עם סירוב מבעלי הדירות להשכיר להם את הנכס. היו כאלו שהתקשו לקבל את הרעיון שנכים יתגוררו בדירה שלהם, והיו שהביעו חשש שהשניים לא יוכלו לשלם. "זו חוצפה", היא אומרת בכעס. "כל אחד יכול להפוך לאדם עם מוגבלות, אף אחד לא חסין. הפשע הגדול בעיניי הוא שאנשים נותנים לסטיגמות לנצח".

     

    עמית רוז־סמואל, בת 26 מאשקלון, התייאשה מהסטריאוטיפים ומהניסיונות למצוא דירה, ולכן חזרה לבית הוריה. "כשסיימתי את הלימודים חיפשתי דירה בשדרות. אני מאוד אוהבת את העיר ורבים מחבריי גרים שם", היא מספרת. "בשלב הראשון ניסיתי למצוא דירת שותפים להיכנס אליה, ולא הצלחתי. לאחר מכן מצאתי דירה והתחלתי לחפש שותפים, אבל לא מצאתי אנשים שירצו לגור איתי".

     

    עמית אינה מרותקת לכיסא גלגלים והמוגבלות שלה מתבטאת רק בדיבור ובמוטוריקה עדינה. "ניסיתי להיכנס לדירה עם שותף והוא אמר שלא מתאים לו לגור איתי כי הוא רוצה שקט", היא אומרת. "לאחר מכן מצאתי דירה וסיכמתי עם הבעלים שאנסה למצוא שני שותפים שיבואו לגור איתי. אחרי חיפושים הצלחתי למצוא שני שותפים פוטנציאליים. דיברתי איתם, נפגשנו, הסברתי להם על המוגבלות שלי והם אמרו שאין בעיה, אבל יום למחרת הם הודיעו שאין להם עניין בדירה. בין השורות הבנתי שהם רוצים את הדירה אבל לא רוצים לגור איתי. כל שאר האנשים שאיתם דיברתי בטלפון אפילו לא רצו להיפגש איתי. הם רק שמעו את הקול שלי ונרתעו. אני חיה חיים עצמאיים לגמרי: מבשלת, מנקה, כמו כולם. המוגבלות שלי לא אמורה להשפיע עליי כשותפה".

     

    ג'ייסון אריסון, יו"ר הקרן המשפחתית ע"ש תד אריסון, ושירה רודרמן, מנכ"לית קרן משפחת רודרמן, אמרו: "הסיפורים האישיים הנחשפים כאן מלמדים כי יש לפנינו עוד דרך ארוכה, וכי עדיין נדרשת עבודה קשה של חינוך, הגברת מודעות ושינוי מדיניות כדי ליצור מציאות חדשה. עם זאת, בהשוואה לשנים האחרונות מעודד לראות במחקר שביצענו השנה, כי פחות ישראלים הביעו רתיעה ממגורים בשכנות לאדם עם מוגבלות. הנכונות הגוברת להכיר במקומם השווה של אנשים עם מוגבלות במרחב הציבורי היא חלק מירידה כללית בדעות הקדומות כלפי מוגבלות, וזו מגמה הממלאת אותנו אופטימיות".

     


    פרסום ראשון: 02.12.18 , 20:17