עשרות שנים שהימין משווע לעיתונות משלו. מאז מהפכת אורי אורבך זה קורה בעיתונות המודפסת, באינטרנט, ובהרבה מאוד מקומות בטלוויזיה. לפני כמה שנים הבטיחו לנו את הבשורה הבאה, בדמות ערוץ מורשת שייתן גיבוי מאסיבי למחנה הלאומי בדמות דעה רהוטה ומנומקת מימין, אבל מה שקיבלנו בינתיים זה רק ערוץ שמנסה לכסת"ח ולשכפ"ץ. על הרקע הזה, נתוני הרייטינג שלו, שמגרדים את האפס, ממש לא מפתיעים.

הדיון סביב הלגיטימציה של ראיון עם רוצח ראש הממשלה יצחק רבין, יגאל עמיר, הוא ויכוח של 2008. אז, במלאת 13 שנה לרצח, ריאיינו שתי מהדורות החדשות בטלוויזיה את רוצח ראש הממשלה, אך עוד בטרם שודרו החומרים במלואם החליטו העורכים של שתיהן לגנוז אותו. אני הקטן חושב שראיון עם עמיר הוא לגיטימי לחלוטין. אין שום סיבה שניחשף בדור הקודם לדבריהם של יאסר ערפאת ובדור הזה של סאלח אל־ערורי, ולא ליגאל עמיר. מה הערך החדשותי בזה? הצצה אל תוך נפשו של הישראלי שעשה את אחד המעשים הכי דרמטיים ונוראיים בתולדות המדינה, אל המניעים שלו ואל האופן שבו הוא רואה את הדברים בראי הזמן.

לשמחתנו, אנחנו חיים בעידן שבו כמעט אין מסכות. בסופרמרקט העיתונות של הזמן הזה הצרכן נכנס אל בין המדפים כשהוא יודע בדיוק מי מנסה למכור לו סחורה חדשותית ובאיזה אופן מוכרים לכם אותה. מי שקונה עיתון יודע בדיוק מי מייצר אותו, ומה תמהיל המרכיבים. בזכות הרשתות החברתיות היום לגיטימי לגמרי שעיתונאי יביע דעה, אפילו יפרוק זעם, על עוול שהוא נחשף אליו, ואז ייגש לסקר את הפרשה תוך שאיפה לאובייקטיביות מקסימלית. עשית פאול? סטית מהאובייקטיביות? יש לך חמאה על הראש, כמו שאומרת הקלישאה? תוך כמה דקות יערפו לך את הראש הווירטואלי ברשת.

אז מה הבעיה עם הראיון של ערוץ 20 עם יגאל עמיר? הבעיה שלא הייתה שם עיתונות. כל מטרתו הייתה לנצח בוויכוח של ימין ושמאל סביב השאלות האם יגאל עמיר היה שליח של מגזר, האם הושפע מהסתה, והאם היו רבנים שעודדו אותו לרצוח את רבין? אלה שאלות חשובות. יש מצב שאפילו יש לי שבריר של תשובות אליהן.

כתלמיד כיתה י' בישיבה תיכונית ב־1995 לא החמצתי אף הפגנה נגד אוסלו. כמעט בלתי אפשרי לשחזר את מספר האנשים שהכרתי אישית ונרצחו בפיגועי אותה תקופה או את קרובי המשפחה של אנשים שהכרתי. הדם רתח, זעמנו בצדק רב, ובנוסף לכל זה רבין שידר אלינו לא מעט בוז. ברגע שבו נודע לנו על הרצח, היינו כל השכבה באוטובוס בדרך חזרה משבת בגוש קטיף אל הישיבה בכפר הרא"ה שבשרון. אנחנו, שהפגנו בצרחות נגד אוסלו וגם נגד רבין, שמענו שהוא נרצח ונחרדנו. אחד מאיתנו, שכנראה לא כל כך הבין את החוקים של מה לגיטימי ומה לא, קיבל את הבשורה ובאינסטינקטיביות צעק "יש". הרב שלנו קם ממקומו, ניגש אל הספסל שבו ישב ונתן לו סטירה שצילצלה בכל האוטובוס. מפגינים - בכל הכוח. אלימים - בשום אופן.

יש עוד המון סיפורים ועדויות כאלה מאותה תקופה, אבל הם לעולם לא יגיעו לחדשות. כי כמו שיודע כל סטודנט שנה א' בחוג לתקשורת: יש דעה ויש ידיעה. ערוץ 20 ניסה לייצר חדשות רק כדי לומר לכם שהוא חכם יותר, שהוא זה שצדק בוויכוח שפרץ בטוויטר לפני חודשיים. כבר אמרנו שמותר היום לחשוף דעות פוליטיות, אז כן - אני בימין. כן, אני מייחל לתקשורת כזאת שלא תרפה מהממשלה בכל הנוגע ליחס הבלתי נתפס שלה למחבלים, לתנאי הכליאה שלהם (בהקשר הזה יש לציין דווקא סיפור אחד חשוב, ולצערי אחד ויחיד שיצא מערוץ 20), לעובדה שבתי משפחותיהם לא באמת נהרסים, לזה שלא נעשה דבר עם המסתננים בדרום תל־אביב למרות אינסוף הבטחות, ועוד. בשביל זה ממש צריך ערוץ ימני בטלוויזיה. אם התוצאה היא עיסוק אובססיבי בוויכוחי טוויטר וניסיון להראות ש"לנו יש יותר גדול" - תודה, אבל לא תודה. בשביל זה יש ערוצים מסוג אחר לגמרי, שלפחות לא מנסים למכור את עצמם כערוצי מורשת.