ממשלתו הרביעית, הנוכחית, של בנימין נתניהו, קמה ב־14 במאי 2015. במהלך המשא ומתן הקואליציוני עשה נתניהו ויתורים מפליגים לכחלון, לבנט ולמפלגות החרדיות. על נושא אחד הוא התעקש: נוסף לראש ממשלה הוא יכהן כשר התקשורת. יותר מכך: המפלגות בקואליציה יתחייבו מראש לתמוך בכל החלטה שיקבל במשרד הזה. הוא לא דרש התחייבות כזאת בנושא אחר, לא למען שלמות הארץ, לא למען בטחון המדינה, לא למען שימור הערכים הדמוקרטיים או קידוש הלאום היהודי.

רק תקשורת עניינה אותו. הוא היה אובססיבי, מעידים אישים שהשתתפו במשא ומתן. הוא התנהג כמו ילד שקיבל את כל הצעצועים בגן, אבל רק צעצוע אחד הדליק אותו – הצעצוע שאסור היה לו לגעת בו.

משרד התקשורת נולד מתוך משרד הדואר: תיק צנוע, טכני במהותו, רגולטורי, שוועדות מומחים המליצו מפעם לפעם לסגור אותו ולהקים במקומו רשות בניהול פקיד. הוא לא נסגר רק משום שבחלוקת השלל בין המפלגות נותר תמיד מישהו שקופח וחייבים לתת לו תיק. זה היה משרד ללוזרים.

נתניהו לקח את משרד התקשורת לא כדי לנהל אותו אלא כדי לנקום. האויב הוא התקשורת הקיימת. הפתרון הוא לכבוש אותה בכוח. מה שעשה שלדון אדלסון לעיתונות המודפסת הוא יעשה לאתרי האינטרנט ולערוצי הטלוויזיה. אלוביץ' יהיה הראשון: הוא יכפיף את האתר שלו לבית ברחוב בלפור וייענה בהטבות בכוח הרגולציה שבסמכות המשרד. אחריו יבואו אחרים. יידע כל טייקון, כל אוליגרך: מי שמתנהג יפה זוכה לטעום ממנעמי השלטון.

בקדנציה הרביעית שלו נתניהו בחר להיות ויג'ילנטי – צ'רלס ברונסון לעניים. קרה לו ההיפך ממה שקרה לשרון: שרון הגיע לראשות הממשלה מפוייס; הוא ביקש להקסים את יריביו, לא לשבור אותם. נתניהו הגיע זועם, אובססיבי, שואף שאיפת נקם.

כתבתי אז שההתעקשות של נתניהו לקחת לעצמו את משרד התקשורת חייבת להסתיים בחקירה של מבקר המדינה אם לא בחקירת משטרה. הכתובת הייתה על הקיר: רגולציה ממשלתית שנכבשת על ידי אג'נדה אישית; פיטורים של מנכ"ל מקצועי ומינוי נאמן אישי, פוליטי, חסר כישורים מקצועיים, במקומו; שני עורכי־דין, בני־דודים של נתניהו, שעובדים בצמידות לראש הממשלה ובמקביל מתמחים בקליינטים מתחום התקשורת; ובעלים של חברת תקשורת גדולה שהופך פתאום, הוא ואשתו, לחבר קרוב.

בחיי לא נפגשתי עם אלוביץ'. אנשים שעבדו מולו בעבר טוענים שהוא איש חיובי ביסודו, לא בלתי נחמד, שבלע הרבה יותר ממה שיכול היה לעכל. ואז בא נתניהו ומבטיח לאשר את כל בקשותיו, לתת לו מתנה שתהפוך אותו לאיש העשיר ביותר במדינה. זאת הייתה הצעה שאי אפשר לסרב לה.

כן, עיתוי הפרסום של המלצות המשטרה לא היה מוצלח במיוחד. איך עושים דבר כזה בערב חג, זעקה אתמול השרה גילה גמליאל. חג החנוכה לא זכה להילה של קדושה במסורת היהודית. מאתמול הוא קדוש. “לעת תכין מטבח מצר המנבח”, שרים חסידי נתניהו בליכוד.

כן, המפכ"ל היוצא, רוני אלשיך, העניק ראיון לא מוצלח במיוחד, מבחינתו, לאילנה דיין. הטענה שנתניהו הפעיל חוקרים כדי שיבלשו אחרי חוקרי המשטרה לא הוכחה. צריך לזכור, עם זאת, מה עשה נתניהו לאלשיך. קודם בחר בו, אחר כך, כשהבין שאלשיך נאמן לתפקידו, לא למי שמינה אותו, פתח נגדו במסע של ביזוי והשפלה. אלשיך לא בא למשטרה כדי להפליל את נתניהו. נתניהו הביא את הצרה הזאת על עצמו.

כן, יש בעיה לא פשוטה בכניסה של חוקרי משטרה למערכת היחסים בין גופי תקשורת למקורות. תקשורת במדינה דמוקרטית מתקשה לפעול בלי נגישות למקורות. יש אלמנט של תן וקח במערכת היחסים הזאת. אסור להפוך אותה לפלילית.

אבל כל ההסתייגויות האלה נמסות מול הממצאים החמורים בחקירת רשות המיסים והמשטרה. אלוביץ' לא היה איש תקשורת ונתניהו לא היה מקור שלו. אם המשטרה צודקת, הם עשו עסקה כלכלית: קופה תמורת חנופה; מיליארד שקל תמורת סיקור מחבק. העסקה הייתה כל כך טבעית להם, שלא עלה על דעתם שמדובר בשוחד.

המלצות המשטרה אינן סוף פסוק. אבל היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות, שהיו מעורבים עמוקות בניהול חקירות המשטרה ובגיבושן למסקנות, לא יוכלו לברוח מהן. המשטרה הציבה בהמלצותיה רף גבוה ליועץ: נראה איך יתמודד איתו.