נלי
לסבתא שלי, אמא של אבא שלי, קראו נלי, ולי קראו על שמה עוד בחייה. אבא שלי היה בן יחיד, הם עלו מבולגריה כשהיה בגיל שלוש, והוא נורא רצה לעשות כבוד לאמא שלו. בבולגריה לא מחכים שמישהו ימות כדי לקרוא על שמו. ההורים של אמא שלי לקחו את זה קשה. "מה זאת אומרת נלי? זה גלותי. יהיה לנו מאוד קשה לקרוא לה ככה". ואחר כך, כשהבן שלי נולד וקראתי לו רשי, אמא שלי עשתה לי בדיוק את אותו הדבר.
אני מרגישה שקיבלתי מתנה, אני רגילה להיות נלי היחידה בכל מקום, ואני מאוד אוהבת את זה. זה נורא דומה לי, אני קטנה כזאת וזה שם קצר. כשהייתי בגן, הגננת אמרה, "טוב, נלי, אנחנו נקרא לך ניל"י - נצח ישראל לא ישקר" והעמדתי אותה במקומה, שלא משנים לי את השם בשום צורה. שם כבר התחילה הדרך שלי כאינדיווידואל. ברגע שאת צריכה להסביר בכל מקום את השם שלך, זה מאלץ אותך להיות אסרטיבית מגיל צעיר.
סבתא נלי
כשסבתא שלי התאבדה הייתי בת שמונה. סבתא נלי. נלי תגר שהתאבדה. מדהים לא? היא לא השאירה הרבה. כתבה מכתב, באנגלית, I love you, I’m sorry, ונפרדה מהחיים. בתור ילדה מאוד לא הבנתי את זה. ייאמר לזכות ההורים שלי שהם לא הסתירו מאיתנו שום דבר, לא היה שום ניסיון להגן עלינו מפני האמת. ביקשתי לראות מאיפה היא קפצה, והלכתי לשם עם אמא לראות, באבן גבירול. סבתא לימדה אותי לנגן על פסנתר, והייתה שמה סוכריות וורטרס אורגינל בפריזר. ככה זה רופאת שיניים, עד שהיא משחררת סוכרייה (מחייכת). הייתי קשורה אליה מאוד ולקחתי את זה קשה. אבל זה היה בגיל שבו את פחות מבינה את התהליך. וגם אבא שלי נפטר, אז גם איתו אי־אפשר היה ללבן את זה. ואמא שלי היא לא אדם שמדבר. "מה יש לדבר?" אחר כך אנשים אומרים לי, "למה את חושבת על המוות כל כך הרבה" (צוחקת).
אבא
לאבא שלי קראו רפי. אמא טיבה. היה להם משרד עורכי דין בתל־אביב יחד. הם עבדו יחד, ולי זה נראה טבעי שהם עובדים יחד. להורים של אמא שלי הייתה חנות חשמל, ההורים של אבא שלי היו רופאי שיניים וגם אני משתפת פעולה עם בעלי שהוא במאי וצלם. הם היו ידידים המון שנים, יש תמונה של אמא שלי בחתונה הראשונה של אבא שלי, הם היו בסטיז וכל אחד מהם היה נשוי למישהו אחר, ובסופו של דבר הם התגרשו והתחתנו אחד עם השנייה. הייתה שם אהבה מאוד גדולה.
ויום אחד אבא שלי הלך לעבודה ולא חזר הביתה. הומור הוא תמיד הדרך שלי להתמודד עם דברים, אבל בסיפור הזה אין הומור. באמצע הופעה בבית משפט הוא קיבל מפרצת במוח, התמוטט והיה בתרדמת שנה וחודשיים עד שהוא נפטר. הייתי אז בת 17. בזמן שהוא שכב בבית חולים הייתי בהכחשה. אני תמיד חושבת שאם לא אחשוב על משהו, אז הוא לא באמת קרה. הייתי עסוקה בעיקר בלא לחשוב על עצמי, אלא על שני האחים הקטנים שלי. חשבתי שהם מסכנים יותר ממני, ולי אסור להיות עצובה. האמנתי בזה בכל ליבי.
החיים השתנו לתמיד. זה לא רק בן אדם שהולך, זה מה שזה עושה למשפחה. מחמישה הפכנו לארבעה. מישהו חסר. כל עוד הייתי בבית ספר או בצופים, לא הייתה תזכורת להיעדר הזה. וכל ארוחה משפחתית היא תזכורת, אז עושים פחות ארוחות. כל טיול הוא תזכורת, אז עושים פחות טיולים, ולאט־לאט כל אחד מתבודד בחדרו. היום אנחנו מאוד קרובים, להיות ביחד זה מחזק.
דפיקה בדלת
ההידרדרות הכלכלית הייתה חמורה. מחיים של בורגנות זעירה, עוזרת פה ושם, שני כלבים דלמטיים ‑ למקום של חוסר, מצוקה, הוצאה לפועל. דופקים בדלת. זה קרה כמה פעמים. הייתי צריכה להגיד שאני עוד לא בת 16, וכמובן האמינו לי, כי לא נראיתי. הם לא יכלו להיכנס. לא הלכתי למסיבת י"ב, כי כולן קנו שמלות, התייפייפו, ולי לא היה נעים לבקש כסף, ופשוט לא הלכתי ל"פרום". וסיימתי י"ב בהתפיידות. בכלל לא באתי. גם לא רציתי, עכשיו נסיים י"ב, ויקראו לי לקבל את התעודה ואבא שלי לא יהיה בקהל. לא רציתי להיות במצב הזה. גם בצבא לא הזמנתי ליום ביקור הורים. העדפתי לשקר ולהגיד שהם בחו"ל, מאשר לחוות את החוויה שלהם באים בהרכב חסר. זאת הייתה תזכורת למציאות, למי לא פה.
ארבעה חודשים אחרי שאבא נפטר התגייסתי, ואז הייתה שיחה עם המש"קית ת"ש לאמת פרטים. הייתי צריכה לענות בכן ולא, והיא שאלה על אבא. אז חשבתי מה, אני אבאס אותה עכשיו? מה אני אפיל עליה עכשיו את התיק הזה? אגיד לה שאבא שלי נפטר לפני ארבעה חודשים? לא. דילגתי על זה. הייתי במקום חדש, ולא שהעננה הזאת לא ריחפה מעל לראשי, אבל לפחות היא לא עטפה אותי. זה היה שבר גדול מאוד וזה עדיין שבר. אבל בסוף החיים באמת חזקים מהכל.
1.56 מ'
אני 1.56 מ', ורק בצבא הגעתי לגובה הזה (צוחקת). בכיתה ט' כשעברתי לתיכון, מדדו ושקלו אותנו, והייתי מטר 45 ושקלתי 36 קילו. אפרוחון. בכל יומולדת ביקשתי להיות יותר גבוהה. היה גם ממש חשש, המשפחה הזינה את התחושה שזו בעיה. הלכנו לרופאים, ועוד מומחה, ועוד אחד, ועוד צילום כף יד. ועם כל זה שהייתי מאוד מקובלת, הציקו לי מאוד. לא הייתי רק נמוכה, הייתי חלשלושה. לא רבע עוף, חמישית עוף. תמיד הייתי פופולרית ותמיד היו לי חברות אבל תמיד גם היו חרמות. המעמד שלי היה נע ונד בין הצלחה פנומנלית בסקרים לבין הפסד צורם במציאות. מדהים איך דברים שאומרים לך נצרבים.
בכיתה ז', זה כבר לא היה ההערות בסגנון: "איך נלי מתאבדת? קופצת מהשטיח" או "איך יקראו לספר על חייך? החיים מגובה דשא". למדנו אז על יונה הנביא, והמורה שאלה מי רוצה לקרוא. הרמתי יד גבוה, קיבלתי את רשות הדיבור, ותוך כדי היה רעש. המורה שאלה, "סליחה, כמה נלי יש פה בכיתה?" ואחד הילדים שישב מאחוריי ענה "חצי". זה היה כמו חנית בגב. לפחות תגיד לי את זה בפנים. פרצתי בבכי, לא הצלחתי לעצור את זה. בתור ילדה בכיתה ז', היה קשה לקחת את זה בהומור. כל החברות היו כבר נשים קטנות ואני לא. אני קיבלתי פטור ממשמרות הזה"ב כי היה לי מאוד קשה להחזיק את המוט. שמו אותי על שרפרף עם משרוקית. ועד היום אני לא יכולה לשאת בריונות. אני יודעת מה זה, ורגישה לשפה, לדורסנות, לכוחניות. הסוד הוא להתחתן עם מישהו גבוה. הוא יכול להביא דברים מהמדף, חד־משמעית. "תהיה גבוה ותטפל בכביסה", וזה פותר את הבעיה גם לדור הבא.
הנשיקה הראשונה
זה היה בכיתה ט'. רציתי להתנשק כבר שנים לפני, אבל לא היו מגוון אופציות. הייתי מתאמנת מול המראה. התאמנתי, התאמנתי, התאמנתי, שמעתי רוקסט, התאמנתי עוד. ואז זה קרה. הייתי על רולר־בליידס. לא הבחירה הראשונה שלי, אבל תפסתי את מה שהיה אפשרי. היינו שנינו עם רולר־בליידס, ומה שאהבתי ברולר־בליידס זה שאת גבוהה, זה כמו עקבים כשאת ילדה (צוחקת). אמרתי, "אף אחד לא ינשק אותי כי אני כל כך נמוכה", אז הייתי על רולר־בליידס איזה שנה. ואחרי הנשיקה שיחררתי באמת את הרולר־בליידס. מאוד מסוכן. תמיד אהבתי לסכן את עצמי למען משהו, בסוף זה משתלם (מחייכת).
המשטרה הפלסטינית
הגעתי לצה"ל ילדה כזאת מרמת חן, מהצופים, תת־משקל, ישר לגדוד רותם של גבעתי ברצועת עזה. לפני ההתנתקות, תקופת השיא של האינתיפאדה השנייה, חומת מגן, פיגועים, מיתון נוראי בארץ, פיטורים, מאבטחים במסעדות. היה מפחיד מאוד־מאוד פיזית להגיע לרצועה. תקופה של מטענים על הציר. היינו נוסעים בהסעה ממחסום ארז בתוך הרצועה, 45 דקות של פחד. אבל את בת 18, את לא חושבת על זה. פעם הלכתי לבקר את החיילים שלי בכפר דרום. היו שם בטונדות מסביב, כמו גדר ההפרדה, והיה צריך ללכת עם שכפ"ץ וקסדה, וכמובן שהיה אוגוסט, וממש לא היה בראש שלי ללבוש את זה. עשיתי גם בדיוק תסרוקת, גולגולים כאלה בשיער א־לה נטע ברזילי, איך אני אשים עכשיו קסדה?
במקום ללכת בתוך היישוב, החלטתי לעקוף את הבטונדות ממש בשטח, ללכת מסביב, והמשטרה הפלסטינית עצרה אותי. הם ראו חיילת צה"ל הולכת עם שכפ"ץ ביד וקסדה ביד, וגולגולים בשיער, והבינו שאוקיי, מידע לא יהיה מהחיילת הזאת. אני כמובן ישר התחלתי לבכות, הם דיברו בערבית והייתי בטוחה שחוטפים אותי, אבל לא, הם פשוט החזירו אותי לכוחותינו. חומה מטרתה לשמור על האנשים, אני? הולכת מסביב. מה למדתי? לא לעקוף, וגם אם חם - לשים קסדה.
משחק
היום, מנקודת מבט הרחפן, ולא מגובה דשא, המשחק תמיד היה שם. אמא שלי מספרת שכשהייתי בת שלוש הצחקתי אותה, והיא אמרה, "וואי, יש לילדה הזאת חוש הומור". 'אפס ביחסי אנוש' זה מה שאוהבים באנגלית לקרוא לו "גיים־צ'יינג'ר". שם הייתה הקפיצה. זה תפקיד שילווה אותי כל החיים. חוץ מההשפעה שלו כסרט מצליח ואייקוני שיישאר תמיד, הוא גם שינה משהו לגבי יצירה נשית. לפני שהסרט יצא, כל הזמן הדריכו אותנו לא לתייג אותו כסרט נשי, כי נשים זה כאילו משהו שלא נחשב. כמו שיש כדורסל וכדורסל נשים. שניהם כדורסל. ואז הסרט התפוצץ, הצלחה כלכלית עצומה, הצלחה תרבותית, ודיברו עליו גם בצבא. כשיצא דו"ח ועדת לוקר שמו תמונה שלי. זה יצא מחוץ לגבולות הסרט.
יצרה אותו אישה, טליה לביא, ומככבות בו שלוש נשים וזה שינה את המפה ונתן פתח להמון דברים שקרו אחר כך: 'האחיות המוצלחות שלי', 'מטומטמת', 'אורי ואלה'. שנתיים אחרי, כשזכיתי עם 'האחיות המוצלחות שלי' היו המון יוצרות נשים שזכו. והסרט הזה שינה דברים בתפיסה. כי אנשים נהנים לעקוב אחרי דמות מעניינת, לא משנה אם היא בת או בן. 'מטומטמת' יכול היה להיות באותה מידה 'מאסטר אוף נאן'. אני לא חושבת ש'האחיות המוצלחות' פחות טובה מ'פאודה'. גם נשים רואות 'פאודה' וגם גברים רואים 'האחיות המוצלחות'. מה זה "קולנוע נשי"? נותנים תחושה כאילו זה משהו מהשוליים. נשים זה לא תת־מגזר באוכלוסייה. יש עוד עבודה, אבל הסרט ניפץ משהו. ניפצנו את תקרת הזכוכית, ואז גילינו שמעליה יש תקרת בטון - אבל זו בהחלט אבן דרך בחיים של יוצרות קולנוע בארץ ובכלל, ושחקניות, וגם בחיים שלי.
MeToo
מאיפה להתחיל? מתי לא הוטרדתי. לפעמים אם אני עושה מסאז' ולא הוטרדתי, אני מרגישה שמשהו לא בסדר. הוטרדתי אין־סוף פעמים בחיים שלי. כן, הטרדה היא חלק מהחיים. אני חווה את עצמי כאישה חזקה, אבל אני מאוד קטנה, חמישית עוף כאמור. אז לכאורה אני טרף קל. לא צריך להיות בן אדם סופר חזק בשביל להטריד אותי. הפעם הראשונה הייתה בגיל 15, חזרנו כל הבנות מאילת, הגענו לתחנה המרכזית ובאנו לרדת והמעלית הייתה חשוכה. המשמעות של חושך לבנות, משהו שגבר לא יוכל להבין ‑ סכנה. והיה שם גבר וכולן יצאו החוצה, אבל אני הרגשתי אי־נעימות. מה, האיש יחשוב שיצאנו בגללו? הוא ייעלב. לא הספקתי לחשוב והדלת נסגרה, נשארתי איתו לבד. הוא נצמד אליי ופשוט השתפשף לי על הרגל. מרוב הדחקה, אמרתי לו, "אדוני, אתה יכול להזיז את התיק?" זה לא היה התיק. ואז הדלת פשוט נפתחה, לקחתי את התיק שלי, ניגבתי מהרגל שלי את הסיטואציה ויצאתי מהמעלית, ואמרתי אוקיי, או שזה ידפוק אותי לכל החיים או שאני אשכח שזה קרה.
רק כשזה קרה לי בפעם השנייה במעלית, כמה שנים אחר כך, נזכרתי בזה. הייתי במעלית, הדלת נסגרה ואדם זר לחלוטין, ניסה לנשק אותי. אז כבר הייתי הרבה יותר אגרסיבית אבל עדיין לא הצלחתי להבין מה קורה, פשוט צחקתי, ממבוכה.
בצבא היו בנים שרצו יותר, וכשהעמדתי גבולות הם התאכזבו בקול רם. היה קצין שהייתי קצת מאוהבת בו, ואז התנשקנו והכי התרגשתי והוא רצה יותר מנשיקה. לי זה פחות התאים אבל הוא לא אהב את זה שפחות התאים לי, והיה מאוד אגרסיבי באכזבתו, הוא דיבר אליי מאוד לא יפה. גם את זה הדחקתי. אני מדחיקנית ממש טובה. אני מקווה שכשהבן שלי יגדל הוא יהיה רק חמוד לבנות, ויחזיר טלפונים, ולא יהיה תחת. אולי זה התיקון שלי בחיים.
לצאת מהבור
בתיאטרון חוויתי התעללות מאוד רצינית מצד פרטנר, וגם מצד השאר - שלא עשו שום דבר. ההתעללות לא הייתה מינית, זה היה השפלות, דיבור מגעיל, איומים, אלימות. לא צריך לאנוס אותך בשביל שתרגישי רע. בהתחלה ניסיתי להכיל וגם להכחיש את הסיטואציה, ובסופו של דבר הגוף הגיב והייתי מקיאה לפני כל הצגה. לא ידעתי מה יש לי, הלכתי לבדיקות, במקום להבין שאני נגעלת ולא מסוגלת להיות פיזית עם הבן אדם על הבמה. כולם ידעו מה עובר עליי, ראו שאני בוכה אחרי כל הצגה, אבל לאף אחד לא היה אכפת. יותר גרוע, הם הציעו שאפנה עם זה למישהו שיש לו קביעות בתיאטרון, כי הם פחדו שיפטרו אותם אם ינסו לעזור לי. כשסיפרתי לקולגות כולם נתנו לי את אותה עצה: "אם את תתלונני, יגידו שאת הבעייתית". האשמת הקורבן. וגם אני האשמתי את עצמי, התחלתי להאמין שאני הרסתי את ההצגה. גם כשהלכתי למנהלים של התיאטרון, קיבלתי תשובה מאוד לא משביעת רצון. זה היה לפני תקופת מי־טו. הם אמרו, "אין שחקנית גדולה שזה לא קרה לה". פשוט ככה. להפך, אני צריכה להיות מוחמאת, כן? זאת חותמת שאני שחקנית גדולה. אם תשרדי את זה, תשרדי כל דבר במקצוע.
איך זה נגמר? פיטרו אותי מהתיאטרון. ההצגה נכשלה, ואני הואשמתי בכישלון שלה. כמובן שזה לא נאמר במילים, אבל היו ביקורות לא טובות. אני נשארתי שם, לא רציתי לוותר על ההזדמנות, ובסוף ההצגה ירקה אותי מתוכה. כבר לא היה לי במה להיאחז, הייתי צל של עצמי. ואז גם פיטרו אותי - כדי לאשרר סופית. וידוא הריגה של כל הסיטואציה.
התקופה הזאת הורידה אותי על הברכיים. התחושה הזאת של האשמה. כשאבא שלי נפטר, זה לא היה באשמתי, היה לי במה להיאחז, אמרתי לעצמי, "אוקיי, אלה החיים, אבות מתים, סבתות מתאבדות", כל אחד והסיפור שלו (צוחקת). ופה הייתי כבר גדולה ולא הצלחתי להוציא את עצמי מזה. אמרתי שמה שהכי חשוב לי זה ההצגה. אבל למדתי, היום זה לא יקרה לי. אין תפקיד ששווה את זה. עובדה שהייתי במה שחשבתי שהוא החלום שלי, והוא היה הסיוט שלי. זה היה מבחן אמון שלי מול המקצוע, ובסוף הצלחתי להתגבר על הסיטואציה. ידעתי שאם אצליח לחזור למקצוע אני לא אעבור דברים כאלה, אני לא אתן לזה לקרות. באותה דקה שבה זה קרה הייתי צריכה לעצור את ההצגה. אבל זאת הייתה תקופה אחרת. עכשיו הזמנים משתנים. זה כבר לא הקאמרי של אז ועוזריהם.
פמיניזם
מתי נולדתי כפמיניסטית? הייתי ילדה שקוראת חדשות ופעם אכלתי ארוחת ערב אצל ילד מהכיתה, זה היה בערך בכיתה ד', והיה עניין עזה ויריחו תחילה, אוסלו א'. הארץ רעשה וגעשה וההורים דיברו ביניהם ואני הערתי הערה על המשמעות של הנסיגה מעזה ויריחו. הסתכל עליי אב המשפחה ואמר, "נלי, שלא יגידו עלייך שאת אישה דעתנית". הייתי בשוק, גם כי הייתי רגילה שמבוגרים מתרשמים מזה שידעתי למשל מי זה השליח למזרח התיכון, ואז הקונוטציה שהאבא הזה הביא לי זה שאישה עם דעה יכולה להיות דבר רע. שם נולדה כל התודעה שלי. התעקשתי. הלכתי לחוג כושר קרבי, רציתי להיות חלק אפילו שאף פעם לא הצלחתי לעבור את הקיר והמדריך היה צריך לעזור לי. שנאתי את ההפרדה המגדרית הזאת.
מתי אני לא נאבקת? אין לי מצב כזה. אנחנו נוסעים בפברואר לתאילנד ואני לא יודעת מה אני אעשה שם (מחייכת). אני נוסעת עם שני אנשים שלא מדברים. הבן שלי עוד קטן ובעלי לא מדבר (צוחקת). זה נורא, כי זה זמן לחשוב ומחשבות עם עצמי הן מחשבות קשות. החיים, המוות, מספיק לקרוא את העיתון ולדעת כמה החיים עצובים, לחבק את הבן שלי ולחשוב שיום אחד הוא יצעק, "אמא, צאי מפה!" לאנשים זה הזוי שאני חיית אקטואליה, אבל אני חיית אקטואליה. אני חושבת שמשעמם להיות אדיש, ואני אדם מאושר, טפו־טפו־טפו.
חוצפנית בנימוס
תמיד היה לי מה להגיד, רק שהיום הדברים שאני אומרת או כותבת מקבלים יותר תהודה. בצבא היינו פעם באלי סיני, בצפון הרצועה, והגיעו לשם הרמטכ"ל דאז בוגי יעלון, וכל מיני קודקודים, אלעזר שטרן שהיה ראש אכ"א, אנשים שהיום מואשמים בפרשות שחיתות, לא נזכיר שמות, וגם רוני דניאל. הרמטכ"ל דיבר איתנו ובעיקר נאם, ואז שאל אם יש לנו שאלות אליו. איש לא מצביע, אבל רב־טוראי נלי תגר לא תפספס הזדמנות לדבר עם הרמטכ"ל: "המפקד, קודם כל אתה הרבה יותר גבוה במציאות". כזאת אני, מקלילה. באותה תקופה הייתה הטבה לחיילים של קורס פסיכומטרי ב־500 שקלים, ובדיוק באותו יום הודיעו לנו שהיא בוטלה. אז אמרתי לו, "אתה מדבר על כמה חשובים החיילים, והם לא יכולים ליהנות מההטבה הזאת. איך זה עולה בקנה אחד?" ואכן הייתה מבוכה גדולה מאוד אצל הקודקודים, ואחרי האינסידנט הזה קיבלתי לא מעט הצעות עבודה, להיות העוזרת האישית של כל מיני מפקדים, מח"ט צפונית, מח"ט דרומית. הייתי יכולה היום להיות מנהלת לשכה של מישהו (צוחקת).
זה הכוח־על שלי, להיות חוצפנית בנימוס. בדיוק כמו נטלי, הדמות שלי ב'אחיות המוצלחות שלי'. כל דבר שקורה לה קורה לי, או לפני או אחרי. ויש לה חוצפה לומר הרבה דברים, בדרך שלא נשמעת לאנשים כחוצפה. קשה לי להגיד משהו בלי להקליל, אבל לפעמים אי אפשר, ואולי זה משהו שנטלי מבינה בעונה הבאה (שתחזור ל־yes ב־17 בינואר). היא חוגגת 30 ומבינה שאוקיי, זה חמוד להיות קלולס כשאת בת 28 ואז בגיל 30 את נראית מפגרת כבר.
'אובוי' (שמשודרת בימים א'־ד', בערוץ הילדים, בפרטנר TV, סלקום tv וב־HOT ו־yes) זו התפוצצות קומית שלי מסוג אחר וגם התנסות בתפקיד של הרשע, בערוץ הילדים. הרע הזה הוא קפיטליסט, הוא אגואיסט, הוא לא סולידרי וזה מעניין להבין את ההבדל בין להיות ילד ללהיות מבוגר. האם בתור מבוגרת אני אמורה להיפרד מערכים שגדלתי עליהם כמו סולידריות? וזה מה שקורה לרוב האנשים, הם אומרים, 'אני סבבה, מה אכפת לי כל השאר'. אבל אני שמחה להיות בדור שלקח חלק במחאה החברתית, דור אקטיבי. אני גאה בדבר הזה.
אמא
הייתי פעם בטיפול פסיכולוגי זוגי עם אמא שלי. אני יזמתי והיא זרמה. הייתה תקופה שהיחסים שלנו הגיעו למקום קשה, והעמדתי את זה בתור סוג של אולטימטום. עלו שם הרבה דברים מהעבר וזה נתן לי המון. הבנתי שההורה שלך הוא לא כל יכול, למדתי להיות בחמלה. את לא יכולה לכעוס על אדם שנשאר לבד עם שלושה ילדים. היא עברה טלטלה, והבנתי שהיא בן אדם, ושגם היא הייתה ילדה, וגם היא ספגה דברים. ומה היא למדה עליי? שום דבר (נקרעת מצחוק). סתם. זאת מתנה מאוד גדולה שנתנו לי ולה. טוב, יכול להיות שהיא תגיד שזה היה בזבוז כסף נוראי (צוחקת).
פעם עשו עליי כתבה ל'אולפן שישי', ורצו לראיין גם את אמא שלי, והיא הייתה בשוק. למה עושים עלייך כתבה? מה את גל גדות? אז לפני הטיפול הייתי נורא נעלבת מזה, והיום אני מבינה שהיא אדם שחווה כל כך הרבה - וכשאתה מדחיק, אתה מדחיק גם רגשות שמחים, והיא התעסקה כל החיים להדחיק כאבים מאוד גדולים, התאלמנה בגיל צעיר ואיבדה פרטנר לחיים ועכשיו אני גם מצפה ממנה להיות שמחה ולהתרגש כמו נערה בצופים?
גם לה יש המון קשיים איתי, היא לא מבינה את כל הפומביות הזאת, את זה שאני משתפת וחושפת, "לא כולנו בחרנו בפרסום, נלי". היא ההפך הגמור ממני, לא משתפת ולא מספרת. יכול להיות שאם היא הייתה מתראיינת היא הייתה אומרת שהייתי בת מאתגרת לגדל אותה, דרשתי הרבה תשומת לב והיום אני יכולה להבין את זה. אני בן אדם שצריך תשומת לב. היום יש לי אותה, כי יש לי בן זוג וילד ומקצוע כזה, והיצר מסופק. אז אוקיי, אמא שלי לא ראתה את העונה השנייה של 'האחיות המוצלחות שלי', פעם זה נורא הפריע לי והיום פחות, שיחררתי את זה. למה רציתי שהיא תראה את זה? כדי שתגיד שאני מדהימה ונפלאה? אז אני צריכה להאמין שזה מה שהיא חושבת.
זה חלק מהתמודדות שלי, להבין שלא צריך לפעמים להגיד את המילים. להיות בביטחון שהיא אוהבת אותי וגאה בי גם אם היא פיזית לא מסוגלת להוציא את המילים האלה מהפה שלה. אני אדם שאומר את זה כל היום, ונוגע ומחבק וחם, והיא לא. היא יכולה להגיד, "את באובר־דראפט, אני לא רוצה שתהיי באובר־דראפט", וזה בשביל אמא שלי שלל כל המחמאות שאת יכולה לקבל. אז היא לא ראתה את העונה השנייה של 'האחיות', אוקיי. אני מקבלת את זה. אני אומרת לה שאני אוהבת אותה וגאה בה כל יום, בלי לצפות לתמורה. אני אומרת את זה לרשי כל יום בלי שהוא עונה.
איתן
הכרנו כשהייתי בבית ספר למשחק של יורם לוינשטיין, שזה מקום שנולדתי בו מחדש. עבדתי בתור פיה בימי הולדת לילדים, ואיתן היה האיש הטכני, ויום אחד פיזרתי עליו אבקת דמיון, הוא התאהב בי במבט ראשון ויצאנו. היה דייט ממש לא טוב, נרדמתי, ולא דיברנו אחר כך איזה חודש, ואז שוב נפגשנו במקרה והוא אמר, "בקשר לדייט שלנו, הייתי קצת שיכור וקצת אידיוט והייתי מעדיף לשכוח מכל הסיפור הזה". הייתי בטוחה שהוא יזמין אותי שוב לצאת והתאכזבתי. הלכתי הביתה זעופה, למה הוא לא הזמין אותי לצאת? ואז פשוט שלחתי לו הודעה: "יש לך הזדמנות לא להיות אידיוט היום בערב", יאדה־יאדה־יאדה, התחתנו. תמיד הייתי אמיצה בקטעים האלה.
רשי
מאוד חששתי מהאימהות בהתחלה. התחושה שאת מקבלת מהתרבות היא שהורים הם אנשים אומללים ומסכנים שלא ישנים לעולם, ומקריבים את הקריירה והריבועים בבטן למען יצור דוחה. היו לי סיוטים לפני שילדתי, חלומות שאני משאירה אותו על הספה והולכת. חלום שהוא נולד עם קארה שחור. מלא דברים מוזרים. קודם כל כשיצאתי מהלידה, אמרתי לעצמי, "אוקיי! לא מתתי! אני חיה" ואז נעמדתי על הרגליים, "או מיי גאד, אני הולכת!" ואז אמרו לי, "אין לך קרעים". או מאי גאד. ואז הוא ינק והצליח, אז כנראה שאני האמא הכי טובה בכדור הארץ (מחייכת).
פחדתי שאמות בלידה. חד־משמעית. למה לא בעצם? למה לא להיות עכשיו הבן אדם הזה שמת בלידה? המוות הוא בדיאלוג יום־יומי איתי. הוא גרופי שלי. כאמא היום אני כל הזמן בשיחה עם המקום של המוות. כשילדתי הרגשתי שזה כל כך שברירי, שזה יכול להילקח ממני בשנייה. יש לי מודעות גדולה לחיים. וזה שאני יכולה להילקח מהם? גם זה עובר בראש, ועצם המחשבה על המוות נותנת דרייב גדול לחיים, להספיק, לשמוח, להיות בפרופורציה. אני יודעת מה חשוב. חשבתי שהאימהות תהיה לי קשה ועצובה, ולא רק שהיא שימחה אותי, היא נתנה לי המון מזל והמון אומץ. בחיים לא הייתי עושה מופע משלי אם לא הייתי יולדת. אני כל הזמן אומרת לעצמי, "אוקיי, ילדת, אז מה יכול להיות יותר מפחיד?"
העתיד
בדצמבר לפני שנה קיבלתי טלפון מזאפה, הם אמרו, "שמעי, אנחנו עושים משהו ליום האישה, בא לך להצטרף?" לא היה לי כלום, אפילו לא רעיון. ישר אמרתי כן. קבעתי תאריך, ה־10 במרץ. וב־10 במרץ עליתי עם מופע סטנד־אפ של שעה, והיום כבר יש לי הופעה שהיא עדיין בהרצה אבל זה קורה, וזה פתח לי את התיאבון ליצור ולפגוש את הקהל שלי. אני מאוד שמחה בחלקי, ומקווה לעשות עוד תפקידים ודמויות שיהיה כיף לספר את הסיפור שלהם, ולא לאבד את הלהט וההתלהבות מהעבודה ומהחיים שלי. על מה אני חולמת? להמשיך לאתגר את עצמי בדברים ובז'אנרים שאני לא רגילה, ולהמשיך להיות חוצפנית בנימוס ולא לפחד אף פעם.
