על אהבה, אוכל ובגידות

לפני חמש שנים תקף משבר גיל ה־40 את המטפל הזוגי והפסיכולוג החיפאי דני הוק־סגל. "הבנתי שלהיות רק פסיכולוג, זה לא בריא", הוא מספר. "גיליתי שיש צדדים רבים באישיות שלי, שפשוט לא באים לידי ביטוי. הגעתי להבנה שהחיים חד־פעמיים, קצרים מדי, ושאני רוצה לעשות עוד מלא דברים. בעיקר היה חסר לי הפן הפרודוקטיבי".

כלומר?

"קצת להזיע. בישיבה בקליניקה יש המון בדידות. אני אוהב אקשן, וזה לא בא לידי ביטוי בחיים שלי באותם ימים של המשבר. להיות פסיכולוג זה מקצוע תובעני, ואתה מתעסק כל היום בעצב ובחולי, בדיכאון ובגעגועים, ועם כמה שזה מרגש ונוגע, היו חסרות לי הנאות, שמחות וקצת תשוקה".

איך בא לידי ביטוי המשבר?

"התחלתי לשים לב שיש יותר מדי ימים שאני לא מחייך ולא מעניין לי מספיק. הרגשתי מדוכא, חסום, מתבזבז".

לפני שנתיים, בניסיון להיחלץ מהמשבר שפקד אותו, הוק־סגל רכש חצי מהבעלות על המסעדה "וניה ביסטרו", השוכנת בעיר התחתית של חיפה. "הבנתי שמסעדה היא מארג שמחזיק בתוכו הרבה דברים שאני אוהב: אני סקרן, אוהב אוכל, אוהב מוזיקה, מאמין באווירה ובאירוח, ומעל לכל אני אדם חם".

אתה משמש במסעדה פסיכולוג של הלקוחות?

הוק־סגל פורץ בצחוק. "הרבה לקוחות אומרים לי תוך כדי שיחה, רגע אתה מנתח אותי? אז כנראה שהתשובה היא כן".

אז כפסיכולוג, איך אתה מאבחן ומנתח את עולם המסעדנות הישראלית?

"אימפולסיבי ולחוץ. חסרים בו מסורת ודבקות בעקרונות. זה לא ענף קל, ויש בו הרבה אתגרים, והמסעדנים נשברים מהר מדי מכל מיני רוחות. הרבה שפים ישראלים סובלים מהרס עצמי, זה בגלל שעולם המסעדנות בישראל קדחתני ואחוז תזזית. בכלל, כל התרבות אצלנו היא חרדתית, אינסטנט, מהירה מאוד. השפים מרגישים כל הזמן צורך להוכיח את עצמם, והכל נעשה מהר מדי ובלי תכנון".

אז מה תמליץ לשפים לעשות?

"השפים בארץ צריכים להקשיב לבטן שלהם, לשאול את עצמם מה נכון עבורם וללכת עם זה. הם גם חייבים להתחיל לאהוב את עצמם".

זוג שפתח את היחסים בגיל 66

הוק־סגל ("הוק זה שם המשפחה של אמא שלי, אבא שלה הוא ההוק האחרון שנותר אחרי השואה אז החלטתי לשאת את השם עוד דור"), נשוי לרופאה כירורגית ואב לשני ילדים. אחרי הצבא, בעוד חבריו בילו במזרח הרחוק ובדרום אמריקה, סגל־הוק העדיף לנסוע לצרפת ושם גילה את קסמי הגסטרונומיה, אבל הבין שהוא צריך מקצוע לחיים, נסע ללמוד פסיכולוגיה בבודפשט, ועם שובו פתח קליניקה בכרמל. בין הלקוחות שלו אפשר למצוא לאחרונה זוגות המנהלים יחסים פתוחים. "הפוליאמוריה היא דבר מרתק. יש שינוי הולך וזוחל ויציאה מהתפיסות האורתודוקסיות. לאור אחוזי הגירושים הגבוהים, צריך למצוא עוד דרכים לחיות יחד, והן קיימות ואפשריות. ולמה לא?" הוא אומר, וממהר לספר לי על מקרים מהקליניקה.

"אחד הטיפולים המרתקים שלי היה עם זוג שפתח את היחסים בגיל 66. זה היה מדהים, מרגש וקורע לב, היה שם רצון לריגוש של אהבה, יחסים וקרבה. ברגע שמבינים שקנאה היא מכסה לכל מיני דברים אחרים ושהיא מייצגת הרבה פחד והופכת אותנו לרכושנים, משהו משתחרר".

למה הטרנד של ריבוי האהבות מרים ראש דווקא עכשיו?

"בגלל שאנו חיים בעידן של שפע ושל אינסטנט ושל המון אתרי היכרויות. אבל יש לזה גם צדדים שאני לא אוהב, שבני האדם הופכים לחמדנים ומתבהמים, ורוצים בכוח עוד ועוד. בגידה זה נושא טעון, כשבגידה מתרחשת כשטוב לך בזוגיות, זה גרידי ואני לא אוהב את זה. כשבגידה מתרחשת כשלא טוב לך, אני לגמרי מבין את זה".

מבין?

"כן, ראיתי הרבה אומללות של יחסים בחיים שלי".

לטענת הוק־סגל, אנשים המקיימים זוגיות פתוחה, נתקלים ב"בעיה מאוד חזקה של שלילה חברתית וממסדית. אין הרבה מטפלים שישמחו לטפל בזוג, שיבוא ויגיד: 'אנחנו נשואים מונוגמיים, ומעכשיו אנחנו רוצים לדבר על איך אנחנו פותחים את הנישואים, ומקיימים חיים של פוליאמוריה'".

למה זה מבהיל אותנו? מהרבה סיבות, ובראש ובראשונה בגלל ערעור הסדר הקיים, ועדיין, אומר הוק־סגל, "כמטפל אתה לא יכול להיות מנותק מהצרכים של המטופלים שלך ולשבת מולם עם תפיסת עולם שרק מונוגמיה קיימת ואין בלתה. אתה חייב להיות יותר פתוח וטולרנטי. אני למשל לא הייתי מטפל במה שלא הייתי מאמין בו, ואני מאוד גאה ביכולת שלי לטפל בעדינות בצרכים הללו של המטופלים שלי, כי הם צרכים מורכבים שלא קל להתמודד איתם".

תסביר מדוע.

"כי אני מערער על הסדר הקיים ואני בעצם עוזר לאנשים לחתום על חוזה חדש בחיים שלהם, עוזר להם למצוא דרך לחיות מחדש ביחד — בלי להיפרד".

וצריך למצוא דרך לחיות מחדש?

"בהחלט. מי שזקוק לזה, צריך למצוא לו את הדרך ולתת לו את התחושה שזו לא בושה. שזה בסדר ולגיטימי".

הוק־סגל סבור עוד שאנחנו חייבים לצאת מהבינאריות הזאת של נשואים או גרושים, מונוגמיה או שום דבר. "אפשר לחיות אחרת. זה לא סידור קל, אבל כשזה מצליח, זה עובד. אני פוגש מטופלים ואנשים שחיים ככה, והם מאושרים שהתסכול והתקיעות ותחושת ההחמצה יצאו מהחיים שלהם. הם חיים עכשיו לפי הדחפים והתשוקות שלהם".

לא אוהב את המסעדות בת"א

לאחרונה סגל־הוק צירף כשותף במסעדת "וניה ביסטרו" שלו את השף המוכשר מיכאל גרטופסקי, בוגר ה"סושיאל קלאב" ו"צ'יקטי" התל־אביביות, שמנהיג בשנים האחרונות את "מיכאל", ביסטרו במושב לימן בגליל. "מיכאל הוא פיגורה עם פאשן וחיפה מסקרנת אותו", אומר הפסיכולוג. "התפריט שהוא יצר הולך להיות מגוון, עונתי, ים־תיכוני. לצד דגש על מנות ראשונות וביניים, כמו כבד קצוץ, קרפצ'יו דג וסביצ'ות, תהיה גם אטרקציה חדשה: מחבתות ענק כבדות, עם פאייה ותבשילים".

קורה משהו בחיפה מבחינה קולינרית.

"אני נוסע הרבה לחו"ל ושמח לחזור לחיפה — זוהי עיר דינמית שפויה וסובלנית. לאחרונה קורה בה משהו טוב. פעם היו בה שלושה פאבים מיתולוגיים וזהו. העירייה השקיעה הרבה כסף והרימה את העיר התחתית. חיפה מצליחה עכשיו להיות אבן שואבת, משהו שהיא כשלה בו כל השנים".

לעומת זאת, להוק־סגל יש ביקורת קשה על הקולינריה התל־אביבית. "לצערי הרב במסעדות בתל־אביב יש יותר מדי דגש אסתטי על חשבון איכות. מעמיסים במנות יותר מדי מרכיבים ולקחו את עניין הקישוט והקומפוזיציה רחוק מדי. בעיניי זה מפספס את הפואנטה: אתה צריך להישאר בסוף הארוחה עם טעם, שיישאר משהו ללכת איתו הביתה. שמשהו ייצרב, שיהיה לי ייצוג מנטלי של הארוחה, ובתל־אביב זה חסר לי. וגם המחירים גבוהים מדי".

ואיפה בכל זאת אתה אוהב לאכול בתל־אביב?

"האמת היא שבתל־אביב יש מעט מאוד מסעדות שאני אוהב לאכול בהן. אני מוצא את עצמי בסוף יושב ב'מונקה', 'מקונג', 'שישקו' ו'סנטה קתרינה'. אלה מקומות שידידותי ונעים לי בהם. אני לא אומר שהמסעדות בחיפה יותר טובות מאלה בתל־אביב, אבל הן כיפיות, האווירה טובה והיחס ללקוח נהדר. ישבתי לאחרונה במסעדה יוקרה מפוארת בתל־אביב, ופתאום נפלה לבנה שחורה מהקיר, והתרסקה על צלחת בשולחן שבו ישבתי. כל המסעדה הייתה בהלם. השף המפורסם בעל המסעדה, דבר ראשון הביא את האייפון וצילם את הקיר, את הצלחת ואת הנזק שנגרם. הוא אפילו לא שאל מה איתי ולא הציע להחליף את הדרינקים. זה היה מבאס. רק סועד אנגלי שישב מאחוריי התעניין בשלומי. במסעדה שלי אין פלצנות והתנשאות על הלקוח", הוא אומר, ומוסיף: "טוב, אני רגיש לדברים האלה. אל תשכח שאני מטפל רגשי. היום חלקנו נבלעים בתוך התרבות הטכנולוגית המזעזעת ומתקשים לנהל קשר, וגם ניהול מסעדה זה קשר".