"את החיבוק האחרון אף פעם לא זוכרים", כותבת עדי שורק בספרה "נתן". החיבוק ניתן בשדה התעופה ומשם החיים נפרדים ומתפצלים, ואולי אפילו מתחילים מחדש.

החיים החדשים של נתן לא נושאים בחובם הבטחה גדולה. הזמן הוא סוף שנות ה־80 ונתן, מומחה לאנרגיה סולארית שנכשל בעסקיו, עוזב את ביתו ומשפחתו ונוסע לניו־יורק כדי לנסות את מזלו מחדש. הוא מתרסק על ספה של חבר ותיק וחמוש במכתב המלצה של חבר אחר, האחרון שעוד נשאר לו בארץ - יוצא לדרך.

זוהי מסגרת הסיפור, אבל מלבד הרקע הבנאלי למדי הזה - הוא יחיד ומיוחד באמת. זה מתחיל בשפה המיוחדת של שורק, עברית שתמיד מרחף מעליה איזה צל של ארכאיות עתיקה, מושלם לסיפור עקירה ונדודים, כאילו ניו־יורק היא איזו עיירה שלום־עליכמית, שצריך להתחנף בה אל הפריץ.

ואז מסדרים לנתן ראיון עבודה עם הפריץ, כלומר איל הון נערץ כלשהו, ועד שזה יקרה הוא משוטט ברחובות העיר הגדולה, כאילו הולך לאיבוד בכוונה. המבט של שורק מוצא פיוט בכל דבר - מפועלי העירייה הקמים מוקדם בבוקר למלאכתם, דרך המשוגע התורן שנושא נאום על סנאים שטניים ועד להמוני התיירים הגודשים את מדרגות מוזיאון המטרופולין, שנתן משתלב ביניהם בשמחה, מחשבותיו נודדות אנה ואנה כשהוא שואף לקרבו את המקום ואת הזמן.

בשעה שנתן מאבד את דרכו בניו־יורק, מחפש ספסלים שאפשר לנמנם עליהם וחנויות שניתן לשוטט בתוכן בלי לעורר יותר מדי חשד - אשתו רינה ובתו רותי נשארות בארץ, מנסות להתמודד עם מה שיש, מוציאות מהארון סרוויס משפחתי יקר, שאין כמעט מה להניח עליו. השפה של שורק מתגבהת ומתמרקת לכבודן, מגלה בחלל ישויות לשוניות ונוכחויות מזהירות, המלוות אותנו באשר נלך וצובעות את עולמנו בגוונים של בדידות.

זו עברית שיודעת לעשות כבוד למה שהיה כאן לפניה ויוצרת ספרות חדשה ומרהיבה, פורצת דרך, המוזרקת באור גדול היישר אל התודעה, שנפתחת לקראתה בהתפעמות. כמה טוב שיש לנו כאן כותבת כזו, וכמה חשוב. העברית עצמה, וגם אנחנו, דובריה, זקוקים לה כל כך.

• נתן / עדי שורק, כתר, 192 עמ'