ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    בנצי ושלומית בכר ביום נישואיהם. "התמונות שלך, שלנו, עדיין עושות לי בום חזק בבטן"
    7 ימים • 04.12.2018
    מכתבים לשמיים
    22 שנה חלפו מאז הלילה שבו נפל בעלה, סא"ל בנצי בכר ז"ל, עם שני חבריו למסוק אל מותם במצולות. כל אותן השנים אלמנתו, שלומית בכר, מעולם לא הפסיקה לדבר איתו. במחשבות, ביומן, ועכשיו גם בספר ובהצגה. במכתבים שמתפרסמים כאן לראשונה מספרת שלומית לאהובה שלא שב על החודשים המסויטים של החיפושים אחר גופתו, על גידולם של שני ילדיהם הקטנים בצל אובדנו, ועל חייה החדשים. מילים שמבקשות - ומצליחות - לגעת
    שלומית בכר

    בנצי שלי,

     

    כותבת לך כשמול עיניי מונח עכשיו עיתון מלפני 22 שנה, מאוקטובר '96, חודש אחרי התאונה שבה אבדת לי לנצח, רק שאז עוד קיוויתי שבכל זאת תשוב אליי. הנה אתה עומד על יד הדגם למסוק העטלף החדש, וחיוך על פניך. הנה אנחנו בחתונה שלנו. הכל כל כך רחוק, אבל התמונות האלה שלך, שלנו, עדיין עושות לי בום חזק בבטן.

     

    והנה אני כאן, אישה בת 55, מביטה על האישה הצעירה שהייתי אז, באותו עיתון, באותו מוסף, בת 34 בסך הכל. אלמנה צעירה, שבטוחה שהיא ממש מבוגרת (אני זוכרת שאפילו אמרתי אז לכולם, איזה מזל שזה קרה בגילי ולא בשנות ה־20 שלי, צעירה תמימה שכמוני).

     

    עכשיו, כמו אז, המחשבה הראשונית שלי היא מה היית אומר כשהייתי מספרת לך שאני הולכת לדבר עליך בעיתון. אתה הרי יודע שאצלי הכל בחוץ, לטוב ולרע. הצחוק, הכאב, הכעס, השמחה. ואני הרי יודעת שאתה אדם סופר־מופנם וביקורתי עד כאב. אז מה היית אומר? על הכתבה ההיא, אני משערת, היית מציע לי לוותר. גם בגלל חיבתך לפרטיות, אבל גם בגלל שהיית חרד לי. חושש שאני לא מודעת למידת החשיפה האישית שתידרש ממני, ויותר מזה - שאני לא מודעת לכך שבעצם אני במצב של שוק נוראי. ובאיזשהו מקום, כאמור, גם מאוד תמימה.

     

     

    לגבי מידת החשיפה, היית צודק. לא אשכח איך יומיים לפני שהתפרסמה הכתבה ההיא עלינו הלכתי לקניות בסופר של רמת ישי, ורגע לפני התשלום בקופה ראיתי בסטנד של העיתונים את שנינו מתנוססים על העמוד הראשון לצד כותרת המבשרת על הראיון איתי. עד אותו רגע הייתי מוגנת בבסיס חיל האוויר שבו גרנו, ופתאום לסיפור על תאונת המסוק ליד נהריה שכולם שמעו בחדשות נהיו פנים. והפנים האלה היו שלי. הפרסום ההוא נחת עליי אז כשלא באמת הייתי מוכנה לו. אינסוף אנשים ניגשו אליי, הרעיפו חום ואהבה וחיבוקים מהולים במבוכה והשתתפות כנה בצער, ולפעמים גם קורט התעניינות מציצנית (מובנת) - תמהיל ישראלי מוכר וידוע.

     

    היום, כשאני שוב ניצבת בפני החלטה אם לספר עליך ועליי או לא, אני כבר מודעת מאוד לרמת החשיפה ולמחירה. בתוכי משתוללים פחדים, מחשבות וחששות. אבל משהו בי, בנצי, חייב לצאת החוצה. כל כך הרבה שנים ביליתי בחיפושים. כל כך הרבה זמן חיפשתי בחוץ אחר תשובות, אחר מקום להתבטא. התנסיתי בעולמות שונים, ובסוף, כמו ב"קוסם מארץ עוץ", הבנתי שהתשובה כל הזמן הייתה פה, אצלי, בתוכי. מפה פרצו כל האור והיצירה של השנה האחרונה ואני רוצה להראות אותם, לשתף בהם. האם אתה מבין אותי, יקירי? האם אתה מקבל?

    סא"ל בנצי בכר ז"ל ליד מסוק העטלף
    סא"ל בנצי בכר ז"ל ליד מסוק העטלף

     

    ***

     

    יקירי,

     

     

    תמיד היית אומר לי "אל תעשי מכל דבר סרט" (חמוד צבאי ומעשי היית), אבל שבועיים לפני התאונה דמיינתי איך הילדים ואני מכינים לך סרט הפתעה לכבוד התפקיד הבא שלך שקיווינו לו. בסצנת הסיום שראיתי בדמיוני ישבנו הילדים ואני על המדרגות מחוץ לבית ונופפנו לך לשלום. ואז המצלמה הייתה סוגרת קלוז־אפ עליי, ואני הייתי אומרת: "מזל שיש אחד נורמלי במשפחה".

     

    כמה מעט ידעתי.

     

    אכן ישבתי על המדרגות, אבל הייתי לבד. השעה הייתה 22:00 בלילה, כשרני (רני פלק, מפקד הבסיס) יצא מהבית שלנו, והתחלתי להבין שאני בחתיכת סרט. אבל איזה סרט! סרט אימה. בארץ המשוגעת הזאת הרי כולנו מדמיינים מתישהו את רגע ה־הודעה, ואת מה שיקרה אחריה. אבל באף תסריט שדמיינתי מעולם לא העליתי בדעתי שאחרי שיבשרו לי את הבשורה הנוראה מכל ניכנס לארבעה חודשים מטורפים של חיפושים אחריך. את שחק (סרן שחק סלע ז"ל) שהיה איתך על המסוק מצאו כבר בערב הראשון, אבל אתה וערן (סגן ערן גרביה ז"ל, שגופתו לא נמצאה עד היום) הוכרזתם נעדרים. בשעות הראשונות אחרי האסון התגלית אליי, זוכר? אמרת לי "את יכולה לעשות זאת ילדה, אל תדאגי, אני כאן". אין לך מושג כמה המשפט הזה עזר לי להחזיק מעמד בחודשים הראשונים בלעדיך.

     

    ***

     

     

     

    נצי בכר עם שני ילדיו
    נצי בכר עם שני ילדיו

     

    בנצ יקירי, אישי

     

    זה המכתב הכי קשה בשבילי. הכי מפחיד.

     

    אין מילים בעברית לתאר את הזוועה שעברה דרכי בחודשי החיפושים אחריך. כל כך הרבה הושקע בחיפוש, השקעה כספית, מבצעית, אנושית. לאט־לאט הגיעו אליי כל מיני חפצים אישיים שלך, זה היה מרגש וחשוב, ומה שקיבלתי אז יקר לליבי עד היום. ועם זאת, ההתעסקות בעצמות ובשרידים הרגישה לי איכשהו לא מכבדת.

     

    אני אומרת את זה בזהירות גדולה, שהרי איך בכלל אפשר להגיד משהו בעניין, כשכל המערכת מגויסת להגשמת אחד הערכים הכי חשובים ובסיסיים של צה"ל, של המדינה: חיפושים והבאה לקבורה בכל מחיר.

     

     

    בשקט־בשקט, בלחש ממש, אני אומרת לעצמי, אבל למה? תנו לי לזכור את האיש השלם והגיבור שלי כמו שהוא. בלי לחרוש את קרקעית הים.

     

    אני כותבת את זה וכל גופי רועד. כי מדובר בטאבו כל כך מושרש פה. ערך שאין עליו עוררין. אנחנו מדינה יהודית, וזו מצוות יסוד. אני לגמרי מבינה את זה. לגמרי מבינה את החשיבות של קלוז'ר ושל מקום שאפשר יהיה ללכת אליו, לבכות, להתייחד. אבל לפעמים אני חושבת, אולי אנדרטה בתוך בית הקברות יכולה להספיק?

     

    חשבתי על זה ביתר שאת כשלילה אחד, כששהם היה בצבא, קיבלתי ממנו טלפון: "אמא, לוקחים אותנו לחפש שרידים של... (השם שמור במערכת)". מצאתי את עצמי באותו לילה תוהה האם זה נכון והגיוני ששהם, שאתה כבר נעלמת לו, אבל לצורך העניין גם כל חייל אחר, יישלח עם יחידתו לחטט בחולות ולחפש שרידים של טייס שהתרסק יום קודם לכן.

     

    הייתי רוצה לשמוע את דעתם של רבנים, קציני נפגעים, אנשי צבא ישראלים וזרים, נוצרים ובודהיסטים ואחרים על הנושא הזה, ולברר לעצמי מה דעתי שלי. אולי פעם אני אעשה על זה סרט. חיה בסרט, זוכר? אבל ברצינות, זו סוגיה שתוקה שצריך לאוורר, כי בלחש, רק בלחש, כמה וכמה מפקדים אמרו לי "לא הייתי רוצה שככה יאספו אותי".

     

     

    בנצי, לא יודעת מה אתה היית אומר על זה. ואולי היית אומר לי "למה, למה את צריכה להסתבך". אני בעצמי רועדת כשכותבת זאת, אבל זה הקול, הקול שלי.

     

    ***

     

    לומית והילדים שהם ובר בפורים מחכים לאבא שיחזור מעוד משימה
    לומית והילדים שהם ובר בפורים מחכים לאבא שיחזור מעוד משימה

     

    שלוש שנים אחרי התאונה שלך הייתי באי־קשר מוחלט עם עצמי, בנתק עם מרכזי הרגש.

     

    זה כמו זריקת הרדמה אצל רופא השיניים. אתה שומע שקודחים בך, רואה את המכשיר, אפילו חש שמישהו מתעסק לך בשן, אבל לא מרגיש כלום. ככה הייתי. לא בוכה, לא שמחה, מתפקדת (יחסית), מתנהלת, מטפלת בילדים - ולא מרגישה כמעט כלום.

     

     

    הייתי מוכנה לעשות כל דבר רק כדי להרגיש כבר משהו, ולא להיות כל כך רדומה.

     

    ברור לי שזו הייתה דרכה של הנפש להגן על עצמה. שהיא כבר לא יכלה יותר, ובחרה בבחירה ההישרדותית הזאת. אבל באיזשהו שלב פשוט כבר לא יכולתי יותר. הנפש שלי רצתה לחיות, לצעוק, להרגיש.

     

    ולא רק הנפש. אני רציתי לצעוק, אני רציתי להרגיש, אני רציתי לחיות.

     

    מי כמוך יודע שכשמאבדים קשר, חשוב שיהיו עליך מכשירי איתור, שתוכל לנצנץ, לסמן איפה אתה. חשוב שתישא על גופך כלים לשעת חירום - כדי שתוכל להיחלץ.

     

     

    עליי, למזלי, יש.

     

    בעומק 650 מטר אין לך סיכוי, לא משנה מה.

     

    ***

     

    בנצ יקירי,

     

     

    כמו שאתה מכיר אותנו, הילדים, אני, חזי וענת (אחיו של בנצי ואשתו) המשכנו לדבר איתך כאילו אתה נמצא איתנו כל הזמן. בדיעבד, מפליא אותי כמה הילדים היו קטנים - שהם היה בן שש ובר בת ארבע - ואיך הם לגמרי זרמו עם זה. כמה היית לגמרי נוכח בצחוקים, במריבות, וסתם ביום־יום, שזור בתוך השיחות.

     

    פעם ישבנו אצל אמא שלך במטבח, והתריס נסגר מעצמו. היא פתחה אותו, והוא שוב נסגר בטריקה, והיא שוב פתחה אותו. ואז שהם, שהיה כבר בן שמונה, אמר: "אבא, די כבר!". אמא שלך לא לגמרי הבינה, אבל שהם ואני התפוצצנו מצחוק.

     

    לומית והילדים שהם ובר. "הוא העריץ אותך והיא דומה לך"
    לומית והילדים שהם ובר. "הוא העריץ אותך והיא דומה לך"

     

    שהם דומה לי ביכולת הוורבלית, המוחצנות וההומור, והוא נחוש ודורש מעצמו כמוך. הוא העריץ אותך כמו שרק ילד בכור קטן מעריץ את אבא שלו.

     

    בר, אין לך מושג כמה היא דומה לך, חיצונית ופנימית, בלי שבכלל הכירה אותך.

     

    כמה כמה כמה אתה חסר! שום דבר לא מקהה את הכאב. אפילו עכשיו כשאני כותבת אני דומעת.

     

    כשהילדים היו קטנים "הקשר החסר" נכח בטקסי בית הספר, בימי ההולדת, בקשיים, בשמחות, בהצלחות. פעם הקראתי בטקס יום הזיכרון בהר הטייסים (כן, לתקופה מסוימת הפכתי "סלב שכול" כזאת) ואמרתי בקול צלול שאין, אין עיניים כמו של אבא ואמא שמצליבים מבט מבין, מסתכלים על הילד בלי מילים, במין מבט כזה של הורים. בלי העיניים החומות והחמות שלך נשאר לי רק המבט לתוך עצמי, וזה אולי מה שייצר את השיחות הכל כך ערות שלי איתך, עד שהפכת לקול קבוע ומיידי בתוך הראש שלי.

     

    בנצי בכר. "הפכת לקול קבוע ומיידי בתוך הראש שלי"
    בנצי בכר. "הפכת לקול קבוע ומיידי בתוך הראש שלי"

     

    אפרופו קולות, בנצ, אם מהכתבה של אז היית חושש, אז אמאל'ה, מה היית חושב על זה שכתבתי ספר והצגה? אני חשופה שם, כנה, מביטה, צוחקת, רוקדת על הבמה (היית מת מזה, בעצם אתה כבר), מבקרת, מבינה, אמפטית.

     

    נראה לי שהיום, כשיכולת להיות בן 58, היית מבין. היית מקבל ושמח בשבילי, אולי אפילו היית מופתע לטובה מכמות התגובות להצגה ומהעוצמה שלהן.

     

    או שלא? אולי היה לך ממש קשה עם זה? משהו בפנים אומר לי שדווקא הייתי מופתעת מכמה היית מפרגן.

     

    בתוך השתיקות שלך תמיד היה לי קל מאוד לזהות ביקורת.

     

    היום אני מבינה שבתוך השתיקות שלך אולי היה קשה לי לזהות דווקא את כמות האהבה וההערכה שהייתה לך אליי.

     

    ***

     

    18 שנה אני בזוגיות. בארבע השנים הראשונות הייתי בלי. לכאורה אלה רק מספרים, אבל כמה מקופל בתוכם. ארבע השנים לבד היו בדידות בלתי נתפסת בתוך ים של עצב. כשיוסי הופיע, נכנס פתאום אור בתוך החושך והחלל העצום.

     

    הרבה־הרבה שיחות דמיוניות היו לך ולי בנושא. בתחילת הקשר לא היה לי פשוט מולך, מול המשפחה והסביבה, ובעיקר מול עצמי. תמיד אומרים "הוא היה רוצה שתמשיכי לחיות, שתהיה לך אהבה" וכאלה. כשאני מדמיינת שיחה איתך על העניין, נראה לי שאתה עונה בחצי חיוך: "עזבי, בנושא הזה אני גבר, לא רוח. לא יכול לענות לך על זה".

    סא"ל בנצי בכר ז"ל
    סא"ל בנצי בכר ז"ל

     

    ***

     

    בנצ, הילדים ואני נסענו לקוסטה־ריקה בלי תאריך חזור! אתה ודאי תופס את הראש ואומר חצי ברצינות חצי בצחוק: "נו, מה עכשיו, מה עוללת?"

     

    תבין, הלכתי סביב עצמי ולא הגעתי לשום מקום. פול גז בניוטרל. הייתי חייבת משהו שונה, כדי להגיע למשהו חדש, מדויק יותר.

     

    המסע הזה היה מטורף, מאתגר, מופלא. חבל שאי־אפשר לשלוח לך וידיאו לאיפה שאתה נמצא. היית מתמוגג משלושתנו, רוקדים, צורחים בקולי־קולות שיר של ברונו מארס בזמן ששהם נוהג בדרך־לא־דרך, מנווט בתוך יער קסום שם (בעצם, רק אני שרתי בקולי־קולות, הילדים בעיקר חייכו חיוך טיפולי לאמא שלהם).

     

    בדיעבד אני מבינה שזה היה סוג של סגירה מולך. וגם סגירה של איזה פרק לילדים ולי. כשחזרנו, כל אחד מאיתנו התחיל פרק חדש בחייו. פרק של צמיחה.

     

    ***

     

    בנצי בכר עם בנו שֹהם כשהיה תינוק
    בנצי בכר עם בנו שֹהם כשהיה תינוק

     

    התשמע קולי רחוקי שלי? (פעם, לפני אסונות אחרים, זה היה גם המשפט שלי).

     

    אנחנו מתקדמים, אבל איכשהו חוזרים תמיד לאותו מקום, כל פעם באופן אחר. כך הקשר איתך, גם כשאינך.

     

    מעניין מה היית אומר על המדינה. מה היית חושב על ההישגים העצומים ועל שחיקת הערכים, הסיאוב, השחיתות, הגסות.

     

    מה היית אומר לשהם. "שוביק שוביק", היית קורא לו וחיוך מנצנץ בעיניך. הילד, שכבר מזמן אינו ילד יותר, חכם, מוצלח וחתיך, וכואב את היעדרך יום־יום.

     

    מה היית אומר לבר, שכולה הר של רגש ועור חשוף, ולא סתם היא לומדת עבודה סוציאלית. לאט־לאט ובזהירות היא פתחה את החלל שיצר ה"אין אבא". "יפיופה", קראת לה, וצדקת. יפה כזאת ותמירה מבפנים ומבחוץ.

     

    ולחזי, אחיך, מה היית אומר? הוא סוחב את המשא הכבד, קודם את מותו של אביך בתאונת הדרכים הארורה, ואחר כך את מותך שלך.

     

    ולאמא שלך, שבכייה לא פוסק כבר 22 שנה, מה תאמר?

     

    ולי? טוב, אנחנו שנינו לא מפסיקים לדבר. לפעמים אני מחייכת לעצמי וחושבת שאנחנו מדברים אפילו יותר ממה שדיברנו כשעוד היית.

     

    צלילה חוזרת | אמירה לם

     

    לפני 22 שנה נספה הטייס סא"ל בנציון (בנצי) בכר ז"ל בתאונת מסוק מול חופי נהריה. במהלך אימון לילי משותף עם ספינות טילים של חיל הים המסוק צלל אל המצולות. בתאונה נספו גם טייס המשנה סרן שחק סלע ז"ל, וקצין חיל הים, סרן ערן גרביה ז"ל. גופתו של סרן שחק נמצאה ביום האסון. גופתו של סא"ל בכר נמצאה רק אחרי ארבעה חודשים. גופתו של סרן גרביה לא נמצאה עד היום.

    בכר, בן 63 במותו, שזכה בצל"ש במלחמת שלום הגליל, הותיר אחריו אישה, שלומית, ושני ילדים קטנים.

    בימים אלו יוצאת שלומית (55) בהצגה שכולה דיאלוגים בינה לבין בעלה המת. "מצד אחד יש את החיים", היא אומרת, "ומהצד השני יש את המשקולת הזו שתלויה בקצה הלב, ותחושת החמצה שלא מרפה".

    היא נולדה בארצות־הברית וגדלה בקיבוץ אורים. את בנצי הכירה כשהייתה בשנת שירות בקומונה של הנוער העובד בחולון. הוא היה אז בקורס טיס. שש שנים אחר כך התחתנו, והתחילו לנדוד בין הבסיסים של חיל האוויר. בשנה בה התרסק אל מותו גרו בחצרים. הוא היה אז מפקד טייסת "דולפין".

    "לקח לי זמן להפנים שהמצב חמור", היא מספרת. "הם צללו לעומק 056 מטר, והתחיל מסע חיפושים מטורף. הביאו צוללות ואביזרי חיפוש, ובסוף מצאו פיסה של משהו ושלחו לזיהוי באנגליה, ואחרי ארבעה חודשים התברר שזה בנצי. עד כדי כך הגופה הושחתה".

     

    שלומית בכר היום. "הבנתי שאני צריכה לגעת בחלום"
    שלומית בכר היום. "הבנתי שאני צריכה לגעת בחלום"

     

    מהדברים שאת כותבת, נראה שגם החיפושים עצמם היו טראומטיים.

     

    "לקח לי שנים להבין שהחיפושים זה פצע שלא טופל. העיסוק בחלקי גוף, בחלקי סרבל, בשעון, דברים שנאספו אט־אט מקרקעית הים, זה לא משהו פשוט להתמודד איתו. לקח לי זמן לגעת בזה. היו ההתמודדויות של היום־יום. בהתחלה, כמו הרבה אלמנות של טייסים הייתי צריכה לעזוב את הבסיס. אני זוכרת שהיה טקס של החלפת פיקוד ברמת דוד בבריכה. עמדתי מחוץ לגדר והבטתי פנימה על החברים במדים הכחולים, והרגשתי שאני כבר לא שייכת לשם. בגיל 43 הייתי צריכה להתחיל חיים חדשים. כעבור ארבע שנים הכרתי את בן זוגי והתחילה איזו רגיעה".

     

    איך התחלת לכתוב?

     

    "הייתי בטיול עם חברות, וכל אחת סיפרה מה החלום שלה. עפו שם הרבה חלומות יפים באוויר, וכשהגיעו אליי לא היה לי מה לומר. הבנתי שאני צריכה לגעת בחלום. ראיתי דברים שכתבתי לבנצי בשנים האחרונות ואמרתי, יש כאן בסיס. הוצאתי ספר שיחות שלי עם בנצי - 'הולכת ישר בספירלה', קראתי לו".

     

    ואיך הספר הפך להצגה?

     

    "עשיתי לספר פרזנטציה בסטודיו שבו התאמנתי, והייתה שם מישהי מעולם התיאטרון שאמרה לי, יש לך כאן הצגה, קחי במאי ותעשי הצגה. לפני שנה השקתי את הספר וההצגה "הולכת ישר בספירלה" מול 021 חברים, ומאז כבר יותר מאלף איש ראו את ההצגה. ב־81 בדצמבר אני מעלה אותה בבית ציוני אמריקה בתל־אביב. הסיפור של ההצגה מורכב משלושה מעגלים: הראשון, השכול וכל מה שמשתמע ממנו. השני, החיפוש אחר הדרך שלי. למדתי תקשורת שיווקית והנחיית קבוצות, ותמיד לפני ההמראה שלי לכאורה עזבתי. המעגל השלישי הוא היציאה לאור. אני אדם מוחצן, שמח וחזק, אבל יש בי משהו שתמיד מחפש אישורים, ויכול להיות שהמוות של בנצי הקצין את זה. א"ד גורדון כתב פעם לברנר שכאשר החיים סוגרים עליך בא מלאך, עומד ומכה על ראשך וקורא לך 'גדל!'. וזה קרה לי, גדלתי".

     


    פרסום ראשון: 04.12.18 , 22:15