בוקר אחד, כשלושה שבועות אחרי הפגישה הראשונה שלנו, לנה דנהאם שלחה לי עשרה מסרונים בבת אחת. היא הייתה מאושפזת בבית חולים, החלימה מניתוח להסרת השחלה הימנית שלה, "שהייתה מלאה ברקמה צלקתית, צמודה למעי ולחצה לי על קצות עצבים, מה שהקשה עליי ללכת/להשתין/לפתות גברים", כפי שהסבירה מאוחר יותר. היא שלחה לי תמונה שלה ממיטת בית החולים, כשצמיד אדום עם הכיתוב "בלי תרופות הרגעה" משתלשל מפרק כף היד שלה, ותחתוני רשת רפואיים מבצבצים מתחת לכותונת בית החולים.
היא שלחה לי תמונות נוספות, כולן עם כיתובים קצרים. היו שם פורטרטים מרשימים של הוריה, זוג האמנים לורי סימונס וקרול דנהאם, שלא עזבו את מיטת חולייה, ונראו מוטרדים מעט ממצלמת הטלפון שנתקעת להם בפנים. היו שם גם תמונות של אחיות, רופאים ומנתחים. קלוז־אפ של הערווה שלה, שמציג קעקועים ושיער, כמו גם צילום המקום שבו סימן הרופא בדיו כחולה את אזור החתך. "אני כמו וירג'יניה וולף שכותבת מכתבים, אבל אני עושה את זה עם אימוג'י בלבד, ונדמה שלאף אחד לא אכפת", הסבירה.
במשך ימים ושבועות היא המשיכה לשלוח לי עוד ועוד מסרונים. היא שלחה טקסטים להשלמת שיחות שכבר ניהלנו, כמו גם טקסטים שענו על שאלות שהיא חשבה שאני בוודאי אשאל אותה בפעם הבאה. היא הביעה אכזבה מהביקורות השליליות על "קמפינג", הסדרה שכתבה יחד עם שותפתה לכתיבת "בנות", ג'ני קונר, אבל סירבה להניח להן לדכא אותה. לפעמים היא חלקה זיכרונות שקשורים לאקס שלה, המוזיקאי ג'ק אנטונוף. פעם היא שלחה פרטים על שיירי השחלה שלה, אותה תיארה כגרגיר שעועית, או צדפה מטוגנת. היא שלחה גם צילום מסך של שיחת מוטיבציה שניהלה עם חברתה, ליידי גאגא. היה גם צילום של מתנה שקנתה למנתח שלה (קופסת כסף לכרטיסי ביקור ועליה הכיתוב "מלך ההורמונים"), ומסרון שאמר "נוחו בשלום פאריאנה" (והתייחס לפרידה של פיט דיווידסון ואריאנה גראנדה), וכל זאת תוך שהיא מצהירה שהיא לא משתמשת במשככי כאבים: "זה הכל טבעי, בייבי!".
בהתחלה הייתי די המומה, אבל עם הזמן התרגלתי לקבל את פיסות החיים האינטימיות האלה שלה. היא הפכה לסדרת טלוויזיה שהתמכרתי אליה. וכך, כשנפגשנו שוב פנים אל פנים, והיא שאלה אותי אם אני רוצה לראות צילום של הרחם שלה, לא היססתי לרגע. ראיתי כבר כל כך הרבה ממנה, אז מה כבר יכול לקרות בצפייה בעוד איבר?
דנהאם הפנתה לעברי את המסך, ושם הוא היה: הרחם שהוסר במהלך ניתוח כריתה בשנה שעברה. כדור ארגמני, מדמם ונפוח, שנח לו על בד כחול של חדר ניתוח. הוא היה קטן יותר משחשבתי שרחם יכול להיות - וגם יותר חי. הוא נראה כאילו ניתן להחדיר אותו בחזרה ברגע ולהחזיר אותו לפעילות. "הרופא אמר שמעולם לא ראה רחם כל כך מעוות כמו שלי", היא אמרה בגאווה. התקרבתי למסך כדי לראות טוב יותר את החצוצרות. הן נראו כמו זרועות פשוטות לרווחה.
דנהאם התגוררה בלוס־אנג'לס לסירוגין במשך שנים, אבל מאז מאי שעבר היא נמצאת שם באופן קבוע. אנטונוף נשאר בדירה המשותפת בברוקלין כשהם נפרדו בדצמבר, אחרי שש שנים של זוגיות. "אני חייבת להודות שאני מרגישה די טוב כאן", היא אומרת. כרגע יש שם שלושה פופים סגולים עם הדפס עור נחש, שטיחים עם הדפס פרוות נמר, וקירות צבועים בירוק זוהר. יש גם חדרון קטן צבוע ורוד, שהיא קוראת לו "חדר הליידי" והוא מלא במזכרות כמו צילום של דנהאם כנערה המתבגרת בבלייזר של ניקול מילר, מחזיקה כלי חרס עם ריקועי שפתיים שהיא הכינה בסדנת מלאכת יד. אבל כל זה ישתנה, היא אומרת. למען האמת, מעצב הפנים שלה, פול, גר איתה ביחד. כשדנהאם חלתה, לפני כמה שנים, הוא עבר להתגורר בחדר האורחים ליד שני הפודלים שלה, סוזן וקרן. פול הוא חבר קרוב של המשפחה מאז שדנהאם הייתה תינוקת.
הבונגלו הוא גם ביתם של שלושה חתולים מגזע ספינקס שדנהאם מגדלת: קאנדי ואירמה, לשניהם עור קטיפה אפור, ולולו, שעורה מלא קמטים בצבע אפרסק. דנהאם מתרווחת בתוך הכורסה הענקית שלה. אירמה וקאנדי קופצות ומתמקמות לידה, מתרווחות מתחת לשמיכה. היא לקחה את אירמה זמן קצר אחרי הפרידה מאנטונוף, אחרי שהתקשרה לחברתה הטובה אמי רוסום, ששאלה אותה מה ישפר לה את מצב הרוח. דנהאם ראתה מודעה בקרייגסליסט על חתולה נטולת שיער, וענתה "אני רוצה לנסוע לברייטון־ביץ' ולקחת חתולה מהבית של האישה ההיא". וזה מה שהן עשו.
יש תיאוריית קונספירציה שרצה ברשת, שלפיה דנהאם הורגת את חיות המחמד שלה. זה התחיל בשנה שעברה, כשהחליטה להיפרד מהכלב המאומץ שלה, לאמבי, שהיה חרדתי מאוד וסבל מבעיות התנהגות קשות. אחרי שלאמבי נשך אותה בישבן היא העלתה צילום לאינסטגרם של האיבר המדמם. זמן קצר אחר כך עובד בבית המחסה שממנו היא אימצה את הכלב טען שהכלב היה לגמרי בסדר עד שהגיע לידיה של דנהאם. ביוני, ג'יה מארי, החתולה שאימצה, מתה באופן פתאומי. וכמה חודשים אחר כך, באואי, הכלב בן ה־13 שלה, מת גם הוא. לג'יה מארי היו בעיות בריאות אחרי ששרדה בבית שרוף, הסבירה לי דנהאם, ובאואי... טוב, אם אתה בן אדם טוב, שמאמץ חיות מבוגרות מאוד, אז לפעמים הן מתות אצלך. "אפשר להגיד עליי המון דברים, אבל אני מאוד מסורה לחיות המחמד שלי. תשאלו כל מי שעובד איתי בתחום הזה.
"וגם", היא ממשיכה, "העובד הזה הוא מהטיפוסים של 'אני די־ג'יי, והייתי שמח מאוד להתראיין ליאהו. יש לי סיפור על סלבריטי!', אבל אין לי שום עניין לגרור את הסיפור לבית המשפט של דעת הקהל ברשת. זה לא מקדם אותי לשום מקום. עדיף ללכת צעד אחורנית. אוקיי, אדוני. אתה יכול לנסות ולקדם את הקריירה שלך על ידי זה שתספר לאנשים איזו בעלת כלבים מרושעת אני".
קול חורק
דנהאם פרצה לעולמנו דרך דלת צרה מאוד. סרט הביכורים שלה, Tiny Furniture, הציג לציבור את האמנות המוזרה, הגולמית, מלאת התיעוב העצמי שלה. לפני שהסרט הגיע לבתי הקולנוע היא הייתה צריכה להקרין אותו למפיצים. אחד מהם אהב את הסרט, אבל אמר לדנהאם (אז בת 23) שהוא לא סובל את הדמות הראשית. הוא לא ידע שהדמות הראשית היא דנהאם עצמה. "הקול שלה פשוט מעצבן אותי", הוא אמר, "הוא חורק".
"תמיד חשתי שזאת מטפורה המתארת את הקריירה שלי", היא אומרת. "הכל נורא מעניין. עשוי נפלא... אבל אני לא סובל את הדמות הראשית".
במידה מסוימת היא הביאה על עצמה את כל הציפיות המוגזמות ותשומת הלב האינסופית. הפרק הראשון של "בנות" כלל בדיחה שלועגת לתחושת הגדלות העצמית של הדמות: "אני חושבת שאני הקול של הדור שלי", קובלת האנה הורבת' באוזני הוריה, בזמן שהיא מנסה להוציא מהם כספים במרמה, "או לפחות קול של דור כלשהו". כשהיא שבויה בגוף המוזר/נורמלי שלה, עם ההומור הסאטירי והמדויק שלה, ועם הטעם המשובח שהפגינה בליהוק של אדם דרייבר - אנשים התייחסו לבדיחה הזאת ברצינות, כאילו הייתה זו הצהרת כוונות.
הכישרון שלה התחדד ועוצב בזכות קולות יצירתיים בוגרים יותר - דיוויד רמניק עורך ה"ניו יורקר", נורה אפרון, דיוויד קאר וג'אד אפטאו - שכולם הפכו למנטורים שלה. בני קבוצת הגיל שלה, לעומת זאת, לא התלהבו ממעמד "חביבת המורה" והתמרמרו על 3.5 מיליון דולר שקיבלה עבור כתיבת ספר. אבל הם גם עקבו אחריה מקרוב. בעשור שעבר מאז פרצה דנהאם לתודעה חל שינוי בעולם הבידור, שהפך להיות הרבה יותר אמיתי, כן, ומלא ביקורת עצמית. הקומדיה שלה הייתה אכזרית ברמת הדיוק שלה, אבל הבדיחות הקיצוניות ותפיסת העולם שמפנה את החיצים פנימה לא נשארו בבעלות בלעדית שלה. הם עברו ניטור וביקורת, בעיקר על ידי בני גילה. כשהייתה בת 28 הגיעה דנהאם לביקור באוברלין, הקולג’ שבו למדה, ואחד התלמידים הרים את ידו ושאל "איך זה מרגיש להיות שורה בספר ההיסטוריה של העליונות והדיכוי?". “המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה ‘וואו, אתה מכיר המון מילים גדולות’”, היא אומרת. “אגב, הוא היה לבן, בן 21 עם ראסטות", מישהו שבהחלט ייתכן שהייתי שוכבת איתו".
"שלחתי לג'ק מסרון בשבוע שעבר, שבו כתבתי 'איך זה מרגיש להיות בן הזוג של מישהי שכולם שונאים?', והכל באותיות גדולות. הוא ענה 'הם שונאים אותך רק בגלל שהם אוהבים אותך כל כך'. זה סיפור אמיתי. איזה מתוק הוא. איזה שקרן מתוק".
דנהאם מונה את הסיבות לשנאה כאילו דיקלמה שיר שנחקק במוחה כבר בבית הספר היסודי: היא גדלה בבית מפנק בניו־יורק, מה שגורם לאנשים לזהות אצלה תחושה של 'מגיע לי'. הוריה משתייכים למשפחת המלוכה של עולם האמנות בסוהו, והיא גדלה ליד "פרובוקטורים ליברלים", שלימדו אותה שמותר לה להגיד דברים ש"היום היו כנראה גורמים לאנשים לשלוף נשק" (לדוגמה: הבדיחה שסיפרה בפודקאסט שלה, Women of the Hour, שהיא מעולם לא עברה הפלה, אבל שואפת לחוות את זה).
להלן רשימה (חלקית בלבד) של דברים שדנהאם התבקשה להתנצל עליהם: על היעדר גיוון בליהוק של "בנות"; על בחירת דונלד גלובר (שחקן, קומיקאי וראפר ידוע) לתפקיד החבר הרפובליקני השחור שלה, אחרי התלונות שספגה כשבחרה צוות שחקנים שכולו לבן; על שאמרה בראיון ש"אם הם היו יודעים כמה השתוקקתי לזיין את דרייק, אף אחד לא היה מאשים אותי בגזענות"; על שהכריזה על עצמה "רזה, יחסית לדטרויט"; על שכתבה מאמר ב”ניו יורקר” שנשא את השם "כלב, או חבר יהודי? חידון"; על כך שהיא כל הזמן עירומה; על ששלחה צילום שלה בטוויטר עם צעיף על הראש כמו חיג'אב; על שהאשימה את המגזין "ספאניש" שעשה פוטו־שופ לצילומים שלה (וזה לא היה נכון); על שהשוותה את ביל קוסבי לשואה; על שהביאה להאנה תינוק שחור בפרק הסיום של “בנות”; על שהשוותה ביקורת שלילית שקיבלה פעם להתעללות של בעל מכה; על שהאשימה את שחקן הפוטבול אודל בקהאם ג'וניור שהוא לא רוצה לשכב איתה; על שאמרה שהיא לא אוהבת את הודו בגלל העוני הגלוי לעין; על שהודתה שגם כשהיא מתנצלת — היא לא לומדת לקח.
דנהאם הפנימה את המשובים... חלקית. לפעמים נדמה היה שהניוזלטר שלה, "לני", שאותו פתחה ב־2015, היה קו הגנה נגד סוג מסוים של ביקורת: "לני" הביא את קולם של כותבים ואמנים מגזעים שונים, וחברי קהילת הלהט"ב שכתבו על נושאים של זהות. אבל איכשהו, המאמצים שלה להשתמש בפלטפורמה הזאת למטרות מוסריות רק עיצבנו את הקוראים עוד יותר. לדבריה, אנטונוף נהג לומר לה "את פרובוקטורית, ואפילו לא מודעת לכך. את חייבת להכיר בעובדה שכשאת אומרת משהו, את לא רק מנסה למצוא חן. לפעמים את ממש משתדלת לעצבן אנשים". "הוא הכריח אותי להודות בקיומו של הפן הזה שבי".
סלבריטאים רבים, בעצת מנהליהם, היו מעדיפים לקחת צעד אחד אחורה, ולהתרחק מעין הציבור. דנהאם מנסה. היא עושה קידום מכירות ל"קמפינג", אבל הרבה פחות ממה שהייתה עושה בעבר. זה הפרויקט האחרון שלה עם קונר, לפני שהשתיים הודיעו בקיץ האחרון שהן מפרקות את חברת ההפקות שלהן. עכשיו היא בעיקר מנסה להבין מי היא לנה דנהאם שאחרי "בנות", ואיך להרחיק את עצמה מהגרסה של לנה דנהאם שהאפילה על עבודתה בשנים האחרונות.
הכאבים התגברו
בספטמבר 2016, בבוקר שאחרי צילומי הפרק האחרון של "בנות", דנהאם התעוררה לבוקר גשום. היא הזמינה “אובר” ובדרך הצליחה לשפוך מעט מהסמודי שלה על מושב המכונית. היא הייתה בדרך להקליט מערכון היתולי התומך בהילארי קלינטון לתוכנית הטלוויזיה Funny or Die. בסרטון היא שרה־דיקלמה טקסטים בעד קלינטון, קרעה מעליה את חליפת המכנסיים ונותרה בביקיני אדום, וסיימה את השיר ב"מעניין אם פגעתי בסיכויים שלה לזכות".
אחרי ההפסד של קלינטון החלה דנהאם לעבוד על פרויקטים חדשים - קובץ של סיפורים קצרים וממואר נוסף. אבל בסתיו האחרון היא סבלה מכאבים בגלל בעיות ברירית הרחם שאיבחנו אצלה ב־2014. מצבה נעשה חמור יותר לקראת סוף צילומי "בנות": היא עברה ניתוחים להסרת צלקות ולניקוי ציסטות שהתפוצצו ברחם, נגרם נזק לעצבים ברגל, והיא נזקקה להליכון וכמעט שלא יצאה מהבית. אחרי שש עונות של הסדרה, מערכות היחסים שלה היו "לכל היותר עלובות", היא אומרת. "כאב פיזי גורם לבדידות. אני הייתי בודדה ומלאה בתרופות". היא איבדה 15 ק"ג ממשקלה, ובערב גאלה במוזיאון המטרופוליטן היא התעלפה והובהלה לבית חולים. בקיץ ההוא אובחנו אצלה בעיות גם בשרירים והיא סבלה מכאבי פרקים. "אני מאוד גמישה", היא אומרת, "זאת הסיבה שאני טובה מאוד במיטה, וגם הסיבה שאני עומדת למות".
בנובמבר, על אף התנגדות הרופאים - היא בחרה, בגיל 31, לעבור כריתת רחם. לא היה לה זמן להקפיא ביציות. "הכאב היה חזק מכדי שאוכל לחכות", היא מסבירה. "זה באמת מדהים לגלות כמה דברים שחשבת שהם בטוחים ואין עליהם ויכוח הופכים, ברגעים של מצוקה קיצונית, לפתוחים למשא ומתן. אני חשבתי שאעשה הכל כדי להביא ילד לעולם בצורה טבעית. מתברר שזה לא נכון".
כשהתעוררה אחרי הניתוח, השאלה הראשונה שלה הייתה "האם מצאתם משהו?", "כי חשבתי שהתשובה שלהם תהיה 'לא. את סתם פאקינג היפוכונדרית פסיכית'", היא אומרת. "ולכן, כשהמנתח אמר 'יש לך את הרחם הכי מעוות והכי פגוע שראיתי בכל הקריירה שלי', הבנתי שהמהלך כולו היה מוצדק". דיבור על מחלות כרוניות, שלה ושל נשים אחרות, הפך מאז למוקד הפעילות הציבורית של דנהאם. האינסטגרם שלה הפך מאוסף של תמונות וכיתובים אירוניים למשפטי עידוד עצמי כואבים, המזכירים לקוראים - ולה עצמה - את העוצמות הנדרשות כדי להתמודד עם המחלה שלה.
עד שחשפה בראיון ב"ווג" את העובדה שעברה ניתוח לכריתת רחם, היא שרדה עוד שני אירועים שזכו לחשיפה בציבור: הפרידה שלה מאנטונוף והפשלה של MeToo#. יומיים אחרי הניתוח של דנהאם, דיווח המגזין “TheWrap” ששחקנית בשם אורורה פרינו התלוננה במשטרת לוס־אנג'לס נגד התסריטאי והמפיק של "בנות", מורי מילר, כי הוא אנס אותה במסיבה ב־2012, כשהייתה בת 17 בלבד. דנהאם ושותפתה קונר היו מודעות להאשמות זה כחודש; מילר פנה אליהן באוקטובר וסיפר את הגרסה שלו לאירוע, והן האמינו לו. כשה"הוליווד ריפורטר" פנה אליה בבקשת תגובה, אומרת דנהאם, "חשבתי לעצמי שכולם יודעים שאני תומכת במאבק הזה, אז אם אני אומרת את זה הם יידעו מאיזה מקום אני באה" (דנהאם חשפה בגילוי לב את היותה קורבן לתקיפה מינית). לדבריה, היא הייתה "מסוממת לגמרי" בעקבות הניתוח, אבל "אני חושבת שהייתי במצב של 'שיזדיינו כולם. אלה חברי השבט שלי, וצריך לשמור עליהם’".
העיניים של דנהאם מתמלאות דמעות, והיא מציינת שזה בטח נראה נורא. "בעוד שהאינסטינקט הראשוני שלנו הוא להקשיב לגרסה של כל אישה, המידע הפנימי שלנו במקרה של מורי שיכנע אותנו שבמקרה הזה מדובר, למרבה הצער, באחד משלושת האחוזים של תלונות שמתבררות מדי שנה כלא נכונות", אמרה אז. התגובות להצהרה הזאת היו קשות: דנהאם, אישה שמכריזה על שותפות במאבק, בחרה במפגין לזלזל באמינות ולבטל את סיפורה של צעירה שחורת עור.
"היו אנשים שפנו אליי והגיבו בשקט, ‘זה נפלא שאת מגנה עליו’", אומרת דנהאם, אבל רוב האנשים בחייה הביעו תדהמה. ג'אד אפאטו הזהיר אותה: "אני לא חושב שזה מה שהתכוונת לעשות. בעיקר עכשיו, בעידן שלנו, לא מדברים ככה על נשים".
אחרי שהועלו קריאות להחרים את דנהאם, היא עשתה את מה שהייתה חייבת לעשות. היא התנצלה בטוויטר: "אני מבינה עכשיו שזה לא היה הזמן הנכון לצאת בהצהרה כזאת, ואני מצטערת", היא כתבה.
בקיץ הודיע התובע המחוזי של לוס־אנג'לס שהוא לא מתכוון לקדם את התביעה נגד מילר. חודש אחר כך, חמישה חודשים אחרי הניסיון הראשון של משפחת פרינו ליצור מגע, דנהאם התנצלה בפני פרינו, התנצלות שלדברי אמה של הצעירה "התקבלה יותר טוב משציפינו".
זו לא הייתה תקופה קלה. "שלחתי מסרון לאיימי שומר לפני כמה ימים. היא שאלה אותי 'איך את?', ואני עניתי 'יו נו, ניתוח רביעי השנה, ואני מאבדת את הפוריות שלי ואת החבר שלי... שגרה.... זה משהו שכולם עוברים', והיא כתבה לי 'לא באמת'".
בלי תרופות
הבית של משפחת דנהאם בקונטיקט נראה מרשים ונוח. דנהאם בונה לעצמה יחידה קטנה בחצר האחורית של אחוזת הוריה, עם פינות עבודה לשישה כותבים ומקום לארח חברים שבאים לבקר. היא נכנסת לחדר בפיג'מה שחורה־לבנה, עורה ורדרד וזוהר אחרי המקלחת. היא חשה נוח בפיג'מה, כי היא מבלה בה חלק גדול מהימים שלה בתקופה האחרונה. מאז הניתוח לכריתת הרחם דנהאם העלתה עשרה ק"ג במשקלה, והיא משקיעה בחיפוש וקידום מותגים למידות גדולות.
חדר העבודה מלא בעבודות אמנות משנות הילדות של אחיה. אחותה הצעירה, גרייס, היא היום סיירוס, סופר טרנסג'נדר בן 26 שחי בלוס־אנג'לס (ומעדיף שישתמשו בלשון רבים כשמדברים עליו). "הם כתבו ספר שאמור לצאת בשנה הבאה", אומרת דנהאם, ומוסיפה בצחוק שעכשיו כולם יגלו מי הכישרון האמיתי במשפחה. בממואר שלה מ־2014 דנהאם מספרת איך סיפרה לאמה על אחותה, כשלא הייתה מוכנה עדיין לצאת מהארון. בספר היא גם מתארת איך, כשהייתה בת שבע, חקרה בסקרנות את אברי המין של אחותה בת השנה, תיאור שהפך בידיהם של אנשי ימין קיצוני לכלי ניגוח "כואב, מטורף ומפחיד". עד עכשיו, כשרוצים לתקוף את דנהאם, יש מי שמתייחסים אליה כאל "מתעללת מינית בילדים".
דנהאם מובילה אותי לחדר שלה. החדר מבולגן, ובכל מקום זרוקים תיקי איפור מפלסטיק ורוד, קופסה עם עגילי זהב וקופסאות תרופות. לפני שמונה חודשים דנהאם נגמלה מהתמכרות לתרופה משככת הכאבים קלונופין. לפני הגמילה הרופא היה רושם לה ארבעה מ"ג ביום, והיא זוכרת מצבים שבהם הייתה באתר הצילומים ופשוט שכחה לאכול, או שכחה מילים. היא גם לא אהבה את מה שהתרופות עשו למערכות היחסים שלה. "הייתי על משככי כאבים כמה ימים אחרי שהשתחררתי מבית החולים", היא מספרת, "ואבא שלי אמר 'יש לך אישיות מאוד מיוחדת כשאת תחת השפעת תרופות. זה שילוב של אגרסיה ורגרסיה; את לא נחמדה', הוא אמר. ואני אמרתי 'סליחה'".
דנהאם רצתה להיות נקייה מתרופות כדי שתוכל להתחיל לטפל בפוסט־טראומה שאובחנה אצלה בעבר בעקבות תקיפה מינית ו”טראומה רפואית”. היא החלה לחוות התקפי חרדה ודיכאון משתקים. ביקורים תקופתיים אצל הגינקולוג הפכו לטריגרים שעוררו את התופעה. עכשיו היא משתתפת בקבוצה טיפולית ונמצאת בקשר עם נשים שפנו אליה בעקבות הסיפור שלה על התלות בתרופות ומייעצת להן.
דנהאם גילתה לאחרונה שקשה לה להסתכל על נשים בהיריון, או על אמהות לתינוקות. בעיקר כשהן חברות שלה. "משהו תמיד נתפס לי בגרון כשאני חושבת על זה. זה מתעורר מכל מיני דברים כמו ריח של תינוקות, הנקה, התבוננות בתינוק שאתה יודע שדומה לך. כשקלטתי שאפשר לבטל את הסאונד באינסטגרם זאת הייתה פאקינג ברכה".
דנהאם מתחילה לדבר על הפרידה מאנטונוף. הם נפגשו בבליינד־דייט שאירגנה אחותו, המעצבת רייצ'ל אנטונוף. "ג'ק ואני הצלחנו להתברג לכמה וכמה רשימות של ‘פאוור־קאפלס’ יהודיים, ואני מאוד גאה בזה", היא אומרת. "מערכת היחסים שלנו נמשכה אולי יותר זמן ממה שהייתה צריכה להימשך. הוא גבר עם תחושת נאמנות מאוד גבוהה, אז הוא לא התכוון לנטוש אותי בזמנים קשים. בראש השנה, כשעשו לי טיפול בחוקן, הוא ממש עמד לידי והחזיק לי את היד, בעוד המשפחה שלו חוגגת את ראש השנה. אבל כשאתה חולה, אתה משקיע כל כך הרבה אנרגיה בניסיון להבטיח שהבן אדם שמולך בסדר, שאתה לא מבחין אפילו שלוחות הזמנים שלכם לא תואמים זה לזה. אולי אנחנו רוצים דברים אחרים בחיים. אולי יש לנו תפיסות שונות לגבי מה זו משפחה. אולי כל השאלות החיוניות, שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו כל הזמן, פשוט לא נשאלות, כי אנחנו עסוקים בניסיון לוודא שאני לא אאבד את ההכרה פתאום כשאני בחנות הירקות".
הם נפרדו רשמית חודש אחרי ניתוח כריתת הרחם שלה. זאת הייתה החלטה משותפת, היא אומרת. היא הפנימה את הפרידה רק כשראתה אייטם על כך בתוכנית הבידור בערוץ !E והפפראצי החלו להופיע ליד ביתה. את המחשבות והרגשות שלה היא עיבדה בפומבי. זה כואב, היא מודה. כואב לראות תמונות של בת הזוג החדשה באינסטגרם (אנטונוף יוצא עכשיו עם הדוגמנית קרלוטה קוהל). "חשבתי שאני מוכיחה לכולם שגם בנות מוזרות יכולות לחוות אהבה. ועכשיו הוא יוצא עם מישהי שנראית רגילה ונורמלית, כמו שבנות אמורות להיראות".
זה כאב גם כשהחלו שמועות עקשניות שאנטונוף מיהר לפתח מערכת יחסים עם חברתה הקרובה של דנהאם, לורד, שלה הפיק את אלבומה האחרון. אנטונוף כתב בטוויטר להגנתו שהשמועות הן "רכילות הטרו־נורמטיבית מטומטמת", אבל השמועות התגברו כשלורד צולמה יושבת בחיקו בזמן מסע ההופעות שלה, או כשהם סיפרו בתוכניות אירוח שזללו דגני בוקר יחד. מישהי אפילו יצרה מצגת פאוור־פוינט שהפכה ויראלית, המתארת באופן ברור לגמרי איך אנטונוף בגד בדנהאם. "זה היה כל כך מביך. אני לא חושבת שהיה ביניהם משהו, אבל אי־אפשר באמת לדעת מה קורה בחיים של אנשים אחרים. מעולם לא דיברתי עם אלה (השם האמיתי של לורד) על כך. בעצם, לא דיברנו מאז שג'ק ואני נפרדנו. זה היה נורא. ולא יכולתי לעשות שום דבר, חוץ מלהאמין שמה שהוא אומר לי זאת האמת".
לאורך מספר חודשים דנהאם יצאה לדייטים עם אמן שהיא פגשה דרך חברים משותפים. היא נזכרת שמיד אחרי ניתוח כריתת הרחם, כאשר בכתה באוזניה של חברתה ג'מיימה קירק "מי בכלל ירצה לצאת איתי עכשיו, כשאני סובלת מפוסט־טראומה ואין לי רחם", התשובה של קירק הייתה: "חייל ששונא קונדומים". אחרי חודשים רבים - כשיחסי המין שלה מתקיימים ללא כאבים, וללא הפחד או התקווה להיכנס להיריון — דנהאם מתארת את הסקס כיותר רגוע. "כמו 'היי־פייב' אינטימי".
אבל נדמה שהפרידה של דנהאם מקונר קשה עוד יותר להבנה מאשר הפרידה מאנטונוף. בין שתי הנשים שררה חברות אמיצה וקרובה, שאותה הן תיארו בראיונות כתלות הדדית. הטלפון שלה עד היום עדיין מלא בתמונות שלה ושל קונר. נעלי הבית שהיא נועלת הן מתנת חג המולד שקיבלה מקונר. בחודש שעבר הודיעה מערכת "לני" שהיא מפסיקה להוציא את המגזין. השם היה חיבור של שני השמות שלהן (לנה וג'ני), ולכן היה ברור שהוא לא יוכל להמשיך להתקיים אחרי הפיצול. כשאני שואלת אותה על קונר, דנהאם, שלא כהרגלה, חושקת שפתיים. התשובות שלה מתחמקות, בסגנון "כל שאני מוכנה לומר הוא", או "אני לא רוצה לדבר על ג'ני". נדמה שלא הייתה נקודה מסוימת של פיצוץ בין השתיים, אלא יותר התמוססות איטית. אנשים המקורבים לשתי הנשים אומרים שהחברות ביניהן כבר לא קיימת.
דנהאם לוקחת על עצמה את האשמה. "אולי המחלה שלי הביאה לכך שאי־אפשר היה להיות בחברתי, אולי הפרסום הפך אותי בלתי נסבלת. אני אנסה לעבד את הדברים בעתיד, אבל אני יודעת שמערכות היחסים שניהלתי עם האנשים הקרובים אליי ביותר לא היו בריאות". את הטיפול בפוסט־טראומה שלה היא התחילה כש"קמפינג" הייתה בשלבי הפקה, והותירה את קונר לבדה לטפל בתוכנית.
לאחרונה הגיעה דנהאם לתובנה שאנשים אחרים כבר הגיעו אליה מזמן: "כן, אני לא מתאימה לכל אחד". היא עושה כמיטב יכולתה להיות שקטה ורגועה יותר. היא ויתרה על נוכחותה בפרמיירה של "קמפינג", וגם ביטלה את השתתפותה בפאנל בפסטיבל שאירגן ה”ניו יורקר”. והיא החליטה לקחת צעד אחורה מפעילותה בארגון Time’s Up שנלחם בהטרדות מיניות בהוליווד. "הקול שלי כבר אינו נחוץ שם", היא אומרת, משפט שבעבר לא הייתם שומעים ממנה. היא עדיין בידידות עם טיילור סוויפט, שפעילה בארגון. לאחרונה החליטה ללכת למסיבות שמוזמנים אליהן לא יותר מחמישה אנשים נוספים. אבל היא לא מתכוונת לעזוב את האינסטגרם, ולא משנה כמה אנשים טוענים שהיא חייבת לעשות את זה.
יש לה גם דירה בווסט־וילג'. "כל הזהות שלי הייתה קשורה לברוקלין, ועכשיו אני אומרת תודה לאלוהים על זה שאני בסביבה של קשישים שמעבירים את זמנם בבטלה ליד חנות של מזון בריאות. אני מקווה לא לראות עוד פאקינג מישהי בשמלת שק עם התינוק שלה... אני רק רוצה לחיות ליד אנשים זקנים, שלא מזכירים לי מדי יום שאני עקרה ובודדה. הרבה ממה שקרה בשנה שעברה לא היה יכול לקרות אם הייתי מאושרת בחיי. נכון?".
בחזרה לעבודה
מאז ומתמיד היה בלתי אפשרי להפריד בין האנה הורבאת' ולנה דנהאם, האישה שיצרה אותה. אחרי הכל, העלילות נלקחו היישר מחייה הפרטיים. אבל דנהאם אומרת שהיא לא מנסה יותר לתעל את עצמה לתוך הסיפור - למרות שהעניקה לדמות המרכזית ב"קמפינג" היסטוריה של ניתוחים גינקולוגיים וכאבים כרוניים שהסתכמו בכריתת רחם. התוכנית החדשה, כך היא נשבעת, נועדה לשמש צינור לסיפוריהם של אנשים אחרים שמתמקדים בנושאים שהיא חושבת עליהם לעיתים תכופות. היא גם עובדת עם חברות, כמו ניקול ריצ'י, כדי לעזור להן לפתח את כישורי הכתיבה שלהן.
היא חתמה על חוזה לשנתיים עם HBO ועובדת על עיבוד של "אנה דלווי, נסיכה גרמנית", סיפור המבוסס על מאמר שפורסם ב"ואניטי פייר". יש לה תוכניות להפיק עיבוד קולנועי של רומן לבני הנעורים "קתרין, הקרויה בירדי", ויש לה תפקיד בסרט החדש של קוונטין טרנטינו על צ'רלס מנסון, Once Upon a Time in Hollywood. ה"דיילי מייל" פירסם תמונה מאתר הצילומים: דנהאם מרימה את שולי השמלה שלה, וחושפת בלי כוונה את התחתונים, וקעקוע ענק על הירך לנגד עיניו של בראד פיט.
וחוץ מזה דנהאם מעבדת עכשיו למסך את סיפורה האמיתי של דואה אל־זמאל, פליטה מסוריה שננטשה בלב ים. היא עובדת עם אל־זמאל, עם המתורגמן שלה, ועם מליסה פלמינג, שכתבה את הספר. בדצמבר, אם מצבה הבריאותי יאפשר, היא מתכוונת לנסוע לשוודיה כדי לשהות בחברתה של אל־זמאל, ומשם למחנה פליטים של האו"ם שנמצא במקום סודי. כל ההכנסות מהסרט יועברו לארגונים העוסקים בטיפול במשבר בסוריה. בשורה התחתונה: לנה דנהאם שוב מככבת.
תרגום: לילית וגנר
