למעשה הרצח יש תמיד פנים. הייתה נערה ואיננה עוד. הייתה אישה ואיננה עוד, וחיוכן המתפרסם למחרת בעיתון אינו מסגיר דבר. ודווקא משום כך שובר את הלב לרסיסים.

אל תטעו. אלימות המובילה לרצח היא לא מעשה "משוגע" או "אימפולסיבי". היא לא תוצאה של זעם, תסכול או עלבון. גם אם האלימות מגיעה בסופו של דבר למעשה קיצון הנתפס ככזה, מאחוריה התבססה הרשאה רחבה שנותנת החברה - על תרבותה, אופייה ומוסדותיה - לגברים. רק לגברים. הרשאה להפנות את הזעם כלפי מי שנתפס כ"נחות", "חלש" או "אחר".

את ההרשאה לרצח אי־אפשר לראות. אי־אפשר להצביע על גורם אחד ולהגיד: הנה, זה כאן. פה העשב השוטה. כי ההרשאה מתקיימת באקלים של דיכוי כללי - דיכוי רחב ועמוק בעל מופעים רבים וסמויים מהעין.

חשבו על זה כך. דמיינו אבן הנזרקת למים ויוצרת מעגלים הולכים ומתרחבים. באיזה מעגל צריך לטפל? איפה נמצא השורש שאותו צריך לעקור? במעגל האלימות הקשה הקרוב לאבן הקלע, או שאולי במעגל הרחב יותר - הכולל גם את האלימות המינית, הנפשית והכלכלית שנשים חוות? ואולי בכלל צריך לטפל בעיגול הרחוק והרחב ביותר האחראי על כל מופעי האפליה, ההדרה וההשתקה? מאיפה מתחילים לעזאזל?

התשובה האמיתית היא שאין מערכת אחת שלא אמורה להזדעזע מן היסוד. לא רק בגלל הרצח. בגלל האקלים כולו. בגלל חוסר הצדק. בגלל שהגיעה השעה לתיקון עולם. צריך גם לחנך וגם להרתיע. גם להקצות משאבים כספיים וגם לצאת להפגנות. גם להעלות את השכר של העובדים והעובדות הסוציאליים וגם לסגור את בתי הדין הרבניים. גם להעלות את רמת הענישה וגם לזכור טוב־טוב מיהן חברות הכנסת שהצביעו השבוע נגדנו.

היום הזה מלאה כל הארץ כבודה. והוא מדגים יותר מכל איך זעם, תסכול או עלבון יכולים להיתרגם לא לאלימות חשוכה, אלא דווקא לאור גדול. במיוחד כשכל אחת מאיתנו אוחזת נר.