אלופה בדימוס

בעונה שעברה זכתה ספרטק טרנבה באליפות סלובקיה הראשונה שלה מאז פירוק צ'כוסלובקיה. באותו זמן חגגה קבוצת דריטה מקוסובו את התואר הראשון שלה מאז שהכירה פיפ"א בליגה המקומית. שתיהן עשו היסטוריה בשנה שעברה, אבל יש להן מכנה משותף גם העונה: מדובר בשתי האלופות היחידות בכל אירופה עם אחוז הצלחה גרוע יותר מהפועל באר־שבע.

18 נקודות מ־36 אפשריות יש לבאר־שבע. זו לא סתם פתיחת עונה רעה, אלא כישלון מהדהד עבור קבוצה אלופה בכל מקום שהוא. באר־שבע ניצחה רק בשליש מהמשחקים שלה עד כה: היא יותר קרובה במספר הנקודות שלה לבית"ר ירושלים שבמקום האחרון מאשר למכבי ת"א שבמקום הראשון, ממנה עומד הפער על לא פחות מ־12 נקודות. מכבי חיפה הלחוצה, אחרי שרשרת הבלגנים וחילופי המאמנים שעברו עליה, נמצאת כרגע רק במרחק ניצחון אחד מהאלופה.

כמו לרוב הנפילות, גם לנפילה של באר־שבע אין רק סיבה אחת. בבאר־שבע אפשר לחלק את הגורמים לשלושה פרמטרים חשובים – אובדן האיכות, אובדן האופי ואובדן הצניעות. משולש שכל אחת מצלעותיו נפגעה.

אובדן האיכות

מבחינת כדורגל נטו, רמת משחק בהשוואה לשחקנים אחרים, אפשר לומר שהיו חמישה שנחשבו לטובים ביותר בהפועל באר־שבע – מיגל ויטור, ג'ון אוגו, מאור מליקסון, מאור בוזגלו וטוני ווקאמה.

ויטור לא משחק, קשה לדעת אם יחזור בכלל, ובאר־שבע לא הביאה מחליף ברמתו. בוזגלו עזב בקיץ שעבר ובקיץ שאחריו הלך גם ווקאמה. מדובר בשני שחקני הכנף הכי טובים שהיו בליגה בזמן האליפויות של באר־שבע. מחליפים כדוגמת חן עזרא זה לא מספיק טוב, בטח כשמדובר בעמדה חשובה מאוד לקבוצה שהיריבות מתגוננות מולה וצריכה לפרוץ הגנות צפופות מהאגפים. דיא סבע ונייג'ל האסלביינק הם יופי של שחקנים, אבל אחרים, לא כאלה שתורמים לרוב בריווח.

מליקסון התבגר, ולכן גם משחק בתפקיד אחר, ואוגו עדיין בקבוצה, אבל אין לו תחליף ראוי. לא סתם באר־שבע ספגה שישה שערים בשני משחקים השבוע – אוגו לא שיחק בהם. מאז עונת האליפות הראשונה באר־שבע סופגת 0.66 במשחקים עם אוגו. בלעדיו המספר עומד על 0.83 - עלייה משמעותית של 26 אחוזים במספר הספיגות.

אובדן האופי

לבאר־שבע תמיד היו אותם כוכבים, אבל גם השחקנים הטובים ביותר לא נמצאים בכושר שיא כל הזמן. לכן, אחת הסיבות העיקריות להצלחה הייתה גם ריבוי השחקנים עם אופי חזק, כאלה שידעו להרים את החברים שלהם בתקופות פחות טובות, דאגו שכולם יתאימו עצמם למקצוענות שלהם וסיפקו ווינריות של הדקות האחרונות בכל שבוע.

מדובר בשחקנים כמו אליניב ברדה שמסמל מקצוענות ברמה גבוהה, מהראן ראדי שנחשב לאחד הווינרים הגדולים בכדורגל הישראלי, ואובידיו הובאן שהיווה דמות אהובה ומשמעותית בחדר ההלבשה. ברדה עדיין במערכת אבל לא כשחקן, והאחרים כבר אינם. אובדן המנהיגות הזה, אובדן האופי, מורגש היטב על הדשא.

בשני המשחקים בהם באר־שבע שמטה נקודות השבוע היא הובילה, וספגה לקראת הסיום, בדיוק ההפך ממה שהציגה בשנים קודמות. לכך אפשר להוסיף לא מעט ענייני משמעת שתופסים כותרות, האחרון ביניהם הוא סיפור חנן ממן שהודח מהסגל למשחק אחד. זה לא אופי של אלופה.

אובדן הצניעות

"אנחנו חושבים שהכל יסתדר מעצמו", אמר ברק בכר אחרי התיקו המשוגע מול הפועל חיפה שלשום, וכולם בבאר־שבע, מאלונה ברקת ועד אחרון השחקנים, צריכים להפנים את האמירה הזאת.

אסור לרגע לזלזל באופן שבו קבוצה תופסת את עצמה, כיוון שבאר־שבע עוברת תהליך שקרה ללא מעט קבוצות מצליחות בעולם. כאשר ההצלחה מתבססת מרגישים בקבוצה את הכוח, חושבים שמסוגלים לעשות הכל, והתוצאה היא שלא תמיד מתקבלות ההחלטות הנכונות.

נדמה שברקת מאמינה שכל שחקן שתרכוש יהפוך בסוף לזהב בידיו של בכר. אולי בכר עצמו האמין בכך. שחקנים כמו ניב זריהן, מיכאל אוחנה או חן עזרא הם אולי כישרוניים, אבל אינם כחומר ביד היוצר. אי־אפשר להפוך אותם לכל מה שרוצים.

אותו דבר בעניין השחקנים הזרים שהגיעו לקבוצה. אחרי הצלחות כה גדולות עם שחקנים כמו ויטור, הובאן, ווקאמה ואוגו, אולי האמינו בבאר־שבע שהם אשפי סקאוטינג, אבל שתי העונות האחרונות הן סיפור אחר לגמרי.

יאניס אנסטיס, למשל. בבאר־שבע ויתרו על שוער שלהם עבורו (גיא חיימוב), ועל אחרים שהם יודעים בוודאות מה רמתם, בשביל הימור שהיו בטוחים שיפגעו בו.

זו אולי הדוגמה הטובה ביותר לחטא היוהרה של הפועל באר־שבע, סיבה מרכזית לכך שמדובר באחת האלופות החלשות ביותר באירופה העונה.