בית הקפה התל־אביבי, למחרת יום השביתה והמחאה הגדולה ששיאה בהפגנה בכיכר רבין, נפרט המאמץ העצום לעשרות רבות של פעולות קטנות. רותי קליין מספרת על הבד האדום שקנתה ופרסה כשטיח בשדרות רוטשילד, מ"הבימה" עד רחוב שינקין, כמאתיים מטר בד שעלו 4,000 שקל ואף אחד לא ידע איך משלמים את הכסף הזה, עד שנמצא תורם. על השליח שדרור שדות הזמינה בבהילות מבית הדפוס שנפתח עבורן במיוחד ביום שישי שעבר, כדי שיעבור בדירתה ויביא את פנקס הצ'קים שלה, על מנת שיוכלו לשלם על הסטיקרים והפוסטרים שהדפיסו לקראת השביתה הגדולה. באותו שלב, שלושה ימים בלבד אחרי שהגו את רעיון שביתת המחאה על כישלון המדינה בטיפול באלימות כנגד נשים, כרטיסי האשראי שלהן בקושי היו שווים את הפלסטיק ממנו יוצרו. הן גיהצו אותם בטירוף על חומרי הסברה עד שהבנקים התעוררו בבהלה וחסמו אותן. או על שיחת הטלפון שמתארת סתיו ארנון לחבר הגרפיקאי תום להט, בעשר בלילה יום שלישי שעבר, רגע אחרי שהסכימו על סיסמת המאבק, שבה בלי הקדמות מיותרות הפילו עליו את הפצצה: "אנחנו עומדות להשבית את המדינה, תעצב לנו את הסלוגן ודחוף!".
קשה היה לחמוק ממחאת הרחוב בשלישי השבוע. אירועי "אני אישה, אני שובתת" הוציאו עשרות אלפי מפגינות ומפגינים החוצה. רק על קטע של כחצי קילומטר בשדרות בן־צבי ביפו, נספרו שלוש התאספויות של נשים וגברים שהחזיקו שלטי מחאה. בכל הארץ נספרו 120 מוקדי מחאה. ממכללת תל־חי ועד אילת. בצמתים מרכזיים, בכניסות לערים, בבתי חולים, רשויות מקומיות, חברות פרטיות, מפעלים, מוסדות חינוך, התארגנויות מקומיות שקמו אד־הוק. הרשת הוצפה בתמונות ואנחנו מגוללים אותן בזו אחר זו, חוצים את הארץ לאורכה ולרוחבה בפריימים שמתעדים נשים עומדות, דוממות או זועקות, אוחזות ידיים או מחזיקות שלט, מחאה חוצת מגזרים, היסטורית בהיקפה ובגודלה.
זה אירוע שמתחיל בדירת שותפות מושכרת בשדרות רוטשילד, כמו המחאה החברתית של קיץ 2011, או הרבה קודם לכן בפעילות רחוב אינטנסיבית של עשרות ארגונים פמיניסטיים. השיחות שקיימנו עם תשע פעילות מרכזיות שעמדו מאחורי אירועי השבוע, משרטטות רשומון של אבולוציית מחאה, מחאת נשים למען נשים.
"התפוצצנו ברחובות"
ביום רביעי לפני כשבועיים החל לגאות מפלס הזעם. בכנסת הצליחה הקואליציה להפיל את הצעת החוק להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית למניעת אלימות נגד נשים. באותו היום נרצחה מנאל אלפריזאת ביישוב תל שבע על ידי אחיה. ארבעה ימים אחר כך צוין יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים וכ־2,000 מפגינים התאספו לצעדת מחאה בתל־אביב. למחרת בצהריים נמצאה גופתה של יארא איוב בפח אשפה בכפר גוש חלב, בת 16 במותה. כמה שעות אחר כך דווח על מציאת גופתה של סילבנה צגאיי בשכונת התקווה בדרום תל־אביב, בת 13 במותה.
"אחרי מציאת הגופה של איוב הוצאתי את תגובת השדולה שתמציתה היה די! עד כאן! הגיעו מים עד נפש במובן הכי עמוק", אומרת יובל עופר, דוברת שדולת הנשים. "רצף האירועים היה בלתי נתפס. תחושה של מלחמה. כמו שאם עכשיו פורצת מלחמה ומכנסים את הקבינט אז עכשיו תכנסו בבקשה דיון דחוף בנוגע לאלימות כלפי הנשים בישראל. זו פעם ראשונה לדעתי שתגובה על רצח אישה הופיעה ככותרת ראשית באתר חדשות. פחות משעה הכותרת הזו החזיקה, כי גופתה של סילבנה צגאיי נמצאה וסיפור הרצח שלה הפך לכותרת הראשית".
"היה עוד אירוע בכרוניקת האירועים שהטריף את הדעת", אומרת מנכ"לית השדולה, מיכל גרא־מרגליות. "יומיים אחרי שנפלה הצעת החוק להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית, התפרסם ריאיון עם שר האוצר משה כחלון. הוא דיבר שם בהרחבה על המיליארדים שהוא מתכוון לתת לגמלאי המשטרה וכמה שהוא לא מפחד מגירעון בתקציב. אבל כשהוא נשאל על התקציבים שאושרו ולא הועברו למניעה וטיפול באלימות כנגד נשים הוא ענה: 'זו מטרה מקודשת אבל אין כסף' . זו הייתה אמירה עוצרת נשימה, ועוד אחרי שלאורך כל הריאיון הוא מספר איך הוא מפזר תקציבים".
התגובה הייתה מאוד מהירה, בשטח החלו לצוץ מוקדי מחאה בפיזור ארצי. ברכה ברד, מנכ"לית "כולן", ארגון שטח פמיניסטי המתמחה בארגון מחאות נשים וביניהן "צעדת השרמוטות", אומרת שהרשתות התפוצצו. "בום אדיר. אנחנו מנהלות עמוד פייסבוק שנקרא 'שיח פמיניסטי' שחברות בו 40 אלף נשים והייתה שם תסיסה רצינית מאוד. אמירות של, 'חייבות לשטוף את הרחובות, אסור להמשיך לשתוק'. למחרת מלא פעילות שלנו יצאו לעשות בלגן בחוץ. בבית־ליד, במרכז חורב בכרמל, חסימת כבישים בקריית הממשלה מול עזריאלי, בקמפוסים בכל הארץ, בצומת שרונים, איפה לא".
אנה קליימן, ממייסדות לוט"ם, היחידה ללוחמה בטרור מגדרי, אומרת שאחרי הרצח של איוב וצגאיי היה ברור לכולן שנדרשת פעולת מחאה חריגה, גדולה בהיקפה. "אנחנו כבר מתורגלות במחאות שהן בעצם מיצגים של שכיבה בשלוליות מים עם צבע אדום ובריסטולים שמפוזרים על הכביש ועליהם שמותיהן של הנרצחות. רצינו פעולה חסרת תקדים. פתחנו קבוצות ווטסאפ אזוריות. קבענו לעשות שלוליות דם בכל הארץ, לשכב בהן ולחסום כבישים. לצאת על הבוקר ולהוציא את כל העצבים. גואש, מגאפונים, מודעות אבל עם שמות הנרצחות, מול הכנסת, בקריית הממשלה בתל־אביב, באר־שבע מול העירייה, מול הבית של כחלון, בכל הקמפוסים. התפוצצנו ברחובות".
"קיבלנו אגרוף בבטן"
גם הנשים במגזר הערבי חיכו לצאת למחאה. מייסם ג'לג'ולי, יו"ר נעמת במרחב המשולש הדרומי, אומרת שאלפי נשים יצאו למחאות בכפרים והערים ביום המחאה הבינלאומי. "התגובות ברחוב היו מחממות לב. נהגים צפרו לנו לאות הזדהות. חילקנו סרטים אדומים ונהגים קשרו אותם למראות, אמרו לנו אנחנו איתכם. לא עברו 24 שעות והגיעה הבשורה על איוב. כל החברה הערבית קיבלה אגרוף בבטן. ילדה בת 16! ומדובר בכפר הכי פסטורלי במגזר. זמן קצר אחרי מציאת גופתה פניתי לנעמת ואמרתי שאנחנו כתנועת הנשים הכי גדולה בארץ חייבות לצאת לרחובות. כולן הסכימו איתי. למחרת, שלישי אחר הצהריים, יצאנו להפגין מול בית ראש הממשלה בירושלים ומשם המשכנו להפגנה בכיכר ציון".
באותו ערב התכנסו בחיפה 45 נשים מ־20 ארגוני נשים שונים. ענת ניר, פעילה פמיניסטית ויו"ר "פמיננסי, מכללה כלכלית לנשים", אומרת שהיה ברור לכולן שצריך לאחד כוחות. "הרבה זמן מדובר על הקמת קואליציית ארגונים למאבק משותף באלימות כנגד נשים. תחשוב על הפעילות של לוט"ם, של כולן, ההפגנה של נעמת מול בית ראש הממשלה, הפגנת שדולת הנשים בתל־אביב. המון פעילות אבל בלי ארגון גג שמתווה מטרה ומתאם ביניהם. כל ארגון היה צריך קצת לוותר. השדולה מתעסקת בהדרת נשים באקדמיה ורצינו שגם נשים חרדיות יהיו בקואליציה, והנשים החרדיות לא מתנגדות להפרדה מגדרית. רצינו גם ימניות, גם מתנחלות. האפשרות היחידה היא לשים את כל הנושאים במחלוקת בצד ולהתמקד אך ורק באלימות. סביב זה יש קונצנזוס. אין אישה, ולא משנה מה הרקע שלה, שיש לה השגות בנושא הזה. ברגע שהחלטנו על הקמת הקואליציה פתחנו קבוצת ווטסאפ. תוך 48 שעות הצטרפו מעל 100 ארגוני נשים לקואליציה, כולם אצלי בטלפון. פתחתי טבלה באקסל, אתה לא מתאר לעצמך באיזה טירוף מדובר. באותה פגישה בערב שלישי חשבנו גם על האפשרויות שלנו. מה ניתן לעשות. הרמתי טלפון ליובל ולמיכל כדי לגלגל איתן רעיונות.
"זמן קצר לפני הטלפון של ענת התקשרה אליי סתיו ארנון. לא הכרנו, חברה משותפת הפנתה אותה אליי. 'היי שלום, אנחנו שלוש חברות שרוצות לארגן שביתה ורצינו לשתף את השדולה ברעיון שלנו'. אמרתי אוקיי. שביתת נשים זה משהו שעולה כל כמה ימים כבר כמה שנים, זה רעיון שמדברים עליו. יום קודם דיברה איתי מישהי שרצתה לקדם שביתה במחאה על הדרת נשים באקדמיה. אמרתי לסתיו, 'תני לי לחזור אלייך'. לא הספקתי לחשוב איך אני מקדמת את הרעיון, טלפון ממיכל, שיחת ועידה. על הקו איתנו ענת ניר ונאילה עוואד, מנכ"לית עמותת נשים נגד אלימות. ענת אומרת, 'חברות, בואו נעשה מהלך מחאה גדול, הקמנו פה קואליציה של ארגונים'. אני מקשיבה ואומרת להן שהרגע דיברה איתי מישהי שרוצה לעשות שביתה. הייתה שתיקה קצרה, מאוד קצרה, וישר ענת אמרה, 'זה אחלה רעיון'".
"גיהצנו את הוויזות"
ארנון, 29, שדות, 24 וקליין, 28, מכירות כבר די הרבה שנים. קליין וארנון הכירו באוניברסיטה, שדות החליפה את ארנון בדירת שותפים בתל־אביב.
ארנון הייתה בצעדת המחאה ביום ראשון שעבר וחזרה הביתה מתוסכלת. "התבאסתי שהיו רק 2,000 איש בצעדה. מה זה 2,000 איש כשנרצחות כל כך הרבה נשים ונערות. למחרת כשדווח על הרציחות של איוב וסילבנה התקשרתי לדרור ורותי ואמרתי להן שאנחנו חייבות לעשות משהו דרסטי. קבענו להיפגש בערב אצל רותי בדירה ברוטשילד".
"היה ברור לנו שצריך אקט שיגייס את כל הציבור", אומרת קליין. "אנחנו שלוש נשים שמעולם לא היו מעורבות במחאה כנגד אלימות נשים. היה ברור לנו שכל אישה תרצה לקחת בזה חלק".
"חשבנו על אירוע בסדר גודל משנה מציאות", אומרת שדות. "פתחנו קובץ ושפכנו אסוציאציות ומטרות. מפגן כוח עוצמתי, שביתה, שליטה בסדר היום. היה ברור לנו ששביתה היא פעולה רדיקלית שתגייס המון נשים".
ארנון: "ככה נולדה הסיסמה 'אני אישה אני שובתת'. אם את אישה את חלק מזה. ואם אתה גבר, תצטרף. זה הסיפור של כולנו, כל אחת מכירה מישהי או חוותה בעצמה אלימות. ברגע שהחלטנו על הסיסמה התקשרנו לתום שיעצב סלוגן. בעשר בלילה שלחנו לו ובאחת עשרה הוא שלח לנו את העיצוב והעלינו איוונט בדף שפתחנו".
"הפגישה בחיפה הסתיימה ונסעתי הביתה לתל־אביב", מספרת ניר, "הגעתי מאוחר מאוד, נכנסתי לפייסבוק וראיתי שעלה איוונט על שביתה. למרות שהיה כבר מאוחר התקשרתי לחברה וביקשתי שתברר לי מי עומד מאחורי זה. חצי שעה היה לי טלפון. אני מתקשרת וכולן על הקו בספיקר. אומרת להן נעים מאוד, אחלה רעיון, התפרצתן לדלת פתוחה. מספרת להן על הקואליציה והן עונות, גם את מתפרצת לדלת פתוחה, אנחנו מחפשות שיתופי פעולה. עניתי, 'אז קדימה, בואו נפרוץ את כל הדלתות'. למחרת מוקדם בבוקר כבר ישבנו והתחלנו לגבש תוכנית פעולה".
שדות: "אנחנו עוד קודם לפגישה דיברנו בינינו ואמרנו שהשטח בוער והרבה נשים שלא פועלות בארגונים מסודרים צריכות אירוע ברבין. מאבק גדול מצריך מקום שהוא סמל".
"הקמנו מטה מרכזי אחד שזה משהו שלדעתי לא קרה מעולם בתחום מאבקי הנשים", אומרת ניר. "המטה התמקם אצלי בדירה", ממשיכה קליין, "ובמשך שבוע הבית הופקע ממני ומהשותפה שלי. כתבנו כל אחת בעמוד הפייסבוק שלנו שאנחנו צריכות עזרה מכל מי שפנוי בשבוע הקרוב שיבוא לדירה של רותי ויישאר שם שבוע. הגיעו 20 חבר'ה, פעילים חברתיים, מלצרים, שחקנים, מוזיקאים, לא קשורים בכלל לתחום".
שדות: "הקמנו צוות דיגיטל, צוות שטח, צוות גיוס סלבס ומובילי דעת קהל וצוות הפצת חומר הסברה. כל מי שנכנסה לדירה ונראתה רצינית, עברה ריאיון קצרצר על סיגריה וקיבלה צוות לנהל".
ארנון: "אחרי שישבנו עם ענת רצנו להדפיס סטיקרים ופוסטרים עם הסלוגן. מימנו הכל, גיהצנו את הוויזות שלנו בטירוף, הטבענו את עצמנו במינוסים מטורפים".
קליין: "אני אחרי יומיים קיבלתי טלפון מהבנק. 'רותי קליין היקרה מה את חושבת לעצמך, את מדפיסה סטיקרים ופוסטרים על חשבון כסף שאין לך. זה נגמר!'".
הקרב על הפונט
"כמעט סביב כל עניין התפתחו דיונים בווטסאפ", אומרת ניר. "היה דיון אם לפנות גם לרשויות מקומיות בשטחים שיצטרפו למאבק. הנשים הערביות התנגדו, אמרו ההתנחלויות מייצרות בעצמן אלימות. אמרנו אוקיי, משתפים רק נשים מההתנחלויות. היה דיון אם לכתוב בקומינקט לתקשורת שבמאבק לוקחות חלק גם נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל. אל תשאל איזה דיון. בסוף הוחלט לכתוב רק נשים ערביות כי המילה פלסטיניות הפריעה לחלק מהפעילות. החלטנו שכל מסר, כל חומר הסברה שנוציא יהיה בעברית וערבית. אז עסקנו אפילו בגודל הפונט בערבית בקומוניקט כי חלק מהפעילות לא רצו שהכיתוב בערבית יהיה בולט מדי. פתחנו קבוצת ווטסאפ של מתרגמים מעברית לערבית. קבוצת ווטסאפ של פעולות גרילה של פעילות שאוהבות מה שנקרא לרסס בספריי".
"אנחנו סיפקנו דוברות בפול־טיים ג'וב", אומרת גרא־מרגליות, "ופתחנו קו סיוע משפטי לנשים שובתות. נתנו גם תשתית כלכלית, הכסף נכנס אלינו ויצא מאיתנו. עשינו גיוס המונים וגייסנו 400 אלף שקל ואחרי כל ההוצאות נשאר עודף".
ניר: "מעולה, נוכל לארגן עם הכסף עוד פעולות. זה לא נגמר".
ג'לג'ולי אומרת שהמגזר כולו נרתם למחאה השבוע. "13 רשויות מקומיות שבתו לאות הזדהות. כל היתר איפשרו לעובדות שלהן לצאת להפגין. בערב להפגנה בתל־אביב הגיעו עשרות אוטובוסים מהגליל והמשולש".
גרא־מרגליות מקווה שהמחאה הגדולה תחלחל ותוביל לשינוי מדיניות. "ואם לא, אנחנו לא נרפה. זו שנת בחירות ואנחנו נדאג שהאלימות נגד נשים לא תרד מסדר היום. הפוליטיקאים בכנסת יהיו חייבים לתת פתרונות, ליצור מדיניות ולהזרים תקציבים ואנחנו נעקוב אחר הדברים עד מועד הבחירות. אם לא יהיה שינוי, יהיה לזה מחיר פוליטי, אנחנו הנשים נעניש בקלפי".
ניר מבחינתה בעד להמשיך לשרוף את הרחובות. "לחסום כבישים וצמתים עד שיהיה שינוי. מבחינתי רק התחלנו במאבק. "גם קליימן מיחידת לוט"ם אומרת שלא תרפה. "אם אני צריכה להיות הפרובוקציה ששוכבת עם חזייה בתוך שלולית גואש אדומה כדי שימרחו אותי בעיתונים והנושא לא ירד מסדר היום, אני אהיה הפרובוקציה".
קליין, שדות וארנון אומרות שהן צריכות כמה ימים להתאושש. "ישנו בממוצע שעה וחצי שעתיים בכל לילה בשבוע האחרון", אומרת קליין וארנון מתערבת בדבריה, "לבמה בהפגנה עליתי כשאני רואה כפול ולא יודעת איך קוראים לי. ישנתי שעה בקושי בלילה".
הן צוחקות כשהן נזכרות בשיחת הטלפון לבעל בית הדפוס בשישי שעבר שיבוא מהבית ויפתח את העסק כדי להדפיס להן. "צרחנו עליו בטלפון שזו שביתה היסטורית ושהוא חייב להיות חלק מההיסטוריה הזו. הוא לא הבין מה אנחנו רוצות ממנו".
קליין אומרת שהיה רגע אחד שבו הבינו מה חוללו. הן לא היו צריכות לדבר, הרגע הזה געש מול עיניהן. "עמדנו על הבמה בהפגנה בכיכר", היא משחזרת, "והקהל קטע את הנאום שלנו בקריאות קצובות של 'אני אישה, אני שובתת' והסתכלנו אחת על השנייה עם דמעות בעיניים, מפורקות מעייפות, מכל המתח שהצטבר, ממה יהיה, איך יהיה, מה ייצא מזה, וחייכנו אחת לשנייה באושר גדול. הסלוגן שהגינו לפני שבוע אצלי בסלון הפך לסיסמה של כוח נשי".
