גג רעפים אדום, שדות ירוקים ופרה גועה ברפת - זו האסוציאציה שעולה כשמדברים על המושבים או על "ההתיישבות העובדת" בשמם ההיסטורי. אלא שהרפתנים המושבניקים טוענים עכשיו, שהודות למדיניות האוצר ביחס למשק החלב, בקרוב תיגרע הפרה מהתמונה הפסטורלית.

בשבועות האחרונים עלו ברשת סרטונים תחת השם Milktoo, על משקל Metoo, שבהם רפתנים נושאים מונולוגים על איך מנסה המדינה לחסל אותם. באחד מהם אומר טל זמיר, ממושב יוגב: "אני קם כל בוקר בחמש, מרוויח 19 אגורות לליטר, וכעת המדינה מבקשת לחסל את הרפת שלי. לפעמים אני שואל את עצמי מי האויב האמיתי של מדינת ישראל - חמאס, ששורף שדות בדרום, או אנחנו החקלאים שהממשלה מאשימה אותנו ביוקר המחיה".

קמפיין "מילק טו" הושק כחלק מהמאבק ההישרדותי שמנהלים חלק מהרפתנים נגד ההסכם שנחתם בין הרפתנים לאוצר ("מתווה החלב החדש"), ולטענתם יפגע ברווחיות שלהם ויגרום לסגירת רפתות קטנות (שתפוקת החלב שלהן נמוכה מ־1.1 מיליון ליטר בשנה).

להתייעל או למות

בילה שיר, רמת צבי | צילום: גיל נחושתן

בארץ פועלות כ־800 רפתות, מתוכן כ־500 במושבים. למה דווקא המושבניקים מוחים? כי במושבים מצויות הרפתות המשפחתיות הקטנות, בעוד שהקיבוצים מפעילים רפתות גדולות מאוד ורווחיות יותר בגלל גודלן. בחלקן מדובר ברפת משותפת למספר קיבוצים. למה מפריעה רפת קטנה לאוצר, או איזו סיבה יש לו לחסלה? התשובה מורכבת וסבוכה בדיוק כמו נושא משק החלב כולו בארץ.

בישראל יש משק חלב מתוכנן, כלומר המדינה קובעת את מכסות החלב (כמות החלב שמותרת לענף לייצר בהתייחס לביקושים), ואת מחיר המטרה (המחיר שהמחלבות משלמות לרפתן עבור ליטר חלב). הבעיה היא שמחיר המטרה הזה הוא מהגבוהים בעולם.

מחיר המטרה נקבע על פי נוסחה שמשקללת את סל ההוצאות של הרפתן, בתוספת רווח מסוים, ומתעדכנת בפרקי זמן קבועים. איך נקבע סעיף ההוצאות של הרפתן? על ידי ממוצע ההוצאות של כל סוגי הרפתות למיניהן. הבעיה היא שהרפתות הקטנות והפחות יעילות מעלות את הממוצע הזה, לעומת מצב שבו כל הרפתות היו גדולות ויעילות. או אז הייתה מתאפשרת הוזלה של החלב למחלבות ובהמשך לצרכן.

מסיבה זו, במתווה החדש שחתם האוצר עם נציגות הרפתנים, המייצגת את כל הענף, ועם תנועת המושבים, נקבע כי הרפתות הקטנות צריכות להתייעל או להתמזג. בנוסף השיג האוצר הסכמה של איגוד הרפתנים (איגוד מגדלי הבקר) להפחתה (על פני מספר שנים) של 19 אגורות במחיר החלב למחלבות.

יגאל פוקס, גבעת יואב | צילום: אפי שריר

ההיענות של הרפתנים למתווה החדש הגיעה לאחר שהאוצר הצמיד אקדח לרקתם: המתווה הקיים מסתיים בעוד שנה, והאוצר איים כי אם לא יחתמו, הוא יפתח את המשק ליבוא חופשי לחלוטין של מוצרי חלב ללא מכס, מה שהיה עלול למוטט את כל משק החלב בישראל. זאת בניגוד למתווה החדש, שבו המכס יופחת באופן חלקי בלבד, בהדרגה, ולא על כל המוצרים. בנוסף, במתווה החדש נקבע כי אם היבוא יביא לכך שצריכת החלב הגולמי בישראל תרד מתחת ל־1.5 מיליארד ליטר בשנה - הפחתת המכסים תיעצר.

בעלי הרפתות הקטנות טוענים כי ההסכם יחסל את עסקיהם. בעקבות טענותיהם הגיש לפני חודש ח"כ דן סידה מש"ס, הצעה לסדר היום לדון בנושא שוב בכנסת. בהצעה טען סידה, כי ההסכם גובש ונחתם בחדרים ממוזגים, כדבריו, תוך ניתוק מוחלט מהשטח ובלי להבין את משמעותו. הוא הזהיר ממיטוט כל שרשרת ייצור החלב במשקים המשפחתיים, שרובם יושבים בגבולות הצפון והדרום. סידה גם התריע על בעיית אמת - שכדי להתייעל או להתמזג, רפתות משפחתיות קטנות יידרשו להשקעות גדולות בציוד, אותו העריך בכ־2 מיליון שקל, סכום שמעבר ליכולתם הפיננסית. בנוסף טען, שוב בצדק, כי אם יחוסלו הרפתות הקטנות, ייצור החלב יהפוך ריכוזי ויישאר רק בידי הרפתות הגדולות בקיבוצים.

הרפתנים יקבלו פיצוי

לצד המאבק בין הרפתנים לאוצר, מתחולל מאבק נוסף - בין הרפתנים לבין עצמם. היות שיו"ר איגוד הרפתנים, אביתר דותן - שייצג את הרפתנים במו"מ מול האוצר - הוא קיבוצניק, החליטה קבוצה מתוך בעלי הרפתות הקטנות במושבים להתנתק מהאיגוד, ועתרה לבית המשפט בחיפה בטענה כי המתווה שנחתם אינו קביל, משום שהאיגוד לא מייצג אותם. הקבוצה, הקוראת לעצמה "ועד הרפתנים", דרשה מבית המשפט להוציא צו זמני נגד יישום המתווה החדש. בקשתה נדחתה.

האם מתנגדי ההסכם צודקים? האמת, כמו תמיד, היא באמצע, וכמו בכל מחלוקת בענף החקלאות, נשאלת השאלה האם מדובר בנושא שיש לבחון אותו אך ורק לפי כללים עסקיים יבשים, או גם לאור ערכים כמו חשיבות ההתיישבות העובדת, שמירת אדמות הלאום, ביטחון המזון במדינה ועוד.

ביום שני השבוע אמרה שרת המשפטים איילת שקד בדיון בנושא מתווה החלב בוועדת הכלכלה של הכנסת: "חקלאות זה לא עסק, זה ערך. אם הממשלה צריכה להכניס יד לכיס ואם אזרחים צריכים לשלם יותר כדי שתהיה חקלאות בישראל, אז זה הדבר הנכון".

העובדות הן שמחיר החלב הגולמי בארץ גבוה ביחס לארצות אחרות, לא רק בגלל יעילות או חוסר יעילות של הרפתנים: באירופה למשל, הפרות אוכלות עשב באחו, בארץ נדרש לייבא להן מזון יקר. בארץ כוח העבודה, החשמל והמסים גבוהים בהרבה. צרפת למשל חושבת שהרפת הקטנה היא חלק ממורשת תרבותית, ולכן יש לשמרה. כך שיש צדק בטענת החקלאים שלא הם האשמים. ועוד לא דיברנו על חלקן של רשתות השיווק במחיר לצרכן, נושא שהאוצר לא נגע בו.

בחינה של המתווה החדש מלמדת שהרפתנים הקטנים לא הופקרו לחלוטין, כפי שניתן להתרשם. בהסכם נקבע שהמדינה תיתן להם מענקי התייעלות בסך כולל של 650 מיליון שקל לצורך התייעלות, מתוכם 550 מיליון שקל יועברו אך ורק לרפתות במושבים, ורק 100 מיליון יועברו לרפתות בקיבוצים. כמו כן, רפתן שיחליט לפרוש מהענף יקבל מהמדינה פיצוי של 2.3 שקל לכל ליטר חלב שהוא מייצר בשנה. כלומר, רפת קטנה (כאמור עד 1.1 מיליון ליטר בשנה) - שמחזיקה במכסת ייצור של 700 אלף ליטר לשנה - תקבל פיצוי של כ־1.6 מיליון שקל. בנוסף נקבע כי כל רפת קטנה תקבל 140 אלף שקל פיצוי מיידי על הפחתת מחיר החלב למחלבות.

מאיר צור, מזכ"ל תנועת המושבים, שלקח חלק פעיל במו"מ מול האוצר ומול איגוד הרפתנים, ומי שטובת הרפתות המושביות לנגד עיניו, אמר ל"ממון": "זה לא הסכם מצוין, אבל זה הסכם טוב שכולל פיצוי הולם לפורשים ומענקים לנשארים, גם לרפת קטנה של 700 אלף ליטר. צריך לראות את התמונה הכוללת, מה הייתה האופציה האחרת? שהאוצר יבטל את התכנון בענף ויבטל מכסים על היבוא, צעדים שהיו מחסלים לגמרי את משק החלב?"

בנוסף, לדבריו, "ברקע עמדו דוח חמור של מבקר המדינה על ענף החלב, התערבות ישירה של ראש הממשלה באמצעות הכלכלן אבי שמחון בדרישה לבטל את התכנון בענף, והידיעה שאם יפתחו את היבוא נוצף בגבינות ממזרח אירופה במחיר רצפה, כי שם עלות החלב הגולמי היא מחצית מאשר בישראל. לכן צריך לשפוט את ההסכם על רקע הנסיבות שבהן בוצע, ועל רקע זה, כמו שאמרתי, הוא לא מצוין אבל טוב. הרווחיות בענף בשנתיים האחרונות הייתה טובה מאוד, ולדעתי גם לאחר ההסכם ועם הסיוע שניתן, הרפת המשפחתית תוכל לשרוד".

אביתר דותן, יו"ר איגוד מגדלי הבקר, אומר: "הסכם החלב מבטיח את התכנון המרכזי ואת מנגנון מחיר המטרה, השקעות ומחיר פרישה. זה הסכם המיטיב עם הענף".

יגאל פוקס, גבעת יואב: "אני לא יודע אם נשרוד"

ליגאל פוקס (62), אב לארבעה, תושב גבעת יואב שברמת הגולן, יש רפת מזה 26 שנים. מכסת החלב שלו היא 1.3 מיליון ליטר בשנה, ויש לו 120 פרות חולבות. עכשיו הוא שרוי בחוסר ודאות מוחלט. "יש הרבה מאוד פרשנויות לגבי המתווה החדש ולגבי עתיד הרפת בגולן ובארץ בכלל", הוא אומר. "הייתי בהרבה מאוד כנסים ומפגשים, ואני בכאוס כללי. מה שאנחנו כן יודעים הוא שמתכוונים להרע את התנאים. איך וכמה - אני לא יודע, ולכן אני גם לא יודע אם נשרוד".

בנו הגדול, דורון (29), עובד איתו ברפת, ולדברי פוקס, "קשה לי להאמין שהוא ירצה להמשיך, כי לא בטוח שתהיה לו פרנסה. אנחנו לא נהיה כלכליים ולא נוכל להתפרנס בכבוד. נמכור מה שאפשר למכור, נקבל מה שנקבל, נסגור ונמשיך הלאה".

לדבריו, הוא מרוויח, ברוטו, בסביבות שני שקלים לליטר, ובסופו של דבר נשארים לו 20 אגורות לליטר לפני מס. "יש פה מדיניות של לשבור את הענף, ומי שעושה את זה לא מבין את מלוא המשמעויות של הענף, ובמיוחד בפריפריה. אצלנו היו 21 רפתות, נשארו 13. גם בגלל סיבות כלכליות וגם בגלל חוסר הוודאות המתמשך בענף". גואל בנו

עדיאל כהן, אבני איתן: "יבוא מחו"ל יחסל אותנו"

עדיאל כהן (66) ממושב אבני איתן שבגולן, נמנה עם מקימי היישוב בשנת 74'. הוא אב ל־3 וסב ל־4 נכדות, בעל רפת מזה 24 שנים. מכסת החלב שלו עומדת על 730 אלף ליטר בשנה, והיא פירנסה אותו בכבוד והיוותה חלק משמעותי מההכנסה, לצד מטעים. "באופן עקרוני אני עובד מסביב לשעון", הוא מספר. "כי אני צריך להיות זמין בכל עת. יש המלטות, יש תקלות, וצריך לתת פתרון גם כשאני פיזית לא ברפת. 19 אגורות לליטר מכסות את העבודה, הביטוח הלאומי והפנסיה. הרפתות לא ישרדו. פתיחת המשק ליבוא היא האיום הגדול ביותר עלינו ויחסל אותנו סופית. פתאום לייבא חלב מפולין, שהייתה כל כך ידידותית ליהודים, זה בסדר?"

באבני איתן נותרו כיום רק חמש רפתות. שבעה רפתנים הרימו ידיים. "אם באמת התוכנית תצא לפועל, לא בטוח שנוכל להישאר. הצרה הגדולה היא שאין תרבות חקלאית במדינת היהודים ולא חושבים על התמורות האחרות שמעבר לאגורות". גואל בנו

בילה שיר, רמת-צבי: "הממשלה הזאת לא מתעניינת בהתיישבות"

בילה שיר (68) מרמת צבי (בין עפולה לבית שאן) לא מצליחה להירדם בלילה. "עליתי לישראל בגיל 22 מניו־יורק, הרגשתי שכאן הבית שלי, 44 שנים שאני רפתנית במושב, ואני מרגישה שהחלום הציוני שלי מתפרק לי בין הידיים", היא אומרת.

שיר ובעלה המנוח, יליד קנדה, אותו הכירה בארץ, הצטרפו תחילה לקיבוץ אייל ולבסוף החליטו לעבור למושב רמת צבי. "רכשנו משק ומאז אנחנו חיים כאן. נולדו לנו 4 ילדים והבן הבכור עובד איתי ברפת המשפחתית". הם מגדלים 75 פרות חולבות, ויש להם מכסה של 737,000 ליטר חלב בשנה. "מה שאומרים לשי זה שהרפת לא תעמוד בתנאי ההסכם. זה מפעל החיים שלי!" אומרת שיר בכאב. "הבן שלי קם בארבע וחצי מדי בוקר לחליבה. התחושה היא מאוד עצובה. כל השנים יש לנו עוד הסכם ועוד הסכם.

כשהתחלנו את הרפת, היינו מקבלים על כל ליטר חלב חצי מהמחיר שבו תנובה מכרה ללקוחות. היום זה כבר פחות משליש. כל הזמן שוחקים לנו את הרווחים וההכנסות, אומרים לנו תגדלו, אבל כדי לגדול אני צריכה לרכוש עוד ציוד, בעלי חיים ומבנים, וזה עולה הרבה כסף שאין לנו, זה עולה מיליונים, כל הזמן מעלים את מכסת החלב שמתחת לה לא כדאי להפעיל רפת. הממשלה הקיימת לא מתעניינת בכלל בהתיישבות, לא בעוטף עזה ולא בגולן ולא אצלנו. כשאני הולכת לסופרמרקט ורואה את כל הגבינות מפולין, בלגיה והולנד, נצבט לי הלב. אין להם שם הוצאות על כשרות, מע"מ ומסים שאני משלמת, ובנוסף הממשלות שלהם מעניקות להם סבסוד". ישראל מושקוביץ