בין גג העולם לתהומות הנפש

"החלטתי מה יעד הטיול שלנו", מודיע לי אלון. חבר ילדות מהושעיה.

"נו, מה היעד?" עוד שבועיים אנחנו בנפאל ועוד לא תיכננו כלום.

"קאלה פאטר. הולכים לראות את האוורסט".

"קאלה מה? מה פתאום אוורסט?" אני מוחה. "זה בטח סיוט. רק השתחררתי מצה"ל. מה עם טיולון נחמד, סטייל הר הכרמל?"

ערוץ נחל במסלול הטרק

"אחי, אתה השתחררת. אני זה שחוזר היישר לקורס מפקדי פלוגות. אין לך תירוץ", פסק חברי מסיירת גולני. "עולים הכי קרוב שאפשר לפסגת העולם".

חדר בריחה בקטמנדו

נחתנו בקטמנדו, בירת נפאל. הכניסה למדינה מזכירה אסקייפ־רום, חדר בריחה. אין שילוט. אין הכוונה. צריך לגלות לבד מה השלב הבא, בין אינספור העמדות והתורים בתהליך קבלת הוויזה והחתמת הדרכון. על הדרך הענקנו סיוע הומניטרי לנער גרמני אבוד. ביקורו הראשון מחוץ לאירופה. לדבריו, הוא מעולם לא דמיין שייתכן בלגן שכזה. מזל שיש ישראלים מנוסים.

נסענו לתאמל, רובע התיירים הצבעוני ושוקק החיים של קטמנדו. מסעדות, ברים וחיי לילה. מסאז'ים מפנקים במחיר של מנת שווארמה בעפולה. וכמובן, כל מה שדרוש לטרק: החל מבאסטות המוכרות זיופים זולים (The North Fake) ועד לחנויות המוכרות The North Face מקורי במאות דולרים. הצטיידנו כמובן ב־Fake.

למחרת חזרנו לשדה התעופה. התחנה המרכזית הישנה בתל־אביב נראית כמו מטה גוגל בהשוואה לחלל האפלולי המכונה טרמינל טיסות פנים. מכאן טסים לשדה התעופה בעיירה לוקלה, שבה מתחיל הטרק לקאלה פאטר - נקודת התצפית הגבוהה ביותר על האוורסט.

השדה בלוקלה (2,845 מטר מעל פני הים), מסלול קצר על שפת מצוק, זוכה מדי שנה בתואר היוקרתי "שדה התעופה המסוכן בעולם". המראנו במטוס זעיר. הנוף של עמק קטמנדו מתחלף בעננות כבדה. לפתע הדיילת מודיעה שאנו עומדים לנחות, אך המטוס לא מנמיך, הוא ממשיך לנסוק! לפתע נגלה בחלון מצוק אימתני. גלגלי המטוס חורקים. עוצרים בקושי בטרם נתנגש בבתי העיירה.

תרמיל על המצח

תחילה אלון התנגד ("אחי התאום מתן עשה את הטרק בלי פורטר!"), אך לבסוף שכרנו את שירותיו של נייטרה - פורטר בן עם השֶׁרְפָּה המקומי. שיהיה מישהו שמכיר את הדרך. הפקדנו בידיו תיק עמוס בשוקולדים ופירות יבשים, שיסחב את הדברים החשובים, והתחלנו בטיפוס בשביל. מכאן והלאה אין רכבים. רק שיירות של פרדים ויאקים (מעין פר צמרירי בעל קרניים אימתניות) המובילים סחורות במעלה ההר.

מורדות ההרים הנישאים סביבנו מקושטים ביערות צפופים. את השביל חוצים פלגי מים קסומים המתנקזים לנהר רחב, השוצף בתחתית הוואדי המחורץ. בעודנו הולכים עצר לפתע נייטרה והוריד מכתפיו את התיק. הוא שלף לולאת בד וכרך אותה סביב התיק וסביב ראשו. "אתה לא מעדיף רצועות לכתפיים?" שאל אלון בהשתאות. בכל זאת תיק גרגורי יוקרתי. "ככה הכי טוב", פסק נייטרה והמשיך ללכת, נושא את התיק כנהוג אצל המקומיים, על מצחו.

שיירת יאקים בהימליה

בעלייה התלולה והארוכה לעיירה נמצ'ה בזאר חוויתי הארה. במהלך שירותי הצבאי, לאורך לילות ארוכים ומפרכים עם תיק על הגב ואלונקה על הכתף, למדתי לנתק את המוח מהגוף. למדתי לגרום למחשבות לנדוד למחוזות אחרים כשהגוף סובל והשרירים נקרעים; לא להיות נוכח עד שיסתיים הקושי, כך הזמן עובר מהר יותר. אולם פתאום היכתה בי ההבנה: אני באחד המקומות היפים על כדור הארץ, ובמקום לגמוע כל רגע, לחקוק בזיכרוני כל צליל ומראה, ראשי מפליג הרחק מכאן, כמו שהוא רגיל לעשות כשהגוף במאמץ. אני שוקע במחשבות והרהורים במקום להישאר בהווה. באותו רגע החלטתי להקדיש את הטרק לשחרור. להשתחרר מהצבא. להשתחרר מניתוק המוח מהגוף. זהו, גיא, אמרתי לעצמי, אתה לא במדים עם נשק. אתה באוורסט. בטיול, בחופשה. תלמד להשאיר את הראש בהווה גם כשלגוף קשה.

אינספור גלגלי תפילה קיבלו את פנינו בכניסה לנמצ'ה. סיבוב הגלגל הצבעוני מהווה תפילה עבור הבודהיסטים. המקום מזכיר עיירת סקי באירופה. שורות של בתים על צלע ההר. ערב יום שישי. פגשנו קבוצה של ישראלים ואמריקאים במסע לגיוס תרומות ל"תבל בצדק" - ארגון המפתח מנהיגות מקומית בכפרים עניים בנפאל ומעניק למקומיים כלים לשגשוג כלכלי וחברתי. מרבית המתנדבים בארגון הם צעירים ישראלים בטיול הגדול. הצטרפנו לקבוצה לקבלת שבת. זו כנראה הייתה קבלת השבת הגבוהה ביותר בעולם.

מר וגברת סופר מריו

בהגיענו לעיירה טנגבוצ'ה, בטרם התחלנו את הטקס היומי של מציאת גסט האוס לאכול וללון בו, התנפלה עלינו הגרסה הנפאלית של סופר מריו, גיבור המשחק האגדי של נינטנדו, חמוש בקלסר ובו המלצות בכל שפה אפשרית. ההמלצות בעברית הפליגו בשבחי הדל באט של אשתו, גברת סופר מריו.

המקומיים מנסים לקלוע לטעמם של המטיילים ומציעים בתפריט פנקייקים, פסטה, פיצה ועוד (הכל מאבקות ומשימורים) ואף בשר עז או יאק (על פי ההינדואיזם, הזרם הדתי השכיח בנפאל, פרה היא חיה קדושה. אבל הסיכון לחטוף קלקול קיבה הוא גבוה, וחוויית השירותים המקומיים (בור ברצפה) אינה אטרקטיבית במיוחד, לכן הכי בטוח ללכת על המוכר. דל באט. מגש מתכת, כמו צלחת ליל סדר המסורתית, ועליה אורז לבן, תבשיל של ירקות בקארי ומרק עדשים. כשבעל המקום מפנק מתווסף גם קרקר מטוגן. הנפאלים אוכלים את המנה הזאת פעמיים ביום. כל יום. כדבריו של נייטרה: דל באט פאוור טוונטי פור אַוּוֶר.

סיכמנו על מחיר והנחנו את התיקים בחדרנו הקטן. בחדר ההסבה כבר דלקה האש בקמין. בגובה הזה (3,800 מ') לא משתמשים בעצים להסקה אלא בצואה יבשה של יאק. פגשנו כאן את עידו, שחר ויריב. עידו, בן גילנו ממודיעין. שחר, בן 30, למד מחשבים, צבר הר קטן של מזומנים בהיי־טק, והחליט להקדיש שנתיים לשיטוט בעולם. יריב, בנקאי ירושלמי, קיבל אישור מאשתו ובנותיו להגשים חלום ישן ולהגיע אל האוורסט. וכך, סביב אש המדיפה ניחוח של אחוריים של יאק ודאל באט, התיידדנו והחלטנו להמשיך יחדיו.

נזירי דור ה־Y

ככל שעולים בגובה, הצמחייה מידלדלת. פסגות ההרים הקירחים מתהדרים בשלוגיות. ביום נעים, אבל הקור בלילות הולך ומחמיר. רבים מהגסטהאוזים בנויים מפאנלים של עץ. הבידוד אפסי. שק שינה טוב חיוני להישרדות בלילות הקפואים. מומלץ לפרוס מעל שק השינה כמה שיותר שמיכות, ככל שבעל הגסט האוס מסוגל ומוכן לספק.

הגענו לעיירה טנגבוצ'ה. כאן, לדברי המקומיים, נמצאו עצמותיו של יטי, מפלצת השלג המיתולוגית. במקום מספר מנזרים עתיקים פעילים. סביבנו משוטטים נזירים יחפים וגלוחי ראש בגלימות אדומות. להפתעתי, כל אחד מהם אוחז בטלפון סלולרי, ולחלקם יש אפילו סמארטפון מתקדם. "אלה נזירים של דור ה־Y", אומר עידו.

ביום העלייה לפס הראשון (פס הוא אוכף בין שתי פסגות) יצאנו ב־6:30 בבוקר. יום ארוך לפנינו. הפס הראשון נחשב למסוכן ולקשה מבין שלושת הפסים שבשמורה. קרני שמש ראשונות צובעות את הסלעים בוורוד. הכל קפוא, החל בפלגי המים וכלה בבקבוקים שבתיקים. לא עזרו אינספור השכבות שבהן התכסיתי. אצבעותיי מאיימות לנשור. העלייה לא נגמרת. חולפים ליד פלאי טבע, אגמים קפואים ונטיפי קרח. בשלב מסוים זרחה השמש במלואה. נותר רק להתמודד עם הטיפוס. אני מתמקד בלהשאיר את מחשבותיי בהווה. להתמקד בדרך. בקולות ובמראות. לא לתת למחשבות לברוח.כעבור חמש שעות של טיפוס הגענו לקונג מאלה פס (5,535 מטר). הנוף משכר חושים ביופיו. אני חש סחרחורת - שילוב של הנוף הבראשיתי והמחסור בחמצן. עצרנו לנשנש פירות יבשים וירדנו לצד השני.

מראה שקשה לעכל

בעיירה לובוצ'ה (4,900 מטר) התיישבנו בבית הקפה הגבוה בעולם. הזמנתי הפוך ובראוניז. בהתחשב בתנאים, לא רע בכלל. על הקיר תלויה LCD ענקית. "זה לקישוט, היא לא באמת עובדת", ציינה המלצרית שהבחינה במבטי המשתאה. אני רק חושב על היאק שסחב את המסך הכבד עד לכאן לחינם.

אנשים בכל גיל ומכל העולם באים לחזות מקרוב בהרי ההימלאיה האגדיים. באחת העליות מצאתי עצמי בתחרות סמויה עם צרפתייה מבוגרת, לכל הפחות בגיל של סבי. הסתיים 0:1 לצרפת.

הגענו לעיירה גורקשפ (5,140 מטר). הרגע הגדול הגיע. למזלנו, השמיים נקיים מעננים. התחלנו בטיפוס בשביל הצר לקאלה פאטר. החלטתי שאני לא עוצר עד הפסגה.

כעבור שעה וחצי של הליכה מפרכת, עומד על סלע המקושט בדגלים טיבטיים צבעוניים, בגובה 5,550 מ', אני לוקח נשימה עמוקה ומסתובב אחורה. רוח פרצים קפואה מכה בפניי. נשימתי נעתקת. לא דמיינתי שקיימים מראות כאלה. לרגליי קרחון קומבו והבייס קאמפ, ומעליי פסגת העולם. ניצב מאחורי שורת פסגות המתגמדות בצילו. בודד ואצילי כמו מכיר בגדולתו. הר האוורסט.

אני מביט בו ממושכות. מושא חלומם של דורות של מטפסים. ליבי הולם בחוזקה מרוב התרגשות. לא מצליח לעכל את מראה עיניי. מהופנט מהמראות העוצמתיים. לא מצליח להרוות את הצמא. רק רוצה להתבונן עוד ועוד. שווה כל רגע בששת ימי ההליכה.

אלון מצטרף מאחוריי.

"איזה הר תרצה שנטפס לפני קורס מפקדי גדודים?" אני שואל. מקווה שלא ייקח אותי ברצינות.

"עזוב. אין יותר מזה. הגענו לשיא", הוא עונה. "בפעם הבאה חוף ים ושמש".

מודיעין שלום

 לאן: Kala Patar (הסלע השחור), הפארק הלאומי סגרמטה. נקודת התצפית הגבוהה ביותר על האוורסט.

 עונה מומלצת: מארס עד יוני, או ספטמבר עד נובמבר.

 למי הטרק מתאים: לכל גיל. נדרש כושר בסיסי.

משך הטיול: לפחות 10 ימים, אבל אפשר לטייל בפארק הלאומי גם יותר מחודש.

 בקטמנדו אינספור סוכנויות טיולים. רוב הישראלים פונים לסוכנויות סוויסה האדום, סוויסה הצהוב (כן כן, אלה שמותיהם, והם לא ישראלים), או טראוול איסט (סוכנות חדשה ומומלצת ביותר). הסוכנויות הללו מכירות את העם הנבחר ולכן, בניגוד לכל מקום אחר בנפאל, אין אצלם אפשרות להתמקח על המחיר.

 ניתן לפנות בכל בעיה לרב חזקי ליפשיץ, שליח חב"ד בקטמנדו. במסעדת גלאטמנדו הפועלת בבית חב"ד אפשר למצוא מענה לגעגוע לשניצל ביתי ולחומוס טוב.